הבית ברחוב טבנקין: רק את עצמי לתעד ידעתי
ליביו כרמלי יצר סרט שנוגע בליבו של הצופה ועלילתו מטרידה את השלווה, אך שלושת הסיפורים שמשתלבים זה בזה יכולים למלא עלילת סרט באורך מלא בזכות עצמם
נפיצותן ונגישותן של מצלמות הוידיאו האישיות מעלה ביתר תוקף את הסוגיה המוכרת - האם הסרט התיעודי העכשווי מרחיב גבולותיו או מצמצם אותם בהרבה? העובדה שרבות מהמצלמות הללו מופנות אל הצלם/במאי עצמו, בסרטים המבליטים את האני-העצמי, כמו דוחפת אל קדמת הבמה היבטים מוכרים בסוליפסיזם - אותה השקפה פילוסופית שמציבה במרכז העולם את האני הפרטי בלבד. ויש לא מעט מבקרים שיוסיפו כי סוג הבעה זה מבליט באורח מוגזם אלמנטים של נרקיסיזם קיצוני-התאהבות האדם בעצמו.
שלושה סרטים חדשים, שנחשפו בשבועיים האחרונים בסינמטקים, דווקא מקהים באופן כזה או אחר את הביקורת כנגד סוג ההבעה הפילמאית הזו. "כמעט", סרטה היפה והמכאיב של מיכל קפרא (שישודר בקרוב בערוץ 8), "נוזל החיים" המאקברי של פיני שץ (שניתן עדיין לראותו בסינמטקים השונים) ו"הבית ברחוב טבנקין", סרטו של ליביו כרמלי, שמחר תיערך הפרמיירה שלו בסינמטק תל אביב, ולאחר מכן הוא יוקרן ברחבי הארץ - מראש
כרמלי, מרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, נטל על עצמו משימה יומרנית למדי - חיבורם יחד של שלושה יסודות סיפוריים, שכל אחד מהם יכול לספק דקותיו של סרט באורך מלא. סיפור ראשון מתצפת בסבלנות על אופן בנייתו של בית מגורים הצמוד לדירתו של הבמאי. סיפור נוסף עוקב אחר תהליך גידולו של ילד קטן, בנו של כרמלי. סיפור שלישי, הכי טעון והכי פחות תיאורטי, מלווה את הבמאי בנסיעותיו לרומניה, לשתי פגישות עם אמו, שנטשה אותו בילדותו, והפקידה אותו בבית יתומים.
קשה לדעת אם טוב עשה כרמלי כשהרחיב כל כך את היריעה. אולי מוטב היה לו לוותר על אחד הרכיבים ב"הבית ברחוב טבנקין", ולהותיר אותו כרזרבה נפשית לקראת סרטו הבא. הפגישות עם האם מתאימות בהחלט לסרט נפרד. אלא שכרמלי החליט ללכת על כל הקופה, והכין סרט באורך של 85 דקות, חלקן טורדות שלווה, חלקן מתחננות למעט אמפתיה של הצופה.
"הבית ברחוב טבנקין" בסינמטקים ברחבי הארץ
נא להמתין לטעינת התגובות
