בן דור: עוד יעשו ריאליטי מאושוויץ
העניין שלה בבריאות הוליד סדרת תחקירים מטרידה וכמה מלכים עירומים. אורנה בן דור, יוצרת "מה הורג אותנו", סבורה שהטלוויזיה צריכה לחנך, ושהריאליטי מגדל דור של אנשים רעי לב. "זה סוג של נאציזם מתוחכם"
העבודה על "מה הורג אותנו" ציידה את בן דור בכמות לא מבוטלת של כלים, שמסייעים לה להתמודד ביתר קלות עם המציאות שהשתנתה באחת. "כשחטפתי סרטן", אומרת בן דור ומוסיפה מיד "כשהסרטן חטף אותי, והייתי צריכה לבחור אם לקחת טיפול אנטי-הורמונאלי, למדתי לשאול את השאלות הנכונות".
רוב האנשים, לשיטתה, וחמור מכך – רוב הרופאים, צועדים באפלה בכל מה שקשור למחלת הסרטן -לתנאי ההתפתחות שלה ולטיפול בה. "סרטן היא מחלה מולטי-פקטוריאלית", היא קובעת. ולכן, הטיפול בה כולל מכלול של אפשרויות, חלקן נדונו בהרחבה בסדרה.
"זה ידוע, למשל, שכריתה מניעתית מורידה באחוזים עצומים את האפשרות שאחלה שוב בסרטן שד", אומרת בן דור, "אבל לגבי כל יתר הדברים, לכולם יש ספק, אבל אף רופא לא יטרח ליידע אותך בספק הזה, למרות שברור כבר מזמן שסרטן לא מרפאים באמצעות כימותרפיה בלבד".
הרעיון לעשות סדרה על בריאות העסיק את בן דור מזה כמה שנים, מתוקף היותה "קוראת כפייתית של מדורי הבריאות בכל העיתונים, וצרכנית אדוקה של מזון אורגאני", אך החל לקרום עור וגידים בתמיכתה של אפרת דרור, מנכ"לית אולפני הרצליה, ובשיתוף פרופ' רפי קרסו.
"שלושתנו מתעניינים בבריאות, ויודעים שבריאות הציבור לא מעניינת את כל מי שהיא צריכה לעניין, אז הצעתי שנלך על משהו קיצוני, סקסי, שנבדוק מה הורג אותנו", מספרת בן דור. השאיפה, לדבריה, הייתה ללכת דווקא על הדברים שהאדם הממוצע סבור שהם תמימים ולנפץ מיתוסים.
גיליתם במהלך העבודה דברים שהצליחו ממש להפתיע אתכם?
"כולם יודעים שיש הורמונים באוכל ורעלים במים, אבל אף אחד לא יודע את סדר הגודל ואת עוצמת המניפולציה שמופעלת עלינו באמצעות כוח וכסף. מחקרים מצאו שהאוסטיאופורוזיס הכי מפותח נמצא באלסקה, שם האנשים חיים על שומן מן החי בלבד, אבל לכי תתמודדי עם קמפיינים של תנובה".
אנשים באמת צורכים את הקמפיינים באופן לא ביקורתי?
"אנשים לוקחים כמות עצומה של תרופות בגלל הפרסומות, וגם בגלל שהרופאים הם סוכני התרופות הכי מוכשרים שניתן למצוא, אבל השפעת הפרסום על אנשים היא מרחיקת לכת. ספר בשם The China Study שמסביר את יתרונות המטבח הסיני המסורתי במניעת סרטן, חורץ מסקנות חד משמעיות לגבי הנזקים של מוצרי חלב.
"הספר הזה קיים חמש שנים, אבל בארץ גילו אותו לאחרונה, והכוח שלו לעומת פרסומים שיוצאים חדשות לבקרים הוא זניח. אנחנו פשוט לא יודעים לזהות מתי מדובר בעבודה בעיניים, בכוח ובכסף, ומתי במחקרים אמיתיים".
אילו תגובות עוררה הסדרה?
"כשיצא הפרק על החיסונים, עשו עליי ממש פולסא דה-נורא בקהילה הרפואית".
