הזירה הלשונית מדקדקת בקללות
איך זה שבכל השפות תמיד מקללים במיוחד את האמא, מה היא כוסייה, מה היחיד של חניכיים ומי ידע שבן גוריון היה בעצם פמיניסט? אסופת התובנות הלשוניות של השבוע
הקללה בנויה מדגם עברי "לך לאנשהו" המקובל בשפות שונות. כמו אנגלית: go to hell, רוסית, גרמנית ועוד. בעברית "לך לעזאזל" היא ותיקת הדגם.
רוסית היא שפה עשירה בקללות, שהגיעו הנה כבר בעלייה הראשונה ונותרו עימנו עד ימי ארקדי. אנחנו מקללים (עדיין) ברוסית מפני שאיננו מכירים את פירוש המילים. "לך קיבינימט", למשל, היא צורה מקוצרת של משפט שלם: idi k jebjonoj materi, בעברית צחה: לך אל אמך הורתך לאחר ששגלו אותה.
אתר הקללות הבינלאומיות insultmonger.com מכיל קללות מכ-250(!) שפות, כולל כמובן בעברית. זאת במסגרת מה שהם קוראים swearsaurus, אוצר הקללות. הישראלים מלווים את האתר בהזמנות לסקס סוער בתל אביב, אך האתר עצמו מכיל חומר בלשני רב ערך. שַיט בקללות המגוונות מגלה שהאמהות של רוסיה לא לבד.
בכל שפה אפשר למצוא קללות העוסקות בעלבון מיני לאמו של המקולל. כזו היא הקללה הנפוצה מאוד באנגלית mother-fucker, שיש לה מקבילות כמעט בכל שפה. הקללה הספרדית Hijo de mil putas פירושה "בן אלף זונות" והיא קוצרה בעברית ל"בן אלף". בסרבית אפשר למצוא קללות מעודנות כמו "שכלב ידפוק את אמך", ובטורקית פיתוח יצירתי: "אשים בטון בפוֹת של אמך, כך שכל העיר תתחרמן". שיהיה.
אחרי אמא נמצא בסולם הפופולריות של המקללים את האחות, ואחריהן את האבא והאח, שהביא לתרבות העברית את משפחת הקללות הדו-משמעיות: אחו-שרמוטה (אחי הזונה), אחושלוקי (כנ"ל), אחול מניוקי (אחי המזדיין), ואחול בלועה (אחי הבולעת).
גם אלוהים בתמונה. בסרבית מופיעה הקללה jebo de papa (שהאפיפיור ישגול אותך), וגם bog te jebo, שאלוהים ישגול אותך/ גירסה של קללה זו היא מקור הקללה העברית העתיקה "בן טיבוגה". אלוהים פופולרי בקללות גם בשפה הבֶרברית, שבה מקללים "אני אדפוק את הדת של האלוהים שלך".
שלא תגידו שאנחנו מקפחים את העברית. "בן זונה" הפך אומנם דבר שבח, אבל התנ"ך רווי בקללות וביניהן גם בהקשר המשפחתי. שאול אומר ליהונתן "בן נעוות המרדות", וכשהמסר אינו עובר מוסיף: "כי בוחר אתה לבן ישי לבושתך ולבושת ערוות אמך". על פי הפרשנים: אמך זנתה, או בעברית עכשווית: אתה בן זונה.
יקירת המדור אילת ברגר קלטה ב"מעריב" של יום רביעי שתי כותרות בעמוד הראשי, היוצרות ביניהן דיאלוג מעניין ומצמרר.
בנו של אלפרון: "נוריד לרוצח את הראש, הידיים והרגליים."
מוטי כץ, פרקליטו של עמיר מולנר על חיסול אלפרון: ""אין לו יד ורגל בדבר"".
