נוסע ושב : ראיון עם יובל בן עמי
"ניפגש באמצע הדרך" של יובל בן עמי, סופר וטייל רב פעלים, הוא סיפור אהבה צובט לב, המתנדנד בין כמיהה לאיחוד נשמות גורלי ובין פנטזיות על אהבה, שכל אחת מהן מסמלת יעד שונה. "אני כל כך אוהב את המסע ככלי ספרותי", אומר בן עמי, ומסביר שישראל היא המקום המושלם לחיות בו, למי שסובל משעמום
יובל בן עמי (32) הוא עיתונאי מחונן שכותב על מסעות, מוזיקה ושלל נושאים אחרים, טרובדור מקצועי, סופר פורה ("סוזאנה אל תבכי" בהוצאת חרגול, "המיתולוגיה הפינית" ו"יום בעיר" בהוצאת מפה, "ארץ הפלאות" בהוצאת עם עובד) ופיליטוניסט נפלא. אבל אולי יותר מכל – בן עמי הוא נוסע גדול.
במשך תקופה ארוכה היה בן עמי נגן גיטרה נודד ברחבי אירופה, ונדודיו הביאו אותו לפינלנד - אותה ארץ מסתורית בצפון הרחוק והעלום - שבה, בין השאר, מתרחשת עלילת ספרו החדש, "ניפגש באמצע הדרך" (הוצאת זמורה ביתן).
"ניפגש באמצע הדרך" כתוב בז'אנר ספרות המסע, שאינו נפוץ במיוחד בספרות העברית העכשווית, ושואב את הקורא לטיול ארוך ומענג, שהוא חיצוני ופנימי בה בעת. עלילתו של בן עמי מגיעה למקומות רחוקים ומוזרים, המתוארים בשילוב של התפעלות ופיכחון של טייל רב פעלים. ואולי, יותר מכל, שורה על הרומן הזה רוח של תשוקה להמשיך הלאה, לחקור את הלא נודע ולהתמסר לגילוי האינסוף.
איך אתה מסביר את המשיכה שלך למסעות?
"אני לא נסעתי לחו"ל בילדותי, אבל כשנסעתי, נסעתי רחוק מאוד. אולי אפילו רחוק מדי. המשפחה שלי נסעה לשליחות בארצות הברית. אבא שלי היה כתב קול ישראל לוושינגטון. המקום הראשון מחוץ לסביבה המוכרת לי שמצאתי בו את עצמי היה מנהטן. אחר כך נסענו לוושינגטון והיינו שם שלוש שנים. כלומר – אני נעקרתי מתוך המציאות המוכרת לי, גיליתי שהעולם הוא מאוד גדול, שהאנשים הם מאוד שונים, שדרכי החיים הן מאוד אחרות, ומשם הוחזרתי.
"אז קודם כל – הלקיחה הזאת הייתה דרמטית. ומכאן ואילך אי אפשר היה לקחת שום דבר כמובן מאליו. החזרה גם הייתה דרמטית כי לא חזרנו לירושלים שבה גדלתי, אלא למישור החוף. גם ישראל השתנתה בשלוש השנים האלה, גם אני השתניתי.
"אז זה היה כמו להילקח ולעולם לא להיות מוחזר. ומאותו רגע האדם הוא קצת אובד, והוא מסתובב. בהתחלה כל המסעות היו מ-. אני כל פעם נסעתי מהארץ הזו שנורא בלבלה אותי, שהייתה לי קשה – למקומות אחרים ואהבתי להיות רחוק. כל הזמן הרגשתי רחוק.
"אחר כך מאוד רציתי ללמוד לנסוע ל-. וגם ללמוד לנסוע יותר לאט. כי כשהייתי נווד עם גיטרה, כל כך אחוז תזזית, לפעמים הייתי עולה על הכביש המהיר ופשוט נוסע... חולף על פני ארבע מדינות בלי הפסקה, כדי להגיע למקום אחר ולחוות חוויה אחרת. פשוט כי הכביש היה שם והמכוניות היו שם ואפשר היה לתפוס טרמפים בקלות. לאט לאט למדתי לנסוע יותר לאט.
