דאנה איבגי משחקת אותה
קצת אחרי שמאסה בתפקידים שלא מדברים אליה והלכה לעבוד כמוכרת, גילתה דאנה איבגי שהבררנות משתלמת. בזה אחר זה נבחרה לככב בפרויקטים חדשים של קרן ידעיה, רמי הויברגר ורוני ניניו. בסרטו החדש של עמוס גיתאי, "התנתקות", היא משחקת מתנחלת ערב הפינוי בדיוק כמו אחותה, תושבת נווה דקלים לשעבר, שאותה סירבה לבקר במשך שנים
"אני אוהבת אותך מאוד, אבל תביני אותי", נהגה לומר לאחותה במהלך השנים. "גם אני אוהבת אותך", השיבה האחות, "אבל תביני גם אותי". בסופו של דבר, אחרי לא מעט שיחות ומחלוקות פוליטיות, הן החליטו לא להבין, אבל לכבד. זו גרה עם בעלה הטרי בתל אביב וזו גרה עם משפחתה בהתנחלות, מנותקות גיאוגרפית אחת מהשנייה אבל קרובות בלבן.
תוכנית ההתנתקות, שיצאה אל הפועל בקיץ 2005, הכריחה את השתיים להתמודד עם המציאות. "אני מאוד שמחה שפינינו את השטחים האלה, אבל אני מאוד לא שמחה על הדרך שבה זה נעשה", אומרת איבגי. "לדעתי, ההתנתקות נעשתה בצורה הכי גרועה שאפשר. שמעתי מאחותי סיפורים נוראיים.
"ככה לזרוק את האנשים לקיבינימט? בלי לספק להם שירותים, בלי לארגן להם מחסנים לחפצים? אחותי גרה מאז הפינוי בדירה קטנה ביד בנימין, עם ארבעת ילדיה. היו יכולים להתייחס אליהם בהרבה יותר כבוד. או-קיי, אז הם לא היו צריכים לחיות שם, אבל למה צריך לדפוק אותם אם המדינה עשתה החלטות מסוימות ועכשיו היא חוזרת בה?".
יכול להיות שאם הם היו עוזבים בזמן, הפינוי היה הרבה יותר אנושי ומכובד.
"אתה לא יכול לשפוט אנשים על האמונה שלהם. הם האמינו - סליחה, הם מאמינים - שאלוהים רוצה שהם יהיו שם. הם נשארו שם עד הרגע האחרון כי הם חיכו לנס. הם חיכו שאלוהים יראה את עצמו והם לא יצטרכו לעזוב. לצערם, הנס הזה לא התרחש, והם פונו. אז מה? אז צריך לחגוג מאושר על הפינוי של האנשים? לא לעזור להם? גם אצלנו במשפחה הייתה התגייסות. בעלה של אמי נסע לשם בימים של הפינוי כדי לעזור, שזה יעבור במינימום נפגעים".
ובך לא היה רצון להניח בצד את הדעות הפוליטיות ולנסוע לעזור לאחותך?
"הייתי חצויה. מצד אחד אחותי נמצאת שם. מצד שני לא הרגשתי שיש לי זכות להיכנס לשם, במיוחד לאור הדעה שלי. הרגשתי שזה משהו שהיא עברה עם הקהילה שלה, ושלי אין שם מקום פיזי, מעבר לתמיכה נפשית בטלפון. בסופו של דבר ראיתי את זה בטלוויזיה, כמו כולם. זה היה די הזוי. עוד סיבוך בתוך הסיבוך הזה שקוראים לו 'מדינת ישראל'".
כמה חודשים אחר כך, שיחת טלפון מהבמאי עמוס גיתאי החזירה את איבגי אל האירוע הטראומתי ההוא, ובישרה לה על הבדיחה שסידר לה אלוהים. "אני מצלם סרט בשם 'התנתקות' עם ז'ולייט בינוש, ז'אן מורו ולירון לבו ויש לי בשבילך תפקיד", הודיע גיתאי.
