אירוע הוקרה למשורר אריה סיון שהגיע לגבורות
אריה סיון, המשורר המצוין שחולל מהפכה עם שותפיו לחבורת "לקראת", והאיש המופנם שהתפרנס מהוראה ולא התערבב בקליקות ספרותיות, עומד לחגוג 80. הוא עדיין כותב (ולא מראה גם לאשתו לפני הפרסום), עדיין פעיל (במידת האפשר), קצת מוטרד (מהזיכרון שנפגם) ומאוד מקווה ששירתו לא תישכח
עובדה זו עלולה לקומם גרעין ספרותי רודף צדק אך משיחה עם המשורר בן השמונים כמעט, בקוטג' היפה שלו ברמת השרון, ניכר כי הוא דווקא חי בשלום עם האלמוניות היחסית. "כותרת של ביקורת שנכתבה על הספר האחרון שלי היתה 'מדוע כמעט ולא שומעים על אריה סיון', אז התשובה שלי היא שזה המצב העובדתי ואני לא יודע למה זה", הוא אומר בעודו ישוב בנחת על ספה מקושטת מפיות תחרה מעשה ידי אישתו. "או שזה בגלל הצניעות שלי, בגלל תכונות אופי שלי, או שככה העולם בנוי. אני באמת לא יודע".
וזה לא מתסכל אותך?
לא, ואין לי טענות. אבל מאד יכול להיות, ואני אומר את זה בחצי צחוק, שבעוד שלושה דורות יקום מישהו ויגלה את המשורר החשוב אריה סיון".
בסיון, יליד תל אביב 1929, טמון פרדוקס: שירתו היא דיבורית, קומוניקטיבית ונגישה, בעלת זיקה עמוקה לטבע הארצישראלי, כזו שאינה מסתגרת בדלת אמות ומרבה לעסוק באירועים היסטוריים ופוליטיים מרכזיים בתולדות המדינה.
אבל אישיותית הוא אדם צנוע ומופנם, שהתרחק כל השנים מן הביצה הספרותית והתנהל מאחורי הקלעים ובאופן עצמאי. לכן, כמו במטרה לחלצו מתהום הנשייה ולשפוך סביבו מעט אור זרקורים שהוא ראוי, התאגדו להם אנשי ספרות ומוזיקאים (בהם פרופ' ניסים קלדרון, נתן זך, נתן סלור, פרופ' רות קרטון-בלום וחמי רודנר) וארגנו לסיון בוקר הוקרה שמתקיים היום, שישי, במועדון צוותא בתל אביב. סיון מספר שלאירוע הוזמנו גם כמאה מתלמידיו לשעבר בתיכון הכפר הסבאי שלימד בו ספרות ולשון במשך שנים רבות.
נשמע מרגש.
נקווה שהתוכנית תתבצע ושהאנשים יתרמו כל אחד כפי יכולתו ושזה יהיה יפה ונחמד."
ממרומי שמונים שנותיך, אילו ניתנה לך שוב הבחירה היית בוחר מחדש בשירה?
"קודם כל אתקן אותך: לא ממרומי השמונים אלא במורדות השמונים. הרי יורדים כל הזמן, הגוף לא מה שהיה, אני לא אותו אדם שהייתי בגיל ארבעים ואפילו לא בגיל שישים. ולשאלתך אם הייתי בוחר שוב בשירה, זו מעולם לא הייתה בחירה שלי! זה פשוט בא עלי, תקף אותי, נפל עלי. בכלל לא התכוונתי להיות משורר. את השיר הראשון כתבתי בגיל 18 כאשר שירתי בפלמ"ח ואחר כך שלחתי את זה ל'דבר' והם פרסמו את השיר, לתדהמת הוריי וחבריי להכשרה".
אז השירה בעצם בחרה בך?
"כן, בדיוק. כי אני לא כותב, אלא המילים נכתבות. באות מילים ונכתבות ברגע של תחושה מסוימת, שהיוונים קראו לה השראה, מוזה".
נסה לתאר את תחושת ההשראה.
"זאת ממש הרגשה פיזית, הרגשה מיוחדת שאין בלתה, ואם אני מחמיץ את הרגע, אז זה לא חוזר. למשל כשהייתי נוסע לכפר סבא ללמד, ובאוטו, באמצע הנהיגה, פתאום באו מילים, רציתי לעצור ולכתוב אותם אבל לא יכולתי לאחר, אז לא עצרתי וכשחזרתי הביתה, זהו זה - הלך".
מיהו הקורא הראשון שלך?
"אני לא מראה את זה לאף אחד. אני תוקע במגירה ואם זה ראוי ומבקשים ממני שיר, אני שולח. אני מיוזמתי לא שולח שירים לשום מקום".
אפילו לא לאשתך?
"לא, אשתי היא מאותם תשעים אחוז שלא פתוחים לשירה. היא פתוחה למתמטיקה".
ישנה טענה שמתמטיקה קרובה לשירה.
"ככה אומרים, אני לא גיליתי את זה".
עושה רושם שאתה אדם שחי חיים מסודרים: מורה לשעבר, איש משפחה. רחוק מאוד מתדמית המשורר הבוהמיין.
"זה נכון. התחתנתי ב-54' ועברתי בעקבות אשתי לרמת השרון, לכן הייתי יוצא מעט מאוד לבתי קפה ולמסיבות. אני נזכר שפעם, לפני המון שנים, היינו במסיבה אצל וינשטיין שהיה עושה כינורות, עם וולך, ויזלטיר, הורביץ מוקד ועוד כל מיני, וכשהיה מאוחר התנדבתי לקחת את יונה וולך טרמפ הביתה והיא כמעט ולא דיברה איתי. כל הדרך היא שתקה".
