פרק מתוך "על דעת עצמו" לנורית גרץ
הערב (ה'), בבית ביאליק בתל אביב, יתקיים ערב השקה לספרה של נורית גרץ "על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", שרואה בימים אלה אור בהוצאת עם עובד. בערב ישתתפו עמוס עוז, זהר שביט, רונה קינן ואחרים, ובמהלכו יוקראו קטעים מתוך הספר ויוקרנו חלקים מסרטים בבימוי עמוס קינן ומוטי קירשנבאום
המשפט הפותח את הפרק: בחורף, וליתר דיוק בארבעה בינואר 1956, מגיע מכתב מאורי אבנרי: "המצב כאן בארץ קודר למדי, ישנם כל הסיכויים כי תפרוץ מלחמה באביב ואני משער ומקווה מאוד שבמקרה והיא תתחיל תחזור מיד לארץ. הדבר יהיה דרוש לך כדי לא להינתק מהעם בשעה של חוויה גדולה וגם לעיתון". המשתתפים: עמוס קינן, כריסטיאן רושפור חברתו לחיים
אז עכשיו לילה. הדירה ריקה. היא בוחנת את השולחן, מציצה בניירות שלו: רשימות, רעיונות, חלקם באנגלית, חלקם בצרפתית הדלה שלו, תורגמו כנראה במיוחד בשבילה, כדי שתקרא, והיא קוראת, מתקנת ומשפרת לעצמה את המשפטים הצרפתיים הרעועים. הכל סובב סביב איזה חורבן, או שואה, איזה מחנה של ניצולים שאין בו אדמה ואין שמיים:
"חסר לי כאן הטבע. בטבע באות האיות והדיות, באים התן והצבוע, באות התולעים. כאן לא בא שום דבר, והפגר אפילו אינו נרקב ואינו מדיף סירחון מסביבו. שום רוח אינה נושבת מן האי אלינו ועל כן אינה יכולה להביא אלינו את ריח הפגרים, כתזכורת. מי שאין לו משקפת אפילו אינו רואה אותם. כך אבדה לנו אפילו משמעות המוות. רק חיים ללא תכלית יכולים להסתיים במוות ללא ריח" (בלוק 23, 71).
ויש עוד קטע, גם הוא בצרפתית, על גברים ונשים ששם במחנה, בלילות, חופרים ומקימים מתחת לאדמה את תל אביב: "את הרחובות שהיו לנו אז, את הכיכרות, נוטעים את השדרות, וטכנאים זריזים הצליחו אפילו להתקין את מזרקות המים שהיו בשעתו בגנים" (שם, 103).
הוא נכנס בעודה קוראת, מתבונן בה. "אז בכל זאת כתבת משהו", היא אומרת. כי כבר כמה חודשים לא כתב דבר והרי זה מה שמציק לו יותר מכול. "חשבתי שאני אוכל לכתוב דברים," אמר לה באחת השיחות, "ומה שאני כותב יהיה לו הד כזה או אחר. אבל כלום. אדם שעושה בועות סבון, זה מה שאני. עובד בכל המרץ כדי לא להשיג דבר."
היא ניסתה אמנם להזכיר לו את ההצגה שהצליחה, את הטקסטים שהתפרסמו בכתב העת לֶטְר נוּבֶל, את הקטעים מתוך בשוטים ובעקרבים העומדים לצאת במהדורה מפוארת בליווי ציורים של אלשינסקי, אבל נראה שלא די לו בזה. האם יתכן שלא זה מה שמציק לו? אולי דווקא המלחמה הזאת שעומדת לפרוץ בארצו, היא שמציקה לו?