"מה הורג אותנו" זכתה לרייטינג מכובד של 11%, והותירה את בן דור עם רצון לעשות סדרת המשך, הפעם דווקא על מה שמחייה אותנו. ב"מה הורג אותנו", היא אומרת "לקחתי עמדה יותר קיצונית, נניח ההתייחסות לחיסונים. כאימא צעירה, 3 שעות אחרי הלידה, את צריכה לעשות שמיניות באוויר כדי לקבל
אבל בן דור מצהירה שהיא פועלת מתוך תחושת שליחות, מתוך רצון חסר פשרות לצייד את הצופה בידע שמנסים למנוע ממנו. "זו הייתה העמדה שלי, לחשוף את המנגנון כדי שהצופה יבין שהוא חייב להיות אחראי. זה הכי הפוך מריאליטי וזה עשה רייטינג לא רע".
לעבודה שלה במסגרת הטלוויזיה התיעודית מתייחסת בן דור כאל נווה של שפיות ואידיאולוגיה בעידן של נביבות ריאליטית. "יש לי דעות נחרצות", היא חורצת. "אנחנו מדינה נורא קיצונית. גם בארה"ב, בהולנד או בבריטניה יש ריאליטי. אבל שם יש גם דברים אחרים. מרגע שהתחיל פה הטרנד של ריאליטי, הכל נשטף בזרם העכור הזה".
לטלוויזיה יש תפקיד חינוכי?
"בהחלט. הטלוויזיה היא משרד החינוך הלא פורמאלי. מילא אנשים מבוגרים יותר, בעלי מסד של ידע, אבל אנשים צעירים, הריאליטי מחנך אותם להיות מציצנים רעי לב וזה לא נשאר שם. אנשים שצורכים שעה, שעה וחצי כל יום, יוצאים עם התכנים האלה אחר כך לרחובות.
"טלוויזיה היא כמו מיתולוגיה, שהתפקיד שלה היה להראות לאנשים איך האלים מתנהגים. היו יצירות תרבות, היה קולנוע. הטלוויזיה היא המיתולוגיה המודרנית, והיא יותר חזקה מהצרכן, שרוצה להיות בובליל או ויקה. היא מלמדת אותו איך להתנהל, מלמדת שמותר לעשות הכול בשביל לקבל דקה של תהילה.
"אנחנו במרחק של פסע מרצח מול המצלמות, התאבדות מול המצלמות. מישהי התאבדה לא מזמן מול השופטת של אמריקן איידול, ועוד מעט על זה תהיה התחרות, כי זה עושה רייטינג. אם הכול כשר, כדי להשיג רייטינג, מי ישים את הגבול?
מצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית מעורר בבן דור רצון לייצר אלטרנטיבה. בקרוב היא תפתח כיתת אמן למספר מצומצם של אנשים ("צדיקים בסדום"), שבה היא מתעתדת ללמד מהו תחקיר עיתונאי ראוי ולתת כלים לעשייה דוקומנטרית. עשייה "ששמה את הבנאדם במרכז, שלא מחפשת את החולשות ומכניסה את האצבע ומסובבת אותה עד שהבנאדם מת מדום לב".
"ככל שהריאליטי תוקף יותר", היא אומרת, "הרייטינג של התוכניות האחרות יורד. הריאליטי מעודד חוסר סבלנות. הצופה מתחנך שהכול נלעס ומוגש בכפית לפה, והוא מאבד את היכולת לפתח סבלנות לסצנה, אין לו אמפטיה לגיבורים שלו, והוא רק רוצה לראות אותם מועדים".
אנחנו מנסות לברר את הצורך של אנשים באלימות על המסך, ולבדוק את הקשר בין האלימות ברחוב למציאות הטלוויזיונית. עמדתה של בן דור היא חד משמעית: "האזרחים שצופים בריאליטי יוצאים יותר דפוקים לרחוב. מיליוני תזות נכתבו על הנאציזם, על הקליפה הדקיקה הזו, שצריך לשמר, כי אחרת אתה חוזר להיות חיה רעה. ריאליטי זה סוג של נאציזם מתוחכם".
עד כדי כך?
"עד כדי כך. השיטה עושה דה-הומניזציה למשתתפים, מסכימה שיסכנו את עצמם, שיאכלו עיניים של פרה, למשל, ואנשים משתפים עם זה פעולה תוך כדי צפייה. המציאות הזו מבטלת ערכים בסיסיים שאנשים מתו בשבילם פעם".
את לא חושבת שיש פה מימד של הזדהות?
"לא בטוח. הוצאות להורג תמיד היו פופולאריות, ואנשים תמיד אהבו לראות אנשים מעוותים שמוצגים לראווה בקרקסים או קרבות גלדיאטורים. ריאליטי זה על הרצף. אם נתרגל מחדש למוצרים טלוויזיוניים ששמות במרכז את האדם, ולא מחפשות לשים אותו ללעג, הרייטינג יהיה גם במקומות אחרים".
