אופטימיות זעירה ב"שלושה קופים"
"שלושה קופים", סרטו החדש של הבמאי הטורקי נורי בילה ג'יילאן, הוא אטי ומהורהר, אך ביחס לסרטיו הקודמים מדובר כמעט ב... סרט טורקי
זהו סרטו הארוך החמישי של הבמאי והראשון שמוקרן בישראל, אם לא לוקחים בחשבון את "מרחק" ו"אקלימים", שנחשפו בשעתם בפני באי פסטיבל הקולנוע בחיפה. בעבר הלא ממש רחוק נתפס המונח "סרט טורקי" כמייצג מלודרמות יבבניות, שבהן משולב היגון הכבד הפוקד את הגיבורים באשר הם, עם שירים נוגים בנוסח אבי ביטר.
בעשור האחרון השתנתה לגמרי נקודת הכובד בתוצרת הקולנוע הטורקי. התעשייה המקומית מוציאה עתה לאור כ-40 סרטים חדשים מדי שנה, שחלקם נחשף בפני קהל בינלאומי בפסטיבלים שונים, כולל אחד שנערך ממש לפני שבועיים בסינמטקים בישראל ובו הוצגה, בין היתר, יצירת המופת הגדולה "ימים ורוחות" של הבמאי רהא ארדם.
טורקיה מייצגת תופעה ייחודית בשדה הפצת הסרטים הבינלאומי, משום ששם לא תופס הקולנוע ההוליוודי את אותו מקום מרכזי שהוא כובש בכל אתר אחר בעולם. לדוגמה: ברשימת חמשת הסרטים שמשכו אליהם בשנה החולפת את מרב הצופים בטורקיה משובצים ארבעה סרטים מקומיים בארבעת המקומות הראשונים.
רק "שודדי הקריביים 3", הצליח להסתנן לרשימת רבי המכר בטורקיה, וגם זאת במקום החמישי בלבד. דומה שג'יילאן, הבמאי של "שלושה קופים", הוא זה שמסמן טוב מכולם את התפנית העכשווית בתדמיתו של הקולנוע מתוצרת טורקיה. כל ביקור שלו בפסטיבל קאן בשש השנים האחרונות הניב פרס בינלאומי רציני.
"מרחק" (2002) הביא לו את הפרס הגדול של חבר השופטים, שהוא הפרס השני בחשיבותו לאחר "דקל הזהב". כמו כן זכו במשותף שני השחקנים הראשיים של סרט זה בפרס המשחק המצטיין של קאן. סרטו "אקלימים" (2006) גרף את פרס פיפרסקי של איגוד המבקרים הבינלאומי, ו"שלושה קופים" יצא מקאן בחודש מאי האחרון ופרס הבימוי בכליו.
מעט מוזר להתחיל את ההיכרות עם סרטי ג'יילאן ב"שלושה קופים", שהוא סרט קל יותר לעיכול מ"מרחק" או "אקלימים", שקרובים ברוחם לעבודותיו של מיקלאנג'לו אנטוניוני, ובמיוחד "אוונטורה"
ול"ליקוי חמה". מול הכובד השתקני של סרטים אלה, נראה "שלושה קופים" כאילו הסתנן ג'ורג' עובדיה לתהליך ההסרטה, ותרם נדבכים של מלודרמה ממוצא מזרחי אל הגישה המהורהרת והמאופקת כל כך, שאפיינה את סרטי ג'יילאן הקודמים.
ג'יילאן, יליד 1959, סיים לימודי הנדסה באיסטנבול, אך העדיף לא לעסוק במקצועו. במקום זאת, הוא הרחיק עד לונדון כדי לחוות מקרוב את התרבות המערבית - לקרוא ספרים, לראות סרטים, תוך שהוא
מוצא פרנסתו במלצרות במסעדה.
לאחר כשנה בלונדון המשיך ג'יילאן לשהות ארוכה גם בנפאל, שם השתכנע שייעודו מצוי בבימוי סרטים. הוא שב לאיסטנבול, התקבל ללימודי קולנוע, וסרט הגמר שלו, "פקעת הגולם" (1995) חשף את נטייתו המפורשת לנבירה עצמית באמצעות המצלמה. הדמויות הראשיות ב"פקעת הגולם" מגולמות על ידי הוריו של ג'יילאן. מדובר בבני זוג קשישים המנוכרים זה לזה וחיים בנפרד.