איבגי גילתה להפתעתה שהיא נדרשת להיכנס לנעליי אחותה ולגלם מתנחלת צעירה, ערב הפינוי. כמה שבועות אחר כך כבר מצאה את עצמה בניצנים, על סט צילומי הסרט. זהו סיפורו של אולי (לירון לבו), שוטר ישראלי שנוסע לצרפת כדי לפגוש את אנה (ז'ולייט בינוש), אחותו החורגת. במעמד פתיחת הצוואה מגלה אנה שירושת אביה תעבור אליה רק בתנאי שתיסע לבקר את בתה (איבגי) המתגוררת בהתנחלות, ושאותה היא לא ראתה במשך 20 שנה.
"העבודה איתו היא אחרת מאוד, וזה לא סוד שהוא במאי לא קל. העבודה שלו כאוטית מאוד. יש בה המון אלתור וסיטואציות שמשתנות מרגע לרגע. לא כל שחקן נהנה מתהליך עבודה כזה. למשל, הוא נורא אוהב לדבר במהלך הטייק עם מגפון, ולפעמים מבקש לאלתר טקסטים או מנחית מצבים חדשים. היו לא מעט רגעים בצילומים שלא בדיוק ידעתי לקראת מה אני הולכת, והופתעתי כל הזמן. זה יותר כמו לשרוד בג'ונגל מאשר לעבוד על דמות.
"הוא באמת מסוגל בכל רגע לשנות הכול, כולל הבגדים שנבחרו לדמות. העבודה איתו דורשת גמישות וחוזק נפשי, ואני יכולה להבין שיש שחקנים שזה קשה להם מאוד. הרבה פעמים הוא גם לא מקבל החלטות, ומשאיר את הדברים בידיים של השחקן. יש שחקנים שזה חופש אמנותי גדול מדי בשבילם".
ואיך היה תהליך העבודה איתו בשבילך?
היא שוב מחייכת חיוך קטן ושותקת.
למה את מחייכת?
"יש לי אליו הרבה כבוד כיוצר, אבל בוא נגיד שיש הרבה דברים בדרך העבודה שלו שאני לא מסכימה איתם, והוא יודע את זה. לא בא לי להיכנס לסיפורים על זה. בא לי להשאיר את זה מכובד".
גם בתיאור העבודה לצד ז'ולייט בינוש, זוכת האוסקר על משחקה בסרט "הפצוע האנגלי", היא שומרת על מידה של ערפול ("בסופו של דבר היא אדם פרטי"), אבל מוכנה להתגמש. "המפגש הראשון שלנו היה מצחיק מאוד. עמוס ארגן בבית שלו מסיבת עיתונאים והזמין את שתינו.
"כשהיא גילתה שאני זאת אני, היא התחילה לצעוק 'אוי, לא! אני לא רוצה לראות אותה! אני רוצה לראות אותה רק על הסט!'. היא
"היא אישה מיוחדת, פשוטה, רגועה ורגישה. שאלתי אותה שאלות על כל מיני סרטים שעשתה, והיא הייתה פתוחה מאוד. התרגשתי מזה שאני יכולה לשאול אותה שאלות ושהיא בעצמה עונה לי עליהן. זה מרתק לראות שחקנית כמוה מתמסרת לחלוטין לפרטנרית שלה, ולא משנה אם היא דאנה איבגי או ז'אן מורו. היא מסוגלת ברגע להיות כמו ילדה וזה מעורר השראה מטורפת. לדעתי היא אחת הנשים הכי מהממות על כדור הארץ, ועדיין היא הכי אנטי סטאר שפגשתי".
גם דאנה ("נולדתי עם השם הזה, אבל המורות היו קוראות לי דיאנה, דינה וכל מיני, אז לא התעקשתי על האל"ף. עכשיו חשוב לי שיקפידו על זה. זה עניין של אנרגיה באותיות") היא דוגמה מצוינת לאנטי סטאר. בתם של משה איבגי, ה-פנים של הקולנוע הישראלי, ועירית שלג, שחקנית עבר שחזרה בתשובה לפני 16 שנה, היא הסטארית הכי לא סטארית שיש לנו, לפחות לא במונחים של ערוץ הבידור.