"הטובים והרעים מתחלפים שם," אמר לה פעם, "מה שלא מתחלף זו הארץ עצמה." ובאותה הזדמנות סיפר לה גם על סמואלי, הלוחם הבודד, שנדד בין ההרים, חדר לישובים יהודיים ונקם בהם. "במו ידיו, יחידי, הוא הרג חמישים יהודים. לא היה לו שום ארגון שיטען בשמו, הוא לא גר בסוויטות בבתי מלון, הוא לא שלח הודעות לעיתונים ולא התראיין בטלוויזיה, הרגו אותו כמו שהורגים חיה בודדת" (על פי שושנת יריחו, 211).
ולפני שהביעה תמיהה על שזה הגיבור שלו הוא כבר ענה: "ברור, מבחינתי הוא היה רוצח אכזרי ודינו מוות, אבל מבחינתו הוא היה מכבי ואני הייתי היווני." ואחר כך ניסה עוד לתת לה קצת רקע ואינפורמציה על הארץ שלו, שבה כה קשה להבדיל בין צלבן לפלישתי, בין כנעני לעברי.
היא יודעת שהיה רוצה להיות שם עכשיו, גם בגלל אמו שחלתה, כפי שסיפר לה, אולי גם בגלל תל אביב הזאת, שהם חופרים שם למטה ובונים מחדש את מזרקותיה, את גניה, את רחובותיה ואף על פי שהיא יודעת עד כמה קשים המפגשים שלו עם ההיסטוריה, היא מתבוננת בו, מהרהרת רגע, דולה את כל הרוך שיש בה כלפיו ומציעה לו: "נסיעה לישראל, זה לא צריך לעלות הרבה. אני אקח מקדמה על חשבון הפסטיבל. תיסע, תראה מה זאת המלחמה הזאת. אם כבר צריך אותה אז לפחות שיצא ממנה שלום."
וזמן קצר לפני שגדוד צנחנים של צה"ל הוצנח עמוק בשטח סיני, בפתח מעבר המתלה, ובעקבותיו יצאו שלושה טורים למתקפה במדבר, והגיעו עד לתעלה ולשארם אל שייח, נסע עמוס לישראל. הוא שהה בארץ מספר שבועות וכשחזר מיעט לדבר על המלחמה, על כל מה שכתב לה ועל מה שצונזר ולא הגיע.
וכשהם יושבים עם חברים וכריסטיאן טוענת שכיבוש סיני נועד להקל על צרפת את המלחמה באלג'יריה, הוא אינו מתערב, גם לא כשהיא מגיעה, כדרכה, אל פצצת האטום ואל זיהום האוויר, ובלוליינות המוכרת לו כל כך מצליחה לקשר את המלחמה האחרונה לשני הנושאים האהובים הללו.
אבל בלהט של הוויכוח הוא פורש את דעותיו: "כמה דם עלתה ההתחברות הזאת לשתי אימפריות שוקעות" או: "איך משה דיין לא הבין את שפת האדמה שממנה צמח. איך
בכל זאת, על מה שהיה שם, בארץ, בזמן המלחמה, אין הוא מדבר. אינו מספר איך אלתרמן זרק עליו כוסית כשהוא אמר שאת המשיח היה צריך לחסל מוקדם יותר כדי שלא ייצא עכשיו עם הלוחמים על הטנקים, ובאותה הזדמנות גם את ה' צבאות.
הוא גם לא מספר על המריבה שפרצה כשדיברו על כוחם של הצנחנים ועל כוחו של צהל והוא טען שאי אפשר לקבוע את הגבולות של המולדת לפי המקום שאליו הגיע הטנק העברי ושטנק עברי הוא לא חזון לאומי וגם לא סיפר איך הלך לקצין העיר וביקש להתגייס ולא קראו לו. אולי הוא אפילו לא חושב על כל אלה ועל הדברים האחרים, אבל הקולות צורמים עוד באוזניו כמו סיוט ישן שהולך ומתגשם: "אחד המבצעים המופלאים ביותר בתולדות העמים!"
