מדף הספרים של ענת עינהר
הרומן הראשון של ענת עינהר "טורפים של קיץ" רואה אור בהוצאת עם עובד. עינהר, מעצבת, מאיירת וקומיקסאית, מספרת על אהבותיה הספרותיות. מפטריק וייט ועד דליה פלח
סיפורה של דודה הוא סיפור חירפון מרהיב בשלוש מערכות. תאודורה גודמן היא רווקה אוסטרלית משופמת שחיה במחיצת אם רודנית ואנינה, ולאחר מותה של האם, ערב מלחמת העולם השניה, יוצאת למסע אסקפיסטי אל "הגן האקזוטי": תוהו ובוהו סכיזופרני שבו תת הכרה מתרסקת כקליידוסקופ. פליטים יוונים, גנרלים רוסים, תאומות יהודיות, קפיצי מיטות ומשקפי צבט משנים צורות על קטע חוף של "שינויי אקלים מבהילים".
באחרית הדבר כותבת צפירה פורת שעם צאתו של הספר שאל קהל הקוראים האוסטרלי הנבוך: האם פטריק וייט השתגע? מקטעי ביוגרפיה משתמע שוייט היה צלול, שקול ומעורה בנעשה בעולם בעת כתיבתו של "סיפורה של דודה", ובכל מקרה, הספר – כלשונו – "מפתה יותר מאספירין".
דרך פלנדריה – קלוד סימון
חווית המלחמה (מלה"ע השניה בשדות פלנדריה) כחדר מראות שכל-כולו בבואות בלבד, ללא גוף ופנים "אמיתיים": לא בגלל זוועותיה לא ניתן לספר את סיפורה האחד של המלחמה, אלא בגלל כבירותה. ובגלל זה גם לא ניתן להציב בליבה גיבור יחיד שיוליך את סיפורה בגפו: ז'ורז', לוחם בחיל הפרשים הצרפתי, מתפצל לשניים – המספר ובן-דמותו המסופר בגוף שלישי – ועוד טומן בחובו את המחבר סימון. כשקראתי אותו שמעתי אלבום של מיילס דייויס, "אורה", כך שגם הוא ניקב כרטיס במסיבה. בגלל קוצר היריעה אגדיר זאת בתמצות: זה היה סרט.
והערה על תרגום: קורא עברית צריך הרבה מזל כדי שספר טוב ייפול לידיו של מתרגם טוב. "דרך פלנדריה" תורגם ע"י עידו בסוק שעשה כאן עבודת אמנות, לא פחות. "סיפורה של דודה" ו"זכרון ארוך", שיופיע בהמשך הרשימה, תורגמו ע"י אמציה פורת, מתרגם נפלא שיצירות פוקנר, כמו גם של וייט, למשל, לא היו נשכרות יותר אילו מישהו אחר היה מעברת אותן. והקורא – במקרה זה הקוראת – אסירת תודה!
התגנבות יחידים – יהושע קנז
מה יש לי להוסיף על התגנבות יחידים? תקראו את לאור, את הולצמן, את משעני, והכי טוב, תקראו את הספר. גנבתי את הספר הזה לפני יותר מעשר שנים וקראתי אותו כבר כמה פעמים, פעם אחת לפי סדר העמודים המומלץ ואחר כך לפי גחמות מזדמנות. בכל פעם זאת קריאה אישית, פרטית, פגישה מחודשת עם דבר אהוב ונדיב ביופיו.
מאחורי הדלת – ג'ורג'ו בסאני
יצירה יפה ועדינה שהולמת את יריעתה – לא נקרא לזה שוב "ספר צנום", אלא פשוט נובלה. סיפור חניכתו של נער יהודי בן שש עשרה בפרארה שבאיטליה בתקופת 1929-30, שמוכיחה שגם אם דברים נאמרים במלוא הכנות, גרעין האמת נשאר חבוי בתוכם. ממקומו שבכיתה בוחן הנער בעין צרה-צרה את הפרצופים שמקיפים אותו: בני משפחות סוחרים זעיר-בורגניות, בני פקידים ממשלתיים וקצינים וכפריים שיצאו ללמוד, ועל כל זה הוא פוסק: "איזה שעמום, איזה צער!"
לנגד עיניו נרשמים מהלכים לא-מודעים כמו גם
חיי נישואים – דוד פוגל
כמה שנים לפני שקורט קוביין טבע את "MARRIED - BURIED", גם לפוגל היו כמה דברים להגיד בנושא. מוזר עד כמה יכול תענוג להיות כרוך בהשפלה, בנבזות, ברעב ובפרעושים. גורדוייל, הסופר הכושל, השנורר הבלתי נלאה שמעביר את ימיו בבתי הקפה ובטרמים של וינה של שנות העשרים, חווה את כל תפריט הסאדו-מזו הזה על בשרו, ובתוך כך מספק חוויית קריאה מענגת.
בשעת הקריאה אמנם מתחדדת התחושה ששום מדיום אחר מלבד ספרות לא יכול היה להזרים את גווני התודעה הגורדווילית בצורה כל כך פנימית ורבת פיצולים, ולפיכך – כל תודעה אחרת.