יש בה קסם שממגנט אליו יוצרים על אף שהיא לא מסוג השחקניות שמתהדרות בסטייליסטית, תפקיד בטלנובלה תורנית ("מה שמרתיע אותי בעולם הטלנובלות זה הבעלות עליי. התפקיד מגיע עם התנהלות של בית חרושת, וזה לא מתאים לי") או אייטם במדורי הרכילות.
איבגי ג'וניור היא כוכבת שמתעבת את כל גינוני הגלאם. בשנה האחרונה היא גרה עם בעלה, איתמר שמשוני, אמן רב תחומי, בדירה מינימליסטית במרכז תל אביב, מקבלת את פניי בהופעה משלומפרת שרחוקה מלהפגין את גזרתה הנשית ("אני עוד מפתחת את הטעם הנשי שלי, אבל בכל מקרה לא אצא מגדרי בשביל לדפוק הופעה. זה מרגיש לי כמו פול גז בניוטרל"), ובשעה שמרבית המרואיינים מוכנים למכור את אמא שלהם תמורת כתבה בעיתון, היא עסוקה בעיקר בלהשתעמם מהריאיון.
לרגעים נדמה כאילו היא אוחזת בחוזקה בתדמית ה"אין לי תדמית", לא פחות מאלה שאוחזים בתדמית הסטייל. כך או כך, בגיל 26 איבגי מקבלת פעם אחר פעם את העבודות הכי נחשקות בתעשייה. כך קרה עם הבמאית קרן ידעיה, שהתקשרה והציעה לה את התפקיד ב"אור", תפקיד אשר זיכה אותה באוסקר הישראלי על משחקה, וכך גם קיבלה את התפקיד הראשי בסרטה החדשה של ידעיה, "כלת הים", סרט שאליו היא מצטלמת בימים אלה.
גם רוני ניניו, שחלם שנים ללהק אותה ואת אביה להופעה משותפת, בחר בהם ללא אודישן לסרטו "היו לילות", שצילומיו הסתיימו לפני כמה חודשים. "בהתחלה היה לי קשה לעבוד עם אבא", היא אומרת. "אחרי הכול, יש בעולם שני אנשים שאני הכי רוצה לרצות והם ההורים שלי. פתאום אבא שלי משחק מולי, ואני רוצה לרצות אותו לא רק כבת, אלא גם כפרטנרית. ואם כל זה לא מספיק, יש לי גם במאי, שגם אותו אני הכי רוצה לרצות מבחינה מקצועית. כך שההתחלה הייתה קשה, כי הכול התערבב לי, אבל אחרי כמה ימים התחלתי ליהנות".
מטלפן נוסף שפרגן לה באחרונה תפקיד הוא רמי הויברגר, שעתיד לביים בהבימה את "השחף" של צ'כוב, ובחר בה לתפקיד נינה, אחד התפקידים המאתגרים בתיאטרון הקלאסי. כשהיא נזכרת בטלפון ההוא, היא כמעט אדישה. ספק שומרת על צניעות שספגה מהוריה, ספק צועדת במסלול שטבעי לה מהבית. "חשבתי שהוא מדבר על הפקה בסטודיו של ניסן נתיב, ושהוא רוצה שאעזור לו", היא אומרת. "לא לגמרי הבנתי על מה הוא מדבר".
את מודעת לעובדה שאת שחקנית מלאת מזל?
"כן".
את מוכנה להיות קצת פחות אדישה?
"אני לא אדישה".
עוד רגע את נרדמת מולי.
"זה רק משום שאני אחרי לילה של צילומים".
איך הגבת, למשל, כשהודיעו לך שאמא שלך בסרט תהיה ז'ולייט בינוש?