"ישראל היא המקום המושלם להיות בו כשאתה אדם שמשתעמם בקלות. מכיוון שלכל מקום שאתה מגיע אליו יש כמה וכמה פנים, כמה וכמה שפות מדוברות בו, אפשר לאכול בו מרק עם חוויאג', ואפשר לאכול בו לחם שחור מדנייפרופטרובסק, והוא קיים בכמה רמות. אין רק ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, יש גם פתח תקווה של מטה ושל מעלה, יש כל כך הרבה רבדים לכל מקום. זה מצוין, הגיוון של הארץ עושה לי המון טוב. אני בעצם במקום שהוא נורא מתאים לי ונורא מתאים למי שמחפש".
אתה עדיין מרגיש כזו משיכה למסע כיום כמו שהייתה לך לפני עשר שנים, למשל?
"כן, אבל אני יודע הרבה יותר איך לנהל את המסע הזה בתוך היומיום שלי, לקיים אותו בתוך היומיום הישראלי שאני חי אותו היום. כדי שהמסע יהיה משהו שמתרחש בצורה קאמרית בחיי היומיום חייבים להפעיל מאוד את שבעת החושים: חמשת החושים הפיזיים, החוש השישי - שקיים או לא קיים - והחוש הנוסף, שהוא החוש שלנו שמוצא סיפור בהתרחשות. אם אני מוצא סיפור בבוקר שלי בבית עם הביצה הקשה – אני מאושר.
"הסיפור של 'ניפגש באמצע הדרך' הוא גם סיפור של יומיום, מסוג מסוים. זה היומיום של בן אדם שנודד בדרך אחת, ואז בדרך אחרת. והוא לא שונה בהרבה מסיפורי יומיום אחרים, בעיקר כשאנחנו נמצאים בסיטואציות של רגש – מחפשים רגש, מוצאים רגש. הדבר הזה קיים ביומיום שלי גם בלי שאני אצטרך לעלות כל יום על רכבת. אבל אם יש לי הזדמנות לעלות על הרכבת – אני אעלה עליה".
אתה רואה את "ניפגש באמצע הדרך" יותר כספר על מסע או כספר על אהבה?
"בתקופה בה נסעתי בדרכים, ניגנתי מוזיקה למחייתי ולא ידעתי האם אני נודד כדי לנגן או מנגן כדי לנדוד. ובאותה מידה אני לא יודע אם הספר הזה נכתב על מסעות כדי לספר על מסעות או שהוא משתמש במסעות ככלי לספר בו את הסיפור.
"אני כל כך אוהב את המסע ככלי ספרותי. אני לא חושב שזו הדרך היחידה שצריך לכתוב בה, אבל אני חושב שהיא הדרך שבה לי נכון לכתוב. ואני משתמש בה גם כעיתונאי: אם אני כותב על מוזיקה קלאסית, זה דרך המסע. אם אני כותב על אוכל, זה דרך המסע – אני תמיד מנסה לערב תנועה כי אני נהנה לקרוא דברים שנכתבים דרך תנועה. ואולי זה קשור לאיזו בעיית קשב וריכוז אצלי (צוחק) אבל בשבילי זו חוויה טובה".
איך אתה מתמודד עם הערבוב של המציאות והדמיון בספר הזה?
"זה לא היה פשוט לי. בספר הגיבור עושה מעשה שאני לא עשיתי ואני לא הייתי עושה, וזה הקתרזיס של הסיפור. הדמות של הגיבור מאוד דומה לי, ברור שבאיזשהו מקום זה אני, ולהכניס אותו לסיטואציה הזו ולגרום לו לעשות מעשה כל כך טיפשי, זה כמו שבן אדם שלא עשה שום דבר רע ילך למשטרה ויסגיר את עצמו על פשע שהוא לא ביצע. וזה מאוד לא אופייני לי.
כך, שמבחינה זו הכתיבה שלי את הרומן הזה הייתה פריצת דרך ביחסים שלי עם הבדיון. והיא נעשתה בצורה הכי אינטנסיבית. במקום סתם להמציא סיפור, וליהנות מזה שיש לי דמיון, אני ערבבתי אותו וכתשתי אותו לתוך סיפור החיים שלי, ואז הייתי צריך להתמודד עם זה שאני יוצא ממנו רע. וזאת הייתה חוויה קשה ומאוד מחזקת, לראות שאפשר לעשות את זה. אני חושב שזה משהו שאמנים עוברים: הם עושים משהו נועז שהולך נגד האופי שלהם ובכל זאת מבטא אותם. יש אחרי זה איזו תחושה של שלמות".
"ניפגש באמצע הדרך", יובל בן עמי, הוצאת זמורה ביתן, 2008, 220 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