"אפילו עיוורים הרגישו, אם לא הבינו, את נפלאות השם." ושוב אותה מנהרה לבנה שבה משתקף העתיד בבהירות, לצלילי קולו של בגין: "אם עזה היתה עיר אבות שנקרעה מעל המולדת, ירושלים מה היא, חברון מה היא, בית לחם מה היא?" ואת כל השאר אינו מוצא כל טעם לזכור.
כך שרק כריסטיאן, שקראה את כל מכתביו בעיון כה רב, יכולה לספר מה באמת קרה לו שם, רק היא זוכרת.
"עומדות בשורות ארוכות, עומדות-רובצות אלפים-אלפים, ישישות קמוטות פנים וטרוטות עיניים, נשים בנות שלושים וחמש, נערות רכות, מהן מניקות עוללים, מהן נושאות אותם בכרסן ומהן שקברו זה מכבר את העוללים ואת אבותיהם."
אי שקט אחז בה: לשם מה הוא צריך לחקור מנין הן באו – מתמנתה, מנחל שורק, מאשקלון? לשם מה הוא מראיין את הילדים?
"'מאיפה אתה?'
"'מיפו.'
"'ואתה?'
"'מזרנוגה, מבית דראס, ממג'דל, מרמלה, מיאפה.'
"'איפה אביך?'
"'מת.'
"'יש לך משפחה?'
"הם גרים בעזה אבל הם יודעים שהם מיפו, מזרנוגה, מבית דראס ואולי לא ישכחו זאת לעולם," הוא כותב לה. והיא לא שקטה. מה הוא מחפש שם? ומה יהיה אם ימצא? אבל יש בו התלהבות שסוחפת גם אותה כשהוא פורש בפניה תכניות מסודרות: צריך להפעיל את הכושר הטכנולוגי, את התושייה, את היכולת הארגונית, את הזריזות האגדתית של החברה הישראלית למטרה אחת: ליישב ולשקם משפחה אחת של פליטים, כהתחלה, ואחר כך יבוא ההמשך. נראה לו שצה"ל יצר את ההזדמנות והוא מאמין שאפשר עכשיו לנצל אותה. והרי לא קשה לשכנע את כריסטיאן ש"אם להם לא תהיה מנוחה גם לנו לא תהיה מנוחה."
אלא שהיא, בניגוד לו, יודעת מה יקרה כשיתברר שמנוחה לא תהיה. אכן, ביום חמישי היא יושבת בקפה "פלור" שברובע הלטיני, ויהודה מציץ מבעד לחלון, נכנס ומספר לה שמספר אזרחים ערביים של מדינת ישראל נהרגו ונפצעו בכפר קאסם בזמן שהיה עוצר; הוא מבין שהנאשמים כבר הועמדו לדין, והכפריים יקבלו פיצויים.
היא נרעשת, מה זאת אומרת נהרגו? מי הרג? איזה פיצויים? יהודה לא יודע יותר ממה שכבר סיפר. "הרי לעמוס יש חברים שם?" היא מוסיפה, כמסרבת לקבל את הידיעה. היא מסתכלת בשעון: השעה שבע בערב, אצלם כבר שמונה. היא יודעת בדיוק מה עמוס מרגיש עכשיו, לאחר יום ארוך שבו ניסה לפגוש את החברים שלו מכפר קאסם, לברר מה ארע, לארגן איזו פעולה, אולי מחאה, בוודאי ללא הצלחה.
עכשיו הוא בוודאי יושב לבדו ב"כסית", נאבק עם אוצר מילים שהולך ומצטמצם והופך לכמה קללות זעם בודדות, וכשאוצר המלים הזה אוזל מגרשים אותו משם. והוא לא חוזר הביתה ובחרדה גדולה יושבת אמו ומחכה ואולי גם אחיו אלי יוצא לחפש אותו. אחיו הקטן, שמסתובב איתו עכשיו בלילות, שומר עליו, לא ייתן לו ללכת לאיבוד. לפחות יש על מי לסמוך שם. כריסטיאן חוזרת הביתה, רוצה לכתוב לו מכתב ולא יודעת מה לומר ולא כותבת ומחכה למכתב שלו, שאכן מגיע. לא בדואר, אלא בידי חבר שהגיע לפריז יום לפני כן.