עו"ד כץ מצטט, אולי בלי דעת, את התלמוד:
לינוי בר גפן כותבת: "השבוע שידרנו ידיעה על צלם המתמחה בצילום תת-מימי שזכה בפרס יוקרתי. דנה, כותבת הידיעה, לא רצתה לכתוב 'צלם המתמחה בצילום תת-מימי', וכינתה אותו: 'צוללם'= צלם+צוללן. השתמשתי בביטוי בשידור, ורק אחר כך הבנתי שהביטוי איננו קיים. בעצם, למה לא?"
החידוש שמביאה לינוי מוביל לאתר חדש וחביב שעלה החודש לאוויר והוא אתר דורבנות (dorbanot.com), המנסה ליצור ולקדם חידושי סלנג מזדמנים. עדיין לא פוצחה חידה לשונית עתיקה: מדוע ביטוי סלנג מסוים פורץ דרך ללב הישראליאנה, ועשרות אחרים הצצים לצידו נעלמים במהירות, כולל חידושים אופנתיים בתוכניות טלוויזיה עתירות רייטינג.
למעשה, אתרים כגון דורבנות אינם כלי לייצור סלנג, אלא במה ליצירה לשונית, ובמקרה של דורבנות מדובר ביצירה ברמה הראויה לשבח. מעט מאסיף חודש נובמבר: חיבורי מילים: צנוב (צנון וסנוב), ערסושייה (סושייה המנוהלת על ידי ערסים, הרמה והקהל בהתאם).
ראשי תיבות: צח"צ (ציץ, חגורה, ציץ, על עלמה שחגורת התיק עוברת באלכסון על חזה), אמיל"י (אני מה יוצא לי מזה?).
דמויות: כריסטופר ווקן (שם כולל למישהו שתמיד שוכחים את שמו), בגין (הסתגרות של איש ידוע, למשל אריק איינשטיין).
מחשבים: אוזבֶּקי (דיסק-און-קי המתחבר לכניסת יוּ.אס.בי). בעיני זהו המונח היפה מכולם.
זרמון גולדמן: מה יש לשני החבר'ה האלה שהם טורדי מנוחה כל כך? על פי דורבנות, "זרמון גולדמן" הוא גם זרם חשמלי העובר בגוף כשמקבלים מכה במרפק (כמו הפרסומות שלהם), וגם הפיפי הראשון על הבוקר (זורם וזהבהב).
ויש גם כמה ותיקים. "כוסייה" היא האמא של כוסית, והיא מופיעה במילון הסלנג של בן יהודה-בן אמוץ. "כוסית" עצמה היא יצירת שנות השמונים. "אמריקקי" (אמריקני) נשמע כבר בשנות החמישים. א.א.א. (אשה אחת אמרה, כלומר, שמועה) ותיק כמו מפא"י ההיסטורית.
"חלושעס" (הרגשה רעה) הוא סלנג מיושן עד ארכאי, מימי פריחת היידיש, ובהחלט משמח לראות אותו שב ומלבלב.
מכתב עתיק של בן גוריון לשר האוצר מחודש מאי 1953 מסתובב ברשת (ראו תמונה) ומצביע על החושים הפמיניסטיים של אבי המדינה. בן גוריון כותב לשר האוצר: "חתמתי היום על 'הצהרת העובד(ת) לצורך קביעת ניכויי המס'.
בהצהרה, בסעיף 4, נאמר שם בעלי/אשתי. לדעתי יש להגיד אישי/אשתי. במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האשה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא: 'והיה ביום ההוא – תקראי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי'".
אי הנוחות מהמילה "בעלי" מלווה את דוברי העברית, וקמו לה כמה וכמה חלופות. ותיקי היישוב העדיפו דווקא את "חבר שלי"/"חברה שלי, מהימים בהם "חבר" היה הכל, מחבר מפלגה ועד הדייט האחרון. אפשר היום לשמוע יותר ויותר את "בן זוגי" לצד "בת זוגי", כולל המוטציה "בת זוגתי" (מילולית: בתי החורגת).
בתנ"ך "אישי" היא דווקא החלופה המובילה.