והיום אתה נפגש עם משוררים? יש לך חברים מעולם הספרות?
"לא, לא, רק מכרים. חוץ מרפי וייכרט שמופיע פה מדי כמה שבועות ומביא לי את הספרים האחרונים שהוציא ב'קשב' ואנחנו משתהים לשיחה. אני חלש מאוד בצד הזה של לשמור על קשר עם אנשים, וזה מציק
נשמע כמו חרטה עמוקה.
"אני כותב הרבה על חרטות".
זכית בפרס ביאליק, מהי המדרגה הבאה שאתה שואף אליה?
"אולי אזכה בפרס ישראל, מי יודע. הייתי מועמד בעבר כמה פעמים ואני ממתין. זה לא שאלת חיים אבל אני ממתין. אני מקווה מאד ששירתי לא תשתכח".
בשירתו של סיון קיימת זיקה עמוקה לטבע, בעיקר לאדמה ולחול. "אין לי טענות, רק בקשות, בעצם/ בקשה אחת אליך, חול:/ זכור לי חסד ילדותי, אהוב אותי/ כפי שאהבתיך בהיותי/ ילד רך בחמוקיך", הוא כותב באחד השירים ב"ערבון: מבחר שירים 1957-1997" (מוסד ביאליק/הקיבוץ המאוחד).
"כשהייתי ילד בתל אביב", הוא מספר, "שנים שיחקתי בחול. חול זה רך ומלטף ומחבק ואדמה זה דבר קשה אבל בלי אדמה אי אפשר לחיות אדמה מצמיחה את הלחם, את החיים. זה פירוש מקוצר, את היתר תבני לך בעצמך".
משירת הנוף שלך אפשר, מטפורית, לחלץ את מפת ארץ ישראל.
(צוחק) "אני לא יודע אם את כולה, אבל ודאי את חלקה. מה שכן אני מרגיש, כמו שמנחם בן כתב עלי פעם, משורר ארצישראלי - על החול שלה ועל האדמה שלה, ועל האבנים שלה ועל הים שלה".
"בשום אופן לא. הייתי אופטימי. חשבתי שהציונות, ואני ציוני, מגשימה את עצמה ועושה את הדבר הנכון. בית לאומי או מולדת לעם היהודי. ועכשיו הסתבכנו, הסתבכנו בעיקר בגלל היעדר מנהיגים שיוליכו אותנו בדרך הנכונה. ואני יכול לומר שאני מאוכזב ויש לי הרגשה מאד קשה לגבי ההווה וגם לגבי העתיד".
השירים על ילדותך בתל אביב נוטפים עסיס של געגועים. למשל, ב"בשכונה הישנה" אתה כותב שורות צובטות לב: "אני הולך בעקבי הילד שהייתי/ לאורך הגדרות ברחוב לסל/ ומתעכב על מקומו המשוער של כל עמוד-גדר// אני כבר בן שישים ושש שנים, עודני מתעקש/ לחפור מה שנתן בי סימנים".
"היו גמלים שהלכו על קו החוף והירקון שהיה נקי. געגועים, געגועים, געגועים. כי למרות שהמצב הכלכלי היה הרבה יותר גרוע בכל זאת הייתה הרגשה טובה, הרגשה אופטימית, שמחה. מזדקנים אז הכול מתקלקל".
אתה מזדהה לעיתים עם שורות משירו של אבידן: אדם זקן מה יש לו בחייו"?
"יש בזה משהו, יש בזה משהו. למרות שאני כבר לא כל כך זוכר את השיר…"
"אדם זקן, מה יש לו בגילו?/ הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון, /עיניו פקוחות למחצה,/ מנחשות לפי תנועת הכוכבים,/ אם הלחישות רומזות,/ כי זה לילו האחרון..."
"אני, בניגוד לשיר, אף פעם לא שאלתי את עצמי אם זה יומי האחרון. יומי האחרון יבוא ואני מקווה שיבוא ברוך, שהחול יחבק אותי ולא שהסלעים יקצצו אותי".
יש לך שיר שמדבר על זה. "לשכון בחול".
"יש לי כמה וכמה שירים כאלה".
מה סדר היום שלך?
"אני קם, קורא עיתונים, אחר כך יושב על המחשב ובודק אימיילים".
אתה משתמש באינטרנט?
"כן בטח. אני בודק דואר נכנס ואם צריך אז מוציא דואר וגם קורא עיתונות חוץ פה ושם. אבל ממש לגלוש, כמו פייסבוק וזה, אני לא יודע. לעומת זה, הנכדים שלי עושים באינטרנט דברים שאני לא מעלה על הדעת. העושר הזה לא בשבילנו. זקנו, זקנו בשביל העושר האדיר הזה".
אתה אומר "זקנו, זקנו", אבל בסך הכול נשמע שאתה אדם פעיל. רק לפני שנה פרסמת את ספרך "קיטועים". "פעיל במידת האפשר, אבל מה שאיום הוא שהזיכרון שלי נפגם. למשל כשאני הולך להביא משהו, אני שוכח למה הייתה המטרה. אני קם ואז אני אומר: בשביל מה בעצם קמתי? לאן אני הולך?".
מבחינה פילוסופית יש לכך לגיטימציה, זו שאלת השאלות: מאין באנו ולאן אנחנו הולכים.
(פורץ בצחוק): "אז מה, עם הפילוסופיה פותרים כל דבר? בזה אין לי ספקות, הרי כולנו יודעים לאן אנחנו הולכים".
נא להמתין לטעינת התגובות