יום אחד מחליטים השניים לנסות ולאחד כוחות מחדש. המפגש החוזר
אטימותו של הבמאי הזה מחבלת ללא הרף במעשה היצירה שלו. ב"מרחק" מארח צלם סטילס רב מוניטין, שחי באיסטנבול, את בן דודו המגיע מהכפר אל הכרך כדי לתור אחר תעסוקה. הצלם בעל הנטיות האובדניות, התגרש זה עתה מאשתו, והכפרי הצעיר שמסתובב אצלו בבית עולה לו על העצבים.
עד כאן על הסרטים שקדמו ל"שלושה קופים", ובהם ליטש ג'יילאן שפת קולנוע לאקונית, מינימליסטית
ולירית, שנעדרים ממנה שיאים דרמתיים. הסרטים הללו התאפיינו בשוטים ארוכים, סטטיים, כאשר מרבית העלילה מתרחשת בתוך שדה ראייה עמוק ורחב, ולא באמצעות חיתוך, עריכה ומעבר בין מקומות.
בראיונות עמו מדגיש ג'יילאן שהוא חייב את פיתוח השפה האמנותית שלו לסרטים של טרקובסקי, קיאורסטמי, אוזו, ברסון ואנטוניוני. כלומר, ליוצרי הקולנוע הרוחני על היבטיו המגוונים. ומהעגמומיות הזאת, כמו שאומרים, בדילוג חד ל"שלושה קופים" המלודרמתי. עסקן פוליטי ששתה יותר מדי, חוצה חורשה בלילה חשוך אחד, ובתוך כך דורס למוות גבר אלמוני.
מבועת מההתמוטטות הצפויה של הקריירה הפוליטית שלו, משכנע הדורס את נהגו ליטול על עצמו את אשמת הדריסה וללכת לכלא במקומו. הנהג נענה לבקשה, בעיקר משום שמובטח לו כי משפחתו תמשיך לקבל את משכורתו גם כשהוא כלוא, ובונוס מיוחד על נכונותו לוותר זמנית על חירותו אמור לסדר לו את העתיד, לפחות מהבחינה הכלכלית.
הנהג בבית האסורים, אשתו מתחילה להתרועע עם הבוס, ואילו בנו המתבגר גולש במורד החיים, ומצוי כבר נוכח השפעתם המזיקה של פושעים צעירים. עם יציאתו לחופש עולה הנהג על הסיפור כולו, והסרט שתחילתו בתאונה קטלנית, סופו ברצח אחת הדמויות.
למי שאינו מודע לאופי עבודותיו הקודמות של ג'יילאן, "שלושה קופים" עשוי להיראות כסרט אטי שלא הרבה מתרחש בו. מי שהזדמן לו לצפות בסרטי ג'יילאן יוכל לחוש עד כמה "שלושה קופים" הוא סרט תוסס לעומת קודמיו. נכון הוא שגם ב"שלושה קופים" מתמיד ג'יילאן בטענה שהאדם לעד יישאר בודד, בכל אשר ילך, וכי התהליך האורבני העובר על טורקיה המסורתית לא ירפה עד שלא ימעך את אחרון החגבים האנושיים. אך איפה טיעונים אלה, ואיפה האובדניות המוחלטת שבה מדשדשים סרטי ג'יילאן הקודמים?
ב"שלושה קופים", הפלא ופלא, צצים אפילו רגעים שבהם ניתן לצחוק. לא ממש, אבל בערך. אלה הם הקטעים שבהם מתעורר לחיים הטלפון הסלולרי של האישה הבוגדנית ברינגטון, שאינו אלא שיר איחולים לאסונות אישיים שיתרגשו על ראש המחייג.
לבד מהרינגטון המשעשע הזה, מרבה ג'יילאן להראות עננים קודרים, ים סוער, ובני אדם אבודים במכלאה הענקית הקרויה "חיים", תוך שהם בוחרים לחקות את הציור ובו שלושת הקופים הנודעים - לא רואים, לא שומעים, לא מדברים. אמנם זאת לא מסיבה, אבל גם על חיתוך הוורידים הוא מוותר פה.
נא להמתין לטעינת התגובות