"אמרתי לאיתמר בעלי, 'אתה לא מאמין איזה יופי'"
"איזה יופי", זהו?
"לא יודעת, ככה אני. ברור שאני מתלהבת, אבל לא ברמה של צרחות וכאלה. אני בעיקר מתלהבת ממפגשים מקצועיים שיש לי. ב'התנתקות', למשל, זכיתי לעבוד עם הצלם כריסטיאן ברגר, שצילם גם את 'הווידאו של בני' של מיכאל האנקה, שהוא בעיני הסרט הכי טוב בעולם. אני מאושרת שאני יכולה לעבוד עם אנשי מקצוע שאני מעריכה, ולא משנה אם זה דרך אודישן או לא".
רוב השחקנים לא מקבלים תפקידים בטלפון, אלא עוברים בדרך מסכת ייסורים. אפילו אבא שלך אמר בריאיון ישן "גם משה איבגי עושה אודישנים".
"בוא נשים דברים בפרופורציות, זה לא תמיד קורה לי ככה. פשוט יש במאים שיודעים מראש מה הם רוצים, ויש כאלה שפשוט לא אוהבים לעשות אודישנים. לא יודעת, זה כנראה סוג של...".
מזל?
"אולי".
ההצלחה של איבגי היא ללא ספק נגזרת של כישרון והתמדה, אבל גם של אילן יוחסין. כבר בגיל שש זכתה להיכנס לנעלי קוף בהצגת ילדים שבה שיחקה אמה ("השחקן היה חולה, אז הקפיצו אותי לתפקיד"), ובגיל תשע הצטלמה לסרט "מלאכים ברוח" לצד אביה.
לאיבגי הקטנה נפתח התיאבון, ובגיל 14 החלה להתרוצץ בין אודישנים לימי צילומים. מאז הספיקה לדלג על שירות צבאי ("אין לי כוח לדבר על זה"), ללמוד אצל ניסן נתיב ולהשתתף ב"המנגליסטים", ב"כנפיים שבורות", ב"בית"ר פרובנס", ב"אביבה אהובתי" ובסדרות "תיק סגור" ו"מסכים" - רשימה חלקית ביותר.
אי שם באמצע חוותה גם מרד נעורים שקט, שבעיקר כלל בריחה מעולם המשחק, אשר מזוהה כל כך עם הוריה. "היה שלב מסוים, בגיל הנעורים, שהחלטתי שמשחק זה מטומטם ומטופש. פתאום הוא נראה לי כמו מקצוע מוגבל מאוד, והודעתי לכולם שאני הולכת להיות במאית. החלטתי שאני אהיה הקפטן של הספינה, ולא זאת שמנקה את הסיפון. התחלתי ללמוד בימוי בתיכון הפתוח, והיה ברור לי שזה מה שאני הולכת לעשות".
דיברת על זה עם ההורים שלך?
"לא. לא דיברתי איתם מעולם על משחק, וגם הם לא דיברו איתי על זה".
למה?
"במשך שנים הרגשתי שאני צריכה למצוא את הדרך שלי לבד. רציתי לוודא שאני עושה מה שאני עושה בלי עזרה של אף אחד. רק בשלוש שנים האחרונות התחלתי להתייעץ איתם בכיף. ההורים שלי למדו בסטודיו של ניסן נתיב והכירו שם, ואני במשך שנים הצהרתי שאני אלמד בלונדון. כאילו בדווקא. רק אחרי שחברה שלי התקבלה ללימודים אצלו, החלטתי שגם אני רוצה והפכתי עולמות בשביל להתקבל. הלימודים אצלו היו נס בשבילי, ואז, בגיל 21, הבנתי סופית שאני שחקנית".
"המרד שלי היה קצר, מכיוון שתמיד הייתי גאה מאוד בהורים שלי. אחרי שלמדתי משחק זה רק התעצם, כי הבנתי באמת כמה אבא שלי הוא שחקן מדהים. ברור שלפעמים זה יכול להיות מכביד ואינטנסיבי כשאני שומעת מאנשים חמש פעמים ביום סיפורים על אבא שלי. היום זה פחות מטריף אותי, למרות שזה לא תמיד מתאים לי. בטח לא רגע לפני צילום".
