מדף הספרים של דבורה מורג
עבודותיה של האמנית דבורה מורג מוצגות בימים אלה בתערוכה "זיכרון סלקטיבי" לציון 70 שנה לליל הבדולח במשכנות שאננים בירושלים. מורג, בת להורים ניצולי שואה, כותבת על השפעות ספרותיות, על שתיקה, על התעקשות לספר ועל אמנות
זהו ספר הילדים הראשון שקיבלתי מתנה מהוריי, והוא נמצא ברשותי עד היום. הספר, המורכב מצילומים וטקסט תואם לתשתית שנוצרה בילדותי שמערבת ומחליפה בין טקסט ודימוי. הספר אוצר בתוכו עקבות שרבוטים של הילדה שהייתי וחומרים שונים שהופנמו ומצאו דרכם לתוך עבודתי האמנותית.
ניסים ונפלאות - לאה גולדברג
ספר הילדים הנפלא הזה ליווה אותי ואת ילדיי, ונמצא בביתנו כספר אהוב שאנו נהנים לחזור ולקרוא בו בזכות השילוב בין העלילה, הדמויות והשפה העברית הנפלאה שלו. אהבנו את משחקי הלשון כפי שבאים לידי ביטוי בשם הספר ובשמות הדמויות: "דודה של שומאיש", "דוקטור כלומברוש" או "גברת מהבכך".
יומנה של נערה - אנה פרנק
ספר נוסף שנותר ברשותי מימי הילדות, ואשר אפשר לי להתקרב להוריי ניצולי השואה. יומנה של אנה פרנק התיר להעביר מילים ביני לבינם על מה שאין מדברים עליו.
ברבות הימים העסיקה אותי השאלה האם היה היומן, ככלי ביטוי לנשים, הופך נכס ספרותי תרבותי עולמי ללא השילוב של ההיבט ההיסטורי שלו ורציחתה של אנה פרנק במשרפות. הספר העלה אצלי את שאלת היחס בין הזיכרון האישי לזיכרון הלאומי והתרבותי.
העולם התרבותי מנתק בין הרפתקאות הנעורים וההתבגרות של הנערה לבין הזוועה שעברה עליה לאחר שנתפסה ובכך עושה רדוקציה הן לדמות המלאה של אנה פרנק כבת אנוש והן לזוועה.
הגלגול - פרנץ קפקא
סיפור מרגש, לדעתי, שמכיל בתוכו יסודות מיתיים ואבסורדיים. הסיפור מצליח להעניק דימוי קונקרטי תלת מימדי חי ובועט (גרגורי סמסא שהופך לחרק) לחרדה, לפער בין חומרים השייכים לסביבה החיצונית לחומרי הסביבה הפנימית עד לעומק המיתי.
ההרגשה שקפקא מצליח לייצר בקורא באמצעות הסיפור על דימוייו ועלילתו היא שהדמיון הוא הריאליה והעולם הפנימי קובע יותר מן העולם החיצוני.
המיתוס של סיזיפוס - אלבר קאמי
הספר נמצא ברשותי מ- 1978, עדיין זכורה לי ההתרגשות וההתלהבות מקריאתו באותם ימים. סיזיפוס היה הגיבור שלי. " סיזיפוס הוא הגיבור האבסורדי בזכות תאוותיו כמו בזכות ייסוריו...המיתוסים נוצרו כדי שיפיח בהם הדמיון רוח חיים...המיתוס הזה טרגי מפני שגיבורו מודע..." אני חווה את ההרגשה שהמודע חסר אונים כלפי הבחירה שלנו או הפעולות שאנו מבצעים, ומתפלאת בכל פעם מחדש מהקשר בין התקווה לאבסורד.
מחשבות מיותרות של גברת - נורית זרחי
אני מרגישה קרובה לכתיבה של נורית זרחי, לא רק לשירה ולפרוזה שיצרה לילדים ולמבוגרים, אלא גם למסותיה. כיוון שהיא ידידתי, יש לכתיבתה ממד אינטימי נוסף עבורי.