כבר קשרו בין "חיי נישואים" ל"שידה ושידות", בין שני גיבורים שלא רק השאיפה לכתוב משותפת להם, אלא גם כניעות וכושר ספיגה מקומם של בני זוג דכאניים ומשפילים. והנה הבונוס: בספרה של רחל איתן, כוסית-על הורסת, או בלשון שנות הששים – חתיכה לא נורמלית – קיבלתם גם רומן מפתח שמצייר ישראליות שהיתה ואיננה, ובניגוד לנטיות נוסטלגיות כאלה ואחרות – אולי טוב שכך.
בתל אביב של בין ששת הימים ליום כיפור הבוהמה היתה אמנם מבלה את זמנה בקונצרטים, אבל אינטלקטואלים וגנרלים מצ'ואיסטים היו מפליקים לא רק בטוסיק, אלא גם בפרצוף, חתיכי ככל שיהיה. איתן שמה בפיה של בת-דמותה, אביבה ש"ץ, ובפי הדמויות הסובבות אותה, דיאלוגים מושחזים ומלבבים, שיש בהם להשיב לבהמיות הרווחת נוקאאוט קטן ואלגנטי.
זכרון ארוך – פרד ד'אגיאר
נובלה שנפתחת במשפט: "העתיד אינו אלא עוד עבר שממתין להתרחש". לטעמי יכול היה הספר להיגמר בנקודה זו ולהישאר מופתי, אבל בהמשכו נפרשת עדות פוליפונית לנקודת הרתיחה של יחסי עבדים-אדונים במטע בוירג'יניה בתחילת המאה התשע עשרה. האירוניה הגזעית מגולמת בשכבה הדקה של שמותיהם: מר וייטצ'פל האדון, קניינו העבד וייטצ'פל, ובנו של העבד – צ'פל.
יחסי הכוחות האלה מתקיימים כבר מאה חמישים שנה ועוברים מאב לבן, אבל האם העבדות היא מוסד סטטי יציב? לא רק האדונים הלבנים מבוהלים מקריאת התגר של צ'פל, שמתרועע עם בתו של מר וייטצ'פל ("אין לך מראה של סטייה בוגדנית כמראה אישה לבנה עם גבר שחור") ולומד קרוא וכתוב – אלא גם וייטצ'פל, שעבדותו משולה בעיניו לזכות לחיים בטוחים, והוא מבקש ללמד את בנו שיעור פשוט בצייתנות ובקניין. רק אחרי אסונו מתנער וייטצ'פל משמו ומשמיד אותו. מעכשיו הוא "היי אתה".
נכון כאור היום – האנה ארשטויק
סיפור שמסופר מתוך חדר נעול, בבוקר אחד באוסלו. כלואה בתוכו יוהאנה, סטודנטית לפסיכולוגיה ונוצרייה אדוקה, ואמה היא זו שנעלה אותה שם, כדי למנוע את עזיבתה. אמה קוראת לה "מלאך", והכינוי אסיר-התודה הופך למניפולציה רבת עוצמה: יוהאנה חשה אשמה על כל מחשבה שאמה לא יכולה לנחש. תלם מחשבותיה ישר ושוחר טוב, אבל הוונטילציה שנפלטת מתוכן עכורה: מדי פעם יוהאנה נודדת למחשבות פרוורטיות ומלוכלכות, שאין בהן דבר מן המלאכיות שעליה לייצג. וכך יוהאנה לכודה קודם כל במעגל סגור של טוהר שמוצא מפלט בזוהמה שמתנקה בטוהר וכן הלאה.
הספר כתוב בשפה נקייה, כמעט דיווחית, ונדמה שגם הלשון עצמה גוזרת על עצמה ריסון ונזיריות, ובכל זאת אין בכוחה לזכך סיפור קודר.
השכן המסוכן – בועז יזרעאלי
אחד הספרים הטובים שתצליחו (עדיין) למצוא בחנות הספרים הקרובה לביתכם. קובץ חדש של סיפורים קצרים שבהם מתחוור שהאירוניה והאבסורד אורבים בכל, ויהא זה האלמנטארי והשגור ביותר: זוג נעלי ספורט חדשות, עטיפות תקליטים מיותמות, תווי הפנים, נוף שנשקף מחלון ביתך. האלטרנטיבה היא בדיון – במחוזותיו אפשר אולי להציב סדר חדש ולכונן משמעת – אבל אין בו כידוע נחמה שלמה.
הומור מחוייך ודק מרפרף על הסיפורים המגוונים שבקובץ; אבל מסתננת מבעדו הכרה מסמרת שיער בזה שכאשר פקיד מנפנף בניירותיו ביפן, באחת מדירות צפון תל אביב אזרח תמים אחד קורס לרצפה.
דודי השופט המחוזי דורבן – דליה פלח
פינת התרבות הגבוהה-נמוכה: יצירה נוספת שנעה במחשבות על דורבּנוּת, אם כי מדוברת קצת פחות. זהו שיר מתוכה, מעין חלופה.
"ביום ראשון הקפלים של העור פרושים יותר ונושמים,/ שקט נורא אחרי הצהרים, שקט של משפחות,
אך גם מנוחה מפעפעת,/ היבשת נחנקת בפסולת, והטלויזיה מראה שדות נושמים."
נא להמתין לטעינת התגובות