"אני לא יכול לומר שהרגשתי מצדה מרד", מתאר איבגי האבא את עברו השני של המתרס. "בסך הכול נתנו לה חופש מוחלט לעשות מה שהיא רוצה. בין אם זה לביים או לעשות מוזיקה, דבר שהיא מצטיינת בו מאוד לטעמי. היה שלב שהיא חשבה שזה מקצוע מטופש, בעיקר בגלל שלא היו לה כלים להתפתח והיא חשבה שהיא נגעה בתקרה. אז התערבנו והצענו לה ללכת ללמוד משחק אצל ניסן".
חששת שדמותך כשחקן תאפיל על הניסיון שלה לפרוץ באופן עצמאי?
"בוודאי. הרבה פעמים, בעיקר לאור העובדה שהיא צמחה בבית של שני הורים שחקנים. לו הייתי רואה שהיא נעדרת כישרון, יכול להיות שהייתי מכוון אותה למקומות אחרים, אבל היה די ברור מתחילת הדרך שהיא מוכשרת, עמוקה ויסודית. בשורה התחתונה, בילדות שלה ניסיתי להיות אבא שלה, ולא שחקן. לא עירבתי אותה בהצלחות, בכישלונות או בהיעדר עבודה. רק בגיל 16 היא באמת התחילה להבין את המשמעות של להיות הבת שלי".
"בתור ילדה לא הייתי מודעת לשאלה אם הצגה או סרט הצליחו או לא", מצטרפת דאנה לאביה. "מעולם לא ראיתי את אבא שוקע בדיכאון או לא עובד. תמיד הוא היה עסוק, וגם אם הוא לא עבד, הוא לא שקע לתוך החרא. זה לא האופי שלו".
אולי בגלל זה את אדישה כל כך. נראה לך טבעי לדלג מפרויקט לפרויקט.
"יכול להיות", היא מקמטת את גבותיה העבות, שותקת ארוכות ומהרהרת. "אני לא יודעת מה לומר לך, כי זה לא שיש לי חוקת דאנה איבגי לבחירת עבודה. אני משתתפת במה שמלהיב אותי ובא לי לעשות. זה מה שלמדתי מההורים שלי. כבר הייתה לי תקופה, לפני שנה וחצי, שהעדפתי לעבוד בחנות שמוכרים בה מוצרים לימי הולדת מאשר להשתתף בדברים שלא מדברים אליי. לא רציתי להרוס לעצמי את הכיף מהמקצוע. לא רציתי ללכת לעבוד בתחושה של 'יאללה, בוא נצטלם".
אבל חלק מהחיים זה להתפשר, ולעשות גם דברים שלא תמיד עושים לנו כיף.
"לעבוד בתור מוכרת זאת פשרה גדולה מאוד. אבל אני מעדיפה לעבוד בעבודות זמניות מאשר למחזר את עצמי כשחקנית. אני רוצה להיגנב על תפקיד, ולא לעשות אותו רק כי צריך לעשות עוד תפקיד".יש מצב שתחזרי לעמדת המוכרת?
"ההתנסות ההיא גרמה לי להבין שאני מוכרת נוראית, ופיתחה אצלי רגשי נחיתות. אני מודה שגם האגו קצת התבלבל, עם כל התגובות של 'ראיתי אותך בסרט הזה' ו'ראיתי אותך במופע ציפורל'ה'. כך שלא נראה לי שאחזור להיות מוכרת, אבל אני לא מתחייבת לכלום. אני רק יודעת שאני עוד רוצה לביים, לכתוב ולעשות מוזיקה. אני יושבת שעות ביוטיוב, מסתכלת על שירים של נינה סימון וכולי מלאת הערצה לאישה. יש לי עוד כל כך הרבה מה לעשות".
נא להמתין לטעינת התגובות
