פול מקרטני מכבה שריפות
בשם בדוי, כשהוא חתום בלייבל פאנק, פול מקרטני שוב ממציא את עצמו עם דיסק טרי וניסיוני שמצדיע לביטלס, אבל גם לבני 20
פול מקרטני צילום: איי- פי
כבר עכשיו, באלבום השלישי שלו בשם הזה, אחרי שניים ניסיוניים משהו (ב-1993 וב-1998), בהחלט נראה שהוא מתחיל להתאפס על כיוון מעניין. כיוון המכיל שירים טובים במגוון סגנונות, ביניהם כאלה שעושים הומאז'ים מרגשים לביטלס ("Two Magpies"), ומאפשר למפיק העל Youth להפוך את הצליל החדש שלו לכזה שמקורו באהבה שכסף לא יכול לקנות.
כן, הוא אוהב מוזיקה, המקרטני הזה. והוא גם עדיין צעיר מספיק, תוסס וקל דעת כדי להגיד ביי ביי ל-EMI, חברת הענק שהפיצה את אלבומיו ב-40 השנה האחרונות, בטענה שהם משקיעים יותר מדי בפרומו ומעט מדי בבחירת אמנים ראויים ("קולדפליי הם כורסה, ורובי וויליאמס...אני מעדיף לא לחשוב מהו", אמר לטיימס לפני שנה וקצת), ואחר כך להוציא אלבום (Memory Almost Full", 2007") בלייבל של רשת סטארבקס.
או-קיי, עכשיו ברצינות: סר פול מקרטני שוב מוכיח שגיל ודימוי של חובב שמאלץ יכולים להיות מכשיר מצוין להחייאת מוזה, כשמקפידים להתייחס אליהם כאל אויב. זאת, כמובן, כל עוד היכולת לכתוב שירים טובים קיימת עדיין. והאמת היא שמקרטני לא היה זקוק באופן כה נואש ל"Electric Arguments", החדש שלו כ"כבאי", כדי להראות שיש לו נטייה להרפתקנות מוזיקלית ומשיכה לקצוות.
אפילו מאמיני לנון הפנאטיים ביותר מודעים לכך שהחיפושית החביבה לא פחות סקרנית ורודפת ניסויים מזו המגניבה. כבר ב-1965, אחרי שהביטלס הקליטו את "Yesterday", שקל פול לעשות ביצוע אלקטרוני לשיר (שבסופו של דבר לא יצא לפועל). שלא לדבר על הלופים שיצר "Tomorrow never knows", האפיזודה הקלאסית שלו במהלך העשור שעבר, האלבום המוזר (והמעייף משהו) שעשה עם הסופר פיורי אנימלס (liverpool sound collage) וזה המבריק שעשה עם נייג'ל גודריך ב-And Creation In The Backyard" "Chaos( 2004).
צעד קדימה
כולם כבר יודעים שמקרטני, להבדיל ממרבית בני גילו, עדיין מאוד מאוד רלוונטי. רק הוא מרגיש, משום מה, שחובת ההוכחה עדיין חלה עליו, ולכן ממשיך ללכת עם הלב ולא עם הכסף, ומוציא עוד אלבום בלייבל פאנק צעיר ובועט ( "One Little Indian", המאכלס שמות כמו סניקר פימפס, שוגרקיובס, סקאנק אנאנסי, סיגר רוס ועוד).
ועדיין, מקרטני בכל זאת לוקח איזשהו צעד קדימה באלבום הזה: גם בעובדה שנוכחותו נמצאת במרכז העניינים, ומגע היד הפלאי שלו בכל הנוגע לכתיבה וקומפוזיציה מורגש כאן הרבה יותר מאשר בשניים
הקודמים, וגם בכך שהוא בורח פחות לאלקטרוניקה מהזן הניסיוני ומשאיר את השירים שלו במצב גולמי למדי (כל אחד מהם הוקלט ביום אחד).
אמנם יש כאן כמה התפרעויות בניחוח מטאלי-פסיכדלי לא ממש ברור, אבל הרוב סטרייטי ודי טיפוסי גם לאלבומים שיצאו בחסות השם "פול מקרטני". והכי חשוב: פרט לכמה רגעי הארד רוק מיותרים שנשלפו מתוך בוידעם מאובק (למשל, "Highway", שמקרטני בדק על הקהל בסיבוב ההופעות האחרון שלו), האלבום הזה ממש לא רע. בשקט בשקט, במקום צנוע ובשם בדוי, צומח לו כישרון של ממש.
The fireman - Electric Arguement - פול מקרטני
נא להמתין לטעינת התגובות