על מי מוטלת האחריות, אם ככה?
זו בפירוש לא העבודה של מנהלי תוכניות. הם, באופן מובן, צריכים להצדיק את הקיום שלהם והם רוצים רייטינג וכסף, אבל זו כן האחריות של הרגולטור. בעניין הזה אני לא סובלנית בכלל. אני חושבת שזה צריך להיות מוסדר ככה שפעם בשבוע ריאליטי ולא יותר.
"הריאליטי הבא יהיה של חולי סרטן, אני אומרת לך, ובסוף יהיה ריאליטי של אושוויץ, יבדקו מי נשאר בחיים אחרי שמרעיבים אותו חמש שנים, ויהיה לזה רייטינג מטורף. השאלה היא רק מי יעלה על זה ראשון, קשת, רשת או ערוץ 10"
אז צריך למנות מבוגר אחראי?
"כן, צריך לחשוב מי. לא חשבתי עוד על משהו אופרטיבי. ריאליטי לא יהיה מסוכן, אם הוא יבוא במינון מותר לנפש של אדם רגיל - לא רגיש במיוחד ולא אלים במיוחד. צריך לאשר ריאליטי רק פעם בשבוע. יש רשות שנייה, אז במקום לבלבל במוח על הפרסומות, תעשו משהו. אני מזדעקת כשהבת שלי רואה את האח הגדול. מבחינתי זה מזהם את האווירה בבית, ואני שולחת אותה לראות את זה בחדר".
בן דור שבה ומבהירה שאין לה טענות כלפי מנהלי הערוצים או ראשי התוכניות. "גם אני בתור מנהלת בערוץ עשר דחיתי אנשים ואמרתי שהרעיונות שלהם לא מתאימים לערוצים מסחריים. כולנו צריכים להתפרנס, והגדרת התפקיד של אלה היא להביא רייטינג ולהביא כסף". על המערכת, לעומת זאת, היא מאוד כועסת.
אז על מי להצביע אם לא על פרטים? תליית האשם במערכת פוטרת את כולם מאחריות.
"זה כמו בתקופות חשוכות, שמי שנקרא לדגל, מי שהיה צריך להפעיל את הסופר-אגו הקולקטיבי, לא יכול היה להיות מבין מתפקדי המפלגה. רק המערכת, רק הרשות השנייה, יכולה וצריכה לגלות אחריות כלפי הציבור.
"היו כאן תנועות אנטי-גזעניות שנאבקו עד חורמה כדי לשבור סטריאוטיפים, בשביל מה? בשביל ששוב יציגו את הגבר המזרחי כאידיוט, את הרוסייה כמזדיינת ואת האשכנזייה כקרירה? אחד הדברים הכי מדהימים בריאליטי, זה בורות מוחלטת. נבערות. אנאלפביתיות. עם מה נישאר? עם אנשים רעים, שמחים לאיד ומציצנים".
מה עושים?
"אני עושה מחאה שקטה, הולכת בדרכו של גנדי ופותחת כיתת אמן. אני רוצה לעבוד עם אנשים סקרנים, שחושבים שהם יכולים לעשות כתבות/סרטים דוקומנטריים, שיש בהם מימד אנושי ולא ציני. כדי ללמוד איך לעשות סרטים טובים, נראה מגה-סרטים שאנשים טובים עשו, סרטים ששינו את התודעה הציבורית. כמו שהריאליטי משנה.
"אנשים הפסיקו לשאול שאלות, וסרט טוב מערער על המובן מאליו. אני רוצה שנברר מה התפקיד של הז'אנר, ושנלמד איך להראות לצופה את התפרים. לעמדה של הבמאי יש תפקיד ומשמעות, וזה מתחיל מתהליך בחירת הנושא לסרט".
מה הייתה העמדה שלך לפני "מה הורג אותנו"?
"אני אדם ביקורתי נקודה. אני פרנואידית. אני יודעת שהמערכת, תפקידה למזער אותי כאינדיבידואל, וזה בא לידי ביטוי בסרט "אשם במותו" שעשיתי על הצבא, בשתי הסדרות על הסקס, בהם בחנתי מערכות הרבה יותר גדולות וגם בסדרה על הבלונד. אני תמיד חושדת במערכת, יכול להיות שאני מגזימה, אבל זה התפקיד שלי. התפקיד שלי הוא לצרוח 'המלך הוא עירום'. אח"כ תעשו עם זה מה שתרצו".
נא להמתין לטעינת התגובות