היא קוראת ואינה מבינה, המכתב כל כך מסוכסך ומבולבל. על מי נאמר שהוא שותק, מסתיר עובדות? מי הם המדברים על נידונים במקום על רוצחים, על אסון ועל חטא במקום על טבח? מה בדיוק קרה שם? מה, בעצם, הוא מנסה לספר לה? וגם כשהוא עוסק בעובדות אין היא מצליחה להבין בדיוק, כי הוא פורש אותן כאילו היה שם, כאילו הוא הרוצח, כאילו הוא גם הנרצח.
כאילו הוא זה שעמד עם רובה מול המשאית שחזרה זה עתה ממסיק הזיתים, ראה בזווית עינו הימנית את גוויות הנהג והפועלים שישבו לידו, שומע את צווחות הנשים "או, יומא", מורה להן לרדת מהמשאית, מתייעץ עם המפקד שלו במכשיר הקשר, מקבל אישור ויורה בהן, אחת-אחת, ולא רואה שפאטמה סלאח סרסור רק בת ארבע עשרה ורשיקה בדיר רק בת שתים עשרה. ושואל מי יסלח לו עכשיו.
"על מה?" היא ממלמלת, עדיין לא מבינה, בעוד הוא ממשיך, מנסה להסביר את הכאב הזה שהוא מרגיש כאילו הוא שירד מהמשאית, בתוך מהומת היריות והוריד גם את בנו שהתחנן אליו: "אבא תוריד אותי, אני רוצה לרדת," וברח אל משוכת הצבר ושמע את היריות וידע שבנו אינו עוד בין החיים.,ילד בן תשע. והוא שואל: "איך אני אוכל לשכוח?"
היא רוצה לנסות לטלפן אליו, אבל מוותרת ורק כותבת ומנסה להסיר מעליו את האשמה: "הרי לא היית שם." הוא עונה בשני משפטים, בחלקו העליון של דף לבן, חלק כמו קיר: "היתה להם דוגמה, אם לא היתה להם דוגמה, הם לא היו יכולים לעשות את זה."
וכשהוא כותב: "אני עייף" היא מציעה שיחזור מיד, והוא חוזר. את הניתוח ההסטורי הוא נותן לה עוד לפני שפרק את המזוודה: "זה נדיר שבדור אחד מקבלים שתי הזדמנויות ואנחנו קיבלנו ויכולנו להגיד להם, טוב בואו נפתח דף חדש, בואו נחיה ביחד, בואו נדבר ושוב לא עשינו את זה" את כל השאר אין הוא מזכיר ועם הזמן הנושא נזנח ומוחלף בנושאים אחרים.
היא מדברת על דיכוי המרד בהונגריה, אלפי הרוגים, רבע מליון פליטים, והוא מסביר לה מה פירוש השם פדאיון: "מקריבי נפשם למות", מתלהב מהתכנית לניצול כוח הרוח לייצור חשמל בנגב. הם מדברים על שחקנים ישראלים שמגיעים לפריז, והוא מפתח בשבילה את הנושא: "הם באים הנה לפריז כדי ליצור את התיאטרון הישראלי החדש, וכאן הם יהיו כולם ביחד, כדי להבטיח את העצמאות הרוחנית גם כשיחזרו ארצה לאחר מסע ניצחון מפואר בחוגי השגרירויות."
