מריצים שורות: החולמת של עידן רייכל
בעידן בו אנשים ננעלים במעגל מרושת מצלמות בבית סגור, ננטשים על אי בודד או מתבצרים במפרץ טרופי ומנהלים משחק משל עצמם, לעיתים בעל אופי אגרסיבי, קשה לתת לאמת הפרטית לצאת לאור. עידן רייכל כתב שיר רלוונטי לכל גיבורת ריאליטי שחשה על בשרה את המניפולציות של חבריה
שנים כולם חוזרים
רודפים אחרי השמש
שבויים בתוך מעגלים
כולם מסובכים
אז מה את עוד חולמת
אנו חיים במעגלים של בריחה. בילדות אנחנו משחקים שוב ושוב ברופא ובחולה, בתופסת ובמחבואים. שני האחרונים מסמלים את המרדף הבלתי נגמר סביב הזנב של עצמנו. מישהו נרדף והופך רודף, מישהו מתחבא ואחר כך סופר עד עשר באיטיות, קצת מרמה כשהוא מסית את הידיים מהעיניים. כולנו היינו שם, כולנו מכירים את המשחק.
בבגרות נכנסנו למעגל אחר. שבויים בין החלום על החלום, השאיפה לשאיפות רבות, בין הגשמי להגשמה. מדן מנו ועד יוסי בובליל, כולנו משחקים את המשחק, מסתדרים במעגל, מסתבכים אחד בתוך השני, אדם בתוך עצמו. וכל החלומות נעלמים, מתפוגגים בין קרני השמש. השמש היא הפרס הגדול והכל משחק, כפי שכבר אמרו רבים ועוד יאמרו בעונות הבאות, בגלגולים החוזרים.
שנים הם מסתירים
שנים כולם יודעים
אבן מתהפכת
בלילות ובימים
כולם כבר מדברים
למה את עוד נשארת
כולם מדברים עלייך, מתהפכים ומשנים את דעתם. את בתוך המעגל שלך ניצבת חסרת אונים, לא יודעת לאן לברוח. רגע אחד את שם, בתוך החלום. ברגע שני המציאות טופחת לך על השכם. חכם אשקלוני אמר "אל תתנו לצפרדעים", אך כמו כולם, את נותנת, וכולם תוהים, איך את במצב הזה נותרת.
שנים אף אחד לא אומר לך מה הוא באמת חושב.
עדיף לרוץ לאש
לדרוש
לא לבקש
ממה את מפחדת
אין מה לחשוב כשהוא אומר
אין זמן יפה יותר
הביאי את היום
העולם הגדול מכתיב לנו לפעמים את הרצון לפרוץ, להעיז, לנסח במילים את מה שאנחנו רוצים לעצמנו. זה הזמן לעשות זאת. היכנסי אל החדר, נסחי היטב את הבקשה, דורש רייכל, אל תפחדי משום דבר, הקולות שייספרו מאוחר יותר יצילו אותך.
אין זמן טוב יותר לומר את שעל ליבך, אם לא עכשיו, מי יודע מתי תוכלי לעשות זאת בשנית ומי יודע כמה תצליחי להתקרב אל החלום הגדול, אל 15 הדקות הקצובות שכולן שלך. זה זמן יפה להגשים את עצמך.
שנים הם שואלים
שנים לא מקשיבים
שומרים הכל בבטן
זה מצטבר וזה גובר
וזה בסוף גומר
על מה את מדברת
"ככל שתתעלם ממני, ככה אתקרב", שר מוריסי בשיר נקמת הזעם הטוב ביותר שכתב. כשתפסיקי להתעלם מהמצב, כשתנסי לפרוץ את הקירות הסגורים, כשתתאמצי להבין את הנפשות הפועלות, כשתכניסי לראשך שכל אחד מהם נחש שיתפתל עד שיאמר לך את האמת תתחזקי, לא תזדקקי למילים יפות. האמיני רק בעצמך, תתני לכאב לצאת החוצה, אל תבכי החוצה אל מול פני העולם כולו, הבכי שמור רק לך, בחדרי חדרים, בפינות שקטות. אם לא תוציאי החוצה, בסוף תיגמרי כמו כולם, בארכיון או על רצפת חדר העריכה. אף אחד לא ירצה לשמוע אותך יותר.
יוצא שאת תמיד שותקת
אבל בפנים זה בוער ונשרף הכול
כל המילים שנעלמו
תמצאי אותם בחלומות של אחרים
יוצא שאת יושבת בקצה החדר, מכורבלת בשמיכת פוך כשבחוץ עדיין חם. את מקשיבה להם וקולך אינו נשמע, את כמו צל בקצה החדר החשוך, הכחול, מפוחדת. את כל הדברים שלא תאמרי בגאון, יאמרו אחרים, בגרסאות קצת שונות, בעיוותים מייאשים. תעמדי על שלך לפני שתתפוצצי. כל שתיקה שלך מקרבת אותם אל הגשמת החלום, אל ההצלחה הגדולה, אל השמש - הלוא היא הפרס הענק, הזורח והמנצנץ.
שנים הם נפתחים ונשארים סגורים
נאחזים ברוח
כל אסון רודף אחר
זה בא
זה מדבר
חוזרים לפצע הפתוח
בעולם האכזר שבתוך המסך, בו את כלואה ימים ארוכים, כל נפש פועלת כמו נמלה עוקצנית. הם חולקים עמך מזון, הם בונים לך בית, אך בפנים שומרים את הארס לרגע הנכון. בכל פעם מחדש את צריכה להתמודד עם משהו נורא. עזיבה של מישהו שהאמנת בו, שסמכת עליו בעיניים עצומות, חוסר במזון לגוף אך גם לנפש, תבוסה כואבת הרת אסון או משפט שנזרק לחלל האוויר ופער בך חורים של כאב. הפצע הפתוח לא ייסגר עד שתפתחי את דלתות הבית, תצאי לחיים האמיתיים, תהיי שוב מי שאת. הפצע לא יירפא עד שלא תשברי את המעגל הסגור הזה. הגדול הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
