קוויקי היא סדרה מהבוידעם
אחרי נתיב היסורים שעברה הסדרה "קוויקי", מהאינטרנט ועד לביפ, מגיעה הסדרה לשידור מחודש מיד לאחר "האח הגדול". השיבוץ הזה לא עושה ל"קוויקי" וליוצריה טוב והופך אותה לתוכנית מיושנת ומעלה אבק
קוויקי צילום: יח"צ
מאות, אולי אלפים, של צעירים מסתובבים בכל נקודת זמן נתונה בעיניים מצועפות. הם סיימו ללמוד קולנוע באוניברסיטה, או קורס תסריטאות כלשהו, או שהם סתם יודעים לכתוב טוב. יש להם רעיון מעולה, הם בטוחים, משהו שעין אדם לא שזפה מאז "הסופראנוס."
הם כבר עברו לילות לבנים אינספור, מול כוס קפה וערימה קטנה של בדל לי סיגריה ומקלדת מעלת עשן. הם כתבו את תסריט חייהם, והם מתים שמישהו - רצוי מישהו מערוץ 2 - יקנה אותם ואת החלום שלהם. כדאי להם להקדיש 20 ומשהו דקות לצפייה ב"קוויקי" - ולהבין למה מומלץ להם לשכוח מהחלום, או לפחות להנמיך ציפיות.
נתיב ייסורים שיכול להחזיק טלנובלה קטנה עבר על "קוויקי." היא נכתבה על ידי נעה פניני ואמיר דוליצקי, שהכירו במהלך לימודיהם. בתחילה, שימש התסריט כפרויקט לימודי: מערכון שהעלו השניים. אחר כך הפך "קוויקי" לסדרה של מערכונים קצרצרים, שתי דקות כל אחד, שהועלו לפני יותר מארבע שנים באינטרנט.
באותם ימים, זה נחשב לאירוע פורץ דרך שהוכתר בתואר "סדרת האינטרנט הישראלית הראשונה." הסדרה האינטרנטית זכתה להצלחה מסוימת, ופניני ודוליצקי קיוו למנף אותה לכדי סדרת טלוויזיה. בסופם של נדודים ממושכים בין אכסניות שונות, הרעיון שלהם מצא בית ב"קשת." זו לא היתה בטוחה בתוצאה, ולפני כשנה וחצי נקטה צעד יוצא דופן: היא שידרה שלושה פרקים, ופנתה לקהל הצופים כדי שזה יכריע - להמשיך או לא. הקהל הצביע "כן," ופרקי המשך צולמו ושודרו ב"ביפ."
רק עכשיו, אחרי שהמוצר הראשוני העלה אבק בבוידעם, הוא מגיע אל המיינסטרים הטלוויזיוני כשהוא עייף ומעוך משהו. וכמובן, הוא נהנה מהגורל שנופל בחלקו של כל מה שאינו הריאליטי של הרגע: דחוק אחרי "האח הגדול," כששיבוצו זועק "היינו חייבים לעמוד במכסות של הנודניקים מהרשות השנייה, אז דחפנו לפה דבר מה משומש."
זה לא מגיע ל"קוויקי," ולא לפניני ודוליצקי. עכשיו, כל כך הרבה זמן אחרי שנהגתה, היא נראית רע. כמו עוד אחד מהניסיונות חסרי הסיכוי לתרגם את "סיינפלד" לישראלית מדוברת. העלילה עוסקת בשותפים לדירה: היא בטוחה בעצמה, הוא ההיפך. היא לועסת גברים, הוא מפחד לעשות את המהלך הראשון.
יושבים בבאר, מדברים על הלימודים, על השכנים, על הדייטים. נורא תל-אביב, ניינטיז. רואים את הכישרון, את היכולת להרים מזה סיטקום שמתאים לשעות הליל לה. ורואים גם את התלאות, את התקציב הדל, ואת העובדה שמדובר במוצר שמגיע למדפים אחרי שפג תוקפו. לא פייר.
לבד בין ארבעה קירות, ערוץ יס דוקו
הקטע הזה היה אמור להיות מוקדש ל"רוץ, דייגו, רוץ," סדרת הספין-אוף ל"דורה" הפופולרית שעלתה אתמול בערוץ "ניקולודיאון" (ייקח בדיוק חמש דקות עד שהילדים יתחילו ללחוץ על הוריהם בצל ווחות ובדמעות לרכוש כל מה שזז - או דומם - ומעוטר בתמונתו.( ואז צפיתי ב"לבד בין ארבעה קירות."
זה דמגוגי, אני יודע, אבל לילדים שמתועדים בסרט היפה והמדכא להפליא של אלכסנדרה ווסטמייאר אין אמא או אבא לבכות להם, ובטח לא דורה או דייגו. פליטים
ממשפחות הרוסות, הם מגיעים למוסד סגור שבו יתוקנו דרכיהם לאחר שנידונו לתקופות מאסר של כמה שנים כמו עבריינים מבוגרים.
חלקם גנבו מזון או בגדים. מיעוטם רצחו. הצילומים מסוגננים להפליא: פתיתי השלג שנופלים מהשער שנטרק, הכפרים העניים שמסביב, אפילו ניקוי המסדרונות על ידי הילדים מצטלם כמחול סימטרי. במוסד, שתנאי המחיה בו סבירים אך מונהגת משמעת צבאית קשה, הם חוזרים להיות ילדים. בהתחלה הם מרשים לעצמם לבכות, לראשונה בחייהם. בסוף מחייכים. גם הרוצחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
