מדף הספרים של עינה ארדל
ספר שיריה השני של עינה ארדל "שירי אהבה לימים רעים" רואה בימים אלה אור בהוצאת עם עובד. ארדל מספרת על השראות ספרותיות ועל ספרים שהאיצו את דופק הלב שלה. מסירקה טורקה ועד נורית זרחי
ספר השירים של המשוררת הפינית שתורגם בידי רמי סערי הוא הספר שאני לוקחת איתי כשאני נוסעת מכאן. תמיד אפשר למצוא בו נחמה או סערת נפש, ושורות שמבטאות את בדיוק את מה שאני מרגישה. וכמה אני אוהבת את השיר שנפתח ככה: "אחרי הצהרים: אל תמצא חן בעיני. / אני בוערת. / אני רוצה רק / מעט שקט / וגעגועים רבים."
כיכר היהלום - מרסה רודורדה
הספר הזה גורם ללב להפסיק לפעום. קראתי אותו רק פעם אחת, בקנאה, בפחד – ולא נתתי לאף אחד לגעת בו, ואימצתי אותו אל הלב בחיבוק כפי שמאמצים בת (אבל זו היתה אימא שלי שמה). לבסוף השאלתי אותו לחבר, שהיה זקוק לו אולי כפי שהזדקקתי אני - אבל הספר כבר מתגעגע להולם הלב שלי.
עם הלילה הזה - לאה גולדברג
זהו כנראה ספר השירים הראשון שהיה לי כשהייתי נערה, ועטיפת התכלת שלו מלוכלכת מרוב שימוש. הספר היה שייך לאמא שלי, שקיבלה אותו כנראה מחברה (בהשאלה? במתנה? ומיהי בינו הזו שהשם שלה כתוב בדף הראשון?). אני זוכרת שלקחתי אותו לצבא, כדי שיהיה לי סעד בימים הקשים של זרות וציות, ועל מיטות קומתיים צפופות שיחות בלתי-נלאות על איפור ובגדים, שיחות שלא ידעתי להשתתף בהן. כאן קראתי: "אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב / אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור. / אני מתמול שלשום, / מיער אשר למדני לנשום / מלאות אוהבים חבוקים ישנים בעשב."
זה עם הפנים אלינו - רונית מטלון
על הספר הזה כתמי קפה, דפים שנפתחים בבת-אחת ודפים סגורים כמו עין עצומה, ושוב ושוב קראתי בו, מוקסמת מן האב המפקפק, הנלהב, ההולך ושב, ומן האם שמתעקשת על הבית, ומסיפורי הסבתא העיוורת, ומן התצלומים שהשפה מנסה לתאר מה שיש בהם בלשון מדוייקת, אבל גם לחרוג מהם הלאה. ודווקא המשפחה המפוזרת כל כך, דווקא ריבוי השפות והשוטטות בין מקומות שונים בעולם, ריאליסטיים בעיני יותר מכל אחדות.
אושר סמוי - קלאריס ליספקטור
פעם כתבתי בפלאפון הודעה כזו: אם אמות עכשיו, הירושה שאני משאירה הם הסיפורים של קלאריס ליספקטור. ואולי זו לא הירושה שלי אלא שלה, ואולי רגע הדחיפות של המוות המתקרב חלף עבר, אבל עדיין זהו ספר הסיפורים הנפלא ביותר שקיים. תמיד מוצאים בו דבר-מה חדש, או ראייה חדשה לגמרי של דבר שנדמה היה מוכר. ומה טוב יותר מזה?
מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי - שמעון אדף
שמעון אדף הוא יוצר מעורר השראה. מתוך ספר השירים השני שלו יש שורות שאני יודעת בעל-פה, וחוזרות אל השפתיים שלי ברגעי נשיכה, אין אונים, געגועים: "לא אבא, לא אמא, / האחרונים שדיברו טובות אלי / קולם מגיע עם אוקטובר / מרשת את האויר רוחות, / עננים, חורף נשבר. / אי אפשר לשכון פה באמת עפר."
העיר והבית - נטליה גינצבורג
לרוע המזל כבר אכול רטיבות, והדפים עקמומיים, אבל נהרת הפנים ושמחת הלב עוד נמצאת בדפים. זהו הספר שהשאלתי לחברה הכי טובה, זהו הספר שזיהיתי בו אפשרויות של חיי שלי. באמצעות רומן המכתבים הזה אפשר למשש ולהריח את החיים של לוקרציה וג'וזפה, אלבינה, אלבריקו ורוברטה. הריונות ואהבות, פרידות מידידים, קירבת-לב והחמצה, ארוחות צהריים, רעש של הילדים, שוטטות ביער. מחר אתחיל לקרוא בו שוב.
שירת היחיד בניו-יורק - דיוקנאות של ארבעה משוררי יידיש ומבחר שיריהם בתרגום עברי - בנימין הרשב
שירים מפתיעים, חודרי-לב, מענגים, מצחיקים – מה אכתוב כדי שתדעו שזהו אחד מספרי השירה המרתקים שיצאו כאן לאור? ולרוע המזל בכתב ידם הטראגי של משוררי יידיש ששפתם נעלמה עוד בחייהם, ומי זולתם יקרא את השירים הנהדרים, על בנו של הקיקלופ, על
אם תראו סוכה עפה - אהרן אלמוג
כמה שמחתי כשיצא הספר הזה לאור, ספר שאפשר למצוא בו את השירים שמדברים עברית פרוזאית פיוטית, ומתגרים בשומע, ומתריסים כלפי המציאות, ומלאים הומור-עצמי וגעגוע מר. את ההומור העצוב של אהרון אלמוג אני אוהבת אהבת נפש, את תל-אביב של ילדותו אני מדמיינת דרך השירים, על כל הטיפוסים שמתרגשים ושותקים, כועסים ופותרים פתרונות, על המיית הלב ואי-ההבנות, הפטפוטים והתפילה.
באה המלכה למלך - נורית זרחי
הספר הזה שייך גם לילדים שלי וגם לי. אנחנו קוראים בו על זו שנותנת ללילה לבוא, ועל זו שגרה בתוך אבטיח, ועל זו שאוהבת את הילדה שלה אהבה אדירה ומנסה לתאר את זה במילים שלא נגמרות. אנחנו מוצאים בו את העצב של המלכה שהמלך זר לחלום שלה, ואת המעשיות של מלכת הסמרטוט שיכולה במהירות לתקן את הבת שלה שנפצעת בעזרת חוט. וגם החלומות, וגם העצב וגם המעשיות הם שימושיים מאד, ובעזרתם אפשר למצוא הבנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