"איש" במשמעות בעל לאשה מופיעה בתנ"ך כ-80 פעם, ומתוכם 8 פעמים בצורה "אישי", מפיה של האשה, כמו בפסוק שהביא בן גוריון. כך זה גם בפסוק "אולי עתה יאהבני אישי" מספר בראשית: לאה סבורה שאחרי שילדה את ראובן תזכה סוף סוף לאהבתו של יעקב.
לעומת "איש", המילה "בעל" במובן גבר הנושא אשה מופיעה בתנ"ך כ-15 פעם בלבד. "בעלי" מופיעה פעם אחת, בפסוק שמצטט בן גוריון. הפועל "בעל" במשמעות שגל בא בעקבות "בעל" במשמעות בעל רכוש.
השאלה מדוע ניצחה ביהדות ובישראל המודרנית המילה הרכושנית "בעלי" את המילה השוויונית-הדדית "אישי" היא כבר עניין לסוציולוגים. באנגלית, אגב, הדילמה הלשונית דומה: my man
לעומת my husband. husband היא גלגול מהאנגלית העתיקה, ופירושה אדון הבית.
שלי אור שואלת: מדוע המילה "צהריים" מקבלת ריבוי זוגי? מדוע אין כאן מילה ביחיד כמו "בוקר" ו"ערב"?
השאלה מובילה לשלבים המוקדמים של העברית ושל השפות השמיות בכלל. הסיומת הזוגית היתה בעבר סיומת ריבוי. כך נולדו מילים כמו שמים (בערבית ביחיד: סַמא), מים (בערבית ביחיד: מיֶה). לצד סיומת זו התפתחו צורות ריבוי נוספות והסיומת –ַיֶם הובדלה לזוגי, אך מילים שנתפסו בשלב מסוים כריבוי נשארו בסיומת הנקבה, וביניהן צהריים.
אין בתנ"ך צורת יחיד לצהריים, אבל קושרים אותה ל"זוהר", כלומר, לאור ולבהירות, ובימי הביניים גם נוצרה צורת היחיד: צהר, בהירות.
ועוד בענייני זוגיות, שואל ארי מתל אביב: מה היחיד של חניכיים (אשר בפה)? חניך?
ממש לא, אבל קצת כן. לחניכיים אין צורת יחיד, אבל היא קרובת משפחה חוקית של חך, שבתוכו נבלעה הנ', ומכאן הדגש בנטייה של חך (ערב לחִכּו).
הקשר המפתיע הוא לפועל לחנך, והוא מוביל אל הערבית, שם חַנַכַּ פירושו לעס, וגם חינך או אימן. על פי ארנסט קליין הפועל קשור לנוהג לשפשף את חיכו של ילד קטן בתמרים לעוסים, אולי כדי ללמד אותו לאכול. פרשני המקרא קושרים את הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" לחנוכת הבית, כלומר, התחלה וחידוש.
נעם שואל: פעם למדתי שנכון לומר "קניתי אותו השולחן" ולא "קניתי את אותו השולחן". מה הכלל?
על "את אותו" נערכו קרבות בין בלשנים. הוא נפסל בטענה שיש כאן כפילות, אך הניתוח הלשוני מראה שאין כאן כל כפילות. "את" היא מילת יחס המציינת מושא, "אותו" היא כינוי רמז ("אותו שולחן" פירושו "השולחן ההוא").
במקורות אפשר למצוא כמה וכמה פעמים את הצירוף "את אותו", בעיקר בתלמוד הירושלמי וגם בתוספתא, למשל: "במי דברים אמורים? בזמן שהניח ובא ומצא את אותו המין שהניח". "את אותו" מפריע לנו מסיבות אסתטיות, אבל גם משפט כמו "קניתי אותו השולחן" נשמע רע ואפילו מבלבל.
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך". מילות השבוע ב"הזירה הלשונית" ב"מוספשבת": העולם התחתון, בית, משחק העונה
נא להמתין לטעינת התגובות