אני מוצאת בכל סוגי כתיבתה את הלכידות שאין להפרידה בין הילדי, האינטלקטואלי, הרוחני, המשחקי והגופני. "... בזמן הפרוסטי אין האדם נבדל מן הזרם" או במקום אחר בספר: "אם נפריד בין השפתיים למיץ בין הרעב למזון אם אלו שניים נפרדים בכלל."
כתיבתה
אני מוצאת שכתיבתה בכלל והשירים בפרט מובילים אותי להאזנה לתדרים פנימיים שאינם נמצאים בתחום המילולי ולעוד הרבה יותר מכך.
מוות קל מאד - סימון דה בובואר
את הספר הזה קיבלתי כמתנה מחברה שהייתה לי קרובה ביותר בהיותי באחד מעיקולי החיים. במהדורה ההיא הודגש על הכריכה שהספר עוסק בשאלות קיומו של האדם סבלו וחדלונו. עבורי אז וגם היום, מערכת היחסים המורכבת והדינמית לעד בין אם לבתה הוא לב לבו של הספר. שאלת האמהות עדיין לא מוצתה בעבורי ובחלקה היא אניגמאטית לגבי.
הכתיבה או החיים - חורחה סמפרון
כבת להורים שחזרו שותקים מהתופת של אירופה, אני מנסה לארוג את שתיקתם לסיפור. חשבתי שקריאה בספרים העוסקים בשואה, ברוע - הן ספרי עיון והן פרוזה ושירה יעזרו לי בחשיפת והבנת הסיפור הנעלם.
כמובן, שלכל הספרים הללו הייתה השפעה רבה עלי אך בחרתי להביא מתוכם דווקא את ספרו של סמפרון שאיננו יהודי, משום שהוא הבהיר לי את חוסר יכולתי לפענח את השתיקה, אך הוא חידד לי את העניין שלי בזיכרון ובזיכרון הטראומתי ויחסם לזמן ולמוות.
"...הוא מזכיר לי משהו שאינני זוכר...מזכיר לי שהייתי צריך לפחות להיזכר במשהו". הספר עוסק במוות( "...מסתבר שהמוות דיבר אידיש...."), ברוע, ברצון לחיות וביצירה, ובאבסורדיות שקושרת ביניהם.
"איני יכול לחיות אלא אם אעמוס על עצמי את משא המוות בדרך הכתיבה, אך הכתיבה מונעת ממני , פשוטו כמשמעו, לחיות. עלי להמציא את החיים באמצעות כל המוות הזה". ומיד אני חושבת על הוריי.
חמדת - טוני מוריסון
קריאת הספר עבורי הייתה קודם כל חוויה רב חושית. נזרקתי לתוך חווית האימהות בספר בעוצמה רבה ללא הכנה מוקדמת כשהסיפור ואופן כתיבתו הצליחו להשיל מעלי את כל ההגנות. חווית האמהות המוכרת לי קבלה מימדים אחרים לחלוטין. האמהות על פי מוריסון אינה עניין פרטי כמו שהצפינה אותו התרבות.
מושגים כמו רבייה, אימהות, תענוג, תשוקה וחברות נשברו, התרסקו ונבנו מחדש. עיקרו של הספר עבורי הוא נושא הגוף הזוכר והקשר הנשי, כשהמציאות והפנטזיה מתמזגות זו בזו לישות אחת של הוויית חיים כואבת וחומלת.
העין והרוח - מרלו פונטי
העניין שיש לי בטקסט של מרלו פונטי מתקשר לעיסוק המטאפיזי שלו באמנות המתחיל מן המקום הקונקרטי, מן התפיסה החושית ממנה אני מתחילה כאמנית ויוצרת. הוא רואה באמן שותף לדרך החקירה הפמנולוגית, ואינו מפריד בין התפיסה החושית והמחשבה.
יש לו עניין להשתחרר מן הדיכוטומיה בין החושי לשכלי, בין חוץ ופנים. הוא מדבר על אופן הקיום בעולם על הכרה בגוף כגילום הסובייקטיביות האנושית. כאמנית, אני מתענגת על האופן שבו הוא חושב וכותב על הציור והפיסול ואופן ניתוחו. "אין זה עוד חשוב לדבר על החלל ועל האור אלא לגרום לחלל ולאור, שהנם כאן, לדבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
