כשז'אן מורו הצילה את גיתאי
עמוס גיתאי עדיין שומר על המכשלה הקולנועית שמאפיינת את סרטיו, חוסר היכולת לספר סיפור. ב"מאוחר יותר" הוא אמנם מצליח למצוא את בסיס הסיפור, אך לא בהצלחה רבה. הצלחתו של הסרט טמונה במשחקה של ז'אן מורו, שיוצרת דמות עגולה ומרתקת
מאוחר יותר צילום: מתוך הסרט
אף שהמכשלות הללו לא סולקו גם מסרטו החדש "מאוחר יותר", הפעם גיתאי מצליח להיחלץ ממלכודות התיאוריה שבה שבויים סרטיו, ושתי סיבות בולטות לכך: בסיס הסיפור (לא, גיתאי עדיין לא יודע איך לספר אותו) איתן יותר מאשר בסרטים קודמים דוגמת "קדוש", "קדמה" או "אזור חופשי", ובעיקר נובעת ההצלחה היחסית של "מאוחר יותר" משילובה של ז'אן מורו כשחקנית המובילה את הדרמה.
"מאוחר יותר" מבוסס על אוטוביוגרפיה שפרסם לפני כמה שנים ז'רום קלמאן, נשיא רשת השידור האיכותית "ארטה". בספרו מגולל איש הטלוויזיה הנכבד את האופן החריג שבו הוא נחשף לעובדה כי אמו, שהוא סבר שהינה קתולית, היתה למעשה יהודייה, שהצליחה לחמוק מהציידים הנאצים בשנות הכיבוש של צרפת, בעוד שארית משפחתה מגורשת לאושוויץ. האם התמידה בשמירה על סוד מוצאה מפניו.
הסרט נע בין שנת 1987, שנת הגילוי האישי המרעיש של קלמאן, לבין שנת 44' כאשר אנשי כפר צרפתי הלשינו על בני משפחת האם. ברקע העניינים מתחולל משפטו של קלאוס ברבי, מפקד הגסטפו בליון, האחראי לגירוש עשרות אלפי יהודים להשמדה. איש עסקים נשוי ואב לשניים
(היפוליט ז'ירארדו), מתעמת עם אמו (מורו) ששתקה במשך שנים, ועם אלבומי משפחה מצהיבים, שהיו מוסתרים מפניו במשך ארבעה עשורים.
העבר, אם כך, מיוצג באמצעות עדויות המועברות בשידור טלוויזיה ובאמצעות תמונות סטילס, שמניבות פסקול המורכב מפרשנות מפוטפטת לעתים קרובות, המוגשת בנוסחים המוכרים היטב מהטקסטים הספרותיים של רולאן בארת ואנשי חוגו.
למעשה, עד כאן זוהי הטריטוריה הישנה שבה מהלכים סרטי גיתאי מאז ומעולם. החידוש, אם כך, אינו בשפה הפילמאית של יצרן סרטים זה, כי אם בשימוש הנבון שהוא עושה ביכולות המשחק של מורו-הגברת הראשונה של הקולנוע האירופי, שציינה לא מכבר את יום הולדתה השמונים.
מורו, בניגוד לשחקנים בסרטי גיתאי, אינה מניחה לתיאוריות להכריע אותה. שלא כמו בסרטי גיתאי הקודמים, היא מבטלת מכל וכל את ההשטחה המכוונת של הדמות המצטלמת, ויוצרת על הבד דמות מלאה ומנומקת, שאינה מתנהגת כמו אוטומט, בניגוד לשחקני גיתאי עד כה. זהו רענון מבורך לעומת אותו מבוי הסתום שאליו נקלעו כבר מזמן עבודותיו של במאי זה.
חבל שגיתאי, והצלמת שלו קרולין שאמפטייה, לא עמדו בפיתוי ושבו לאחוז במצלמת יד תזזיתית, שכבר הרסה שיתוף פעולה פילמאי קודם שלהם-הסרט "הארץ המובטחת". מצד שני, גיתאי מיטיב לשלב את כישרונו הגדול של נגן הקלרינט והג'אז החופשי לואיס סקלוויס, בכמה רגעי אווירה שמניפים כלפי מעלה את רף ההישגים של הסרט.
"מאוחר יותר", צרפת 2008,
נא להמתין לטעינת התגובות