זה מצחיק אותה והוא מוסיף: "ובכל אופן, את ההצגות הם מכרו מראש לגוש עמק הירדן. מה את יודעת מה זה גוש עמק הירדן!" כאן הוא בבית, רחוק מסערות הרוח של ביתו האמיתי; הוא יכול לקום, לצאת ולראות חברים, את יעקב אגם ואת סטימצקי ואת יגאל תומרקין ואת שייקה אופיר ולשבת אתם ב"קופול", לעבור משם ל"סלקט" ומה"סלקט" ל"דה מאגו", תמיד יימצא מי שישלם בעד הכוסיות המתרוקנות. ובלי שישימו לב יותר מדי לבחורות שמצטרפות אליהם, לדבר על המלחמה, על המדבר ועל רצועת עזה.
יש שם דקלים וחולות, ומתוך האדמה פורצים מים הזורמים אל תוך הפרדסים בתעלות השקיה ודגלים לבנים על הבתים ובקצווי העיר מחנה הפליטים, שם ילדים משחקים בכדורגל עשוי מסמרטוטים, ומרים חולפת, עוברת בדרכה אל המכולת וגם זינב שם בשמלה כפרית ארוכה, רקומה, משוטטת כמו רוח בין הסמטאות, קוראת לבתה, מחכה לרגע שבו ייתנו לה סוף סוף לחזור לבית שלה, לכפר.
האם יש בעולם מלים שאפשר לבטא בהן את הגעגועים שלה? לעמוס אין. אין לו גם מלים לבטא בהן את הגעגועים שלו, הוא יכול רק לנסות לבטא את הגעגועים של אחרים:
"הולך לו יהודי מארץ-הקודש לספרד, מתיישב באנדלוסיה, ובצל עצי הרימונים כותב שירי- געגועים לציון. וכאשר מגרשים אותו מספרד הוא לוקח את מקל-הנדודים בידו והולך לאיזמיר ושם הוא שר בגעגועים שירים בלאדינו, והוא מתגעגע בעת ובעונה אחת גם לציון, גם לאנדלוסיה, וגם לצורה
הנהדרת שבה היה מתגעגע לציון, בהיותו באנדלוסיה.... ואפילו כאשר הוא מגיע לציון ויושב בתוכה עדיין הוא ממשיך להתגעגע אליה בשפת אשכנז ובניגון שלה." (אל ארצך אל מולדתך, 139).
וכך הם יושבים, אגם וסטימצקי ויגאל ועמוס, ובאים גם רפי קייזר ושלמה זלינגר, ומדברים על עזה ועל הנסיגה ועל הפליטים, ומשחזרים מהלכים, בודקים הסכמים, מוליכים את הסרט לאחור, כך שהצבאות חוזרים לבסיסיהם, ההריסות שבות להיות בתים, הקברים נפתחים, עפר ואפר מתאחים מחדש לבני אדם חיים, שיירות-שיירות של פליטים הולכות אחורנית, ובתנועה מואצת לאחור גם הבריטים חוזרים. שם הסרט נעצר ומתחיל שוב להתגלגל קדימה, וכך עוד יום ועוד יום.
מכל זה נותר רק קטע אחד, שהוכנס אחר כך למחזה, על החלום שנזקק לנקניקיות כדי להיחלם. הוא עומד בפני מארחיו החולמים אותו, מנגן את הקונצ'רטו לכינור בלה מז'ור של מוצארט ולפתע נפלט מכינורו צרור יריות והמארחים צונחים מתבוססים בדמם. המום מכאב הוא הולך להסגיר את עצמו למשטרה.
"אני מבין," מגיב אחד השוטרים ששמע את סיפורו, "הכינור היה טעון." ושוטר שני מבקש ממנו לערוך שיחזור ולנגן שוב את אותו קונצ'רטו. הוא מנגן, מגיע לחלק הנשגב ביותר, ואז מוטחים השוטרים לאחור, תופסים בחזותיהם, מפרפרים וצונחים דומם על הבימה. החלום מפסיק את נגינתו, בוהה בהם בעצב. הכינור נושר מידו והוא הוגה את המשפט האחרון במחזה: "אני חושב שהייתי חלום בלהות."
נורית גרץ, על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, עם עובד, 528 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
