מדף הספרים של שמעון פוגל
המשורר שמעון פוגל, המשתתף בפסטיבל משיב הרוח שנערך בימים אלה בירושלים, מספר על אהבותיו הספרותיות. שירה, ספרות יהודית ורומנים - מהסידור ועד אדמיאל קוסמן
שמעון פוגל צילום: יח''צ
סידור
אני מתפלל, אני עורך אירוע על התפילה והשירה, עבודתי קשורה אל התפילה, אבל לא אלו הסיבות שבזמן האחרון אני מרבה לחזור אל הסידור. התפילה הקבועה שאמורה להיאמר באופן אישי ורגשי; הלשון שהיא חצי פרוזה-חצי שירה; העמדה הנפשית של המתפלל שנעה בין ענווה לביטחון עצמי – כל אלא הופכים את סידור התפילה למעין מסע לתוך הנפש וממנה אל האלוהים. בנוסף, הסידור ובמיוחד המחזורים לחגים כוללים גם כמות עצומה של שירה מרתקת ומעמיקה – הפיוטים הקדומים, מצועפי הלשון הקשה והרומזנית; הפיוטים האשכנזיים הפותחים צוהר לעולמם של מחבריהם; הפיוטים הספרדיים בלשון הנקייה והיפה.
מדרש רבה
"מדרש רבה" הוא למעשה אנתולוגיה של חיבורים מדרשיים שונים. המדרש נצמד לפסוקי המקרא ומהלך על התפרים הדקים שבין פרשנות ובין הגות חופשית. מחד המדרש הוא הטקסט הרדיקלי ביותר משום שהחכמים מוכנים לספר מחדש את סיפורי התורה, להוסיף להם פרטים, ולהשתמש במקרא כדי לבטא רעיונות עצמאיים וחדשניים. מאידך בסופו של דבר הדרשן כאילו עומד מול הקורא ושואל "אני? אני רק מפרש את כתבי הקודש" והוא באמת מאמין שאין כאן שום דבר משלו, הכול כבר כתוב ויש לחפש השלכה אקטואלית בכל מקום.
הספרים החיצוניים
עוד אנתולוגיה, הפעם קדומה יותר. הספרים החיצוניים נכתבו ברובם לפני חורבן בית שני, הם אינם קשורים זה לזה ישירות, וידוע מעט מאוד על מחבריהם. למעשה, זהו צוהר נדיר וקטן לעידן הפרה-היסטורי של היהדות. העולם של הספרים החיצוניים מלא במלאכים, במלחמות נועזות ובשאר דברים שאנחנו לא רגילים למצוא בעולם היהודי. מה שהופך אותם לחשובים פעמיים – אחד, משום שהם מאפשרים להכיר צד אחר של התרבות והעבר שלנו ושניים, משום שרק ככה אפשר להבין את עוצמת המפכה של ספרות חז"ל שצמצמה מאוד את המרכיבים האלו.
חייבים לדבר על קווין - ליונל שרייבר
זהו אחד הרומנים המטלטלים שקראתי ובמרכזו אם שמתלבטת לגבי יחסיה עם בנה הרוצח. פרק אחרי פרק הסיפור בוחן ומערער את המושגים האינטימיים ביותר שלנו – הורות, זוגיות, אחווה, חינוך ובחירה בין טוב ורע. שרייבר, המחברת, אמרה פעם בראיון שכתיבת הספר הזה היה חלק מההחלטה שלה שלא ללדת ילדים. המסקנה הזאת רחוקה מאד מעולמי, ובמעין "הפוך על הפוך" הקריאה דווקא הובילה אותי להבנה בוגרת ושלמה יותר את האבהות שלי.
המטוטלת של פוקו - אומברטו אקו
קשה להחליט מה מושך יותר ברומן הזה – העלילה המשעשעת (והמשוגעת), הברק האינטלקטואלי או הרלוונטיות הפילוסופית. החיפוש של גיבורי הסיפור אחרי סודם של הטמפלרים מותח את הגבולות בין בדיון למציאות ממש כשם שאקו עצמו יוצר סיפור מעובדות היסטוריות, חלקן אזוטריות להחריד. בסופו של דבר השאלה שהקורא נשאר איתה, לפחות לדעתי, היא החשובה ביותר לכל קורא ולומד "איך אני יודע? מה אני יודע? ומה אני רק חושב שאני יודע?".
החטא ועונשו – פיודור דוסטוייבסקי
יכול להיות ש"שדים" הוא ספר מפותח ומעמיק יותר מבחינה אינטלקטואלית. אבל אני לא מכיר שום תחליף לעוצמה הרוחנית והנפשית של "החטא ועונשו". רסקולניקוב המתגולל באשמתו מחד, ובתחושת הגדלות שלו מאידך, אמנם מוצא מעין שלווה נוצרית בסוף הסיפור, אבל הקורא נותר עם סערת הרגשות.
השירה העברית בספרד ובפרובנס
אפשר להגיע לשירת ספרד בימי הביניים מכיוונים רבים. האנתולוגיה של חיים שירמן מאפשרת לכל קורא לטעום מהמגוון של משוררים שחיו חיים יהודיים מלאים בעולם מורכב שבא במגע מתמיד עם
התרבות המוסלמית והנוצרית. אני לא מכיר עוד תקופה שבה הייתה השפה, שהמקרא מהווה לה תשתית, נקייה כל כך; החתירה לשלמות אסתטית נחושה כל כך; והעומק הרגשי והדתי חשוף כל כך.
שירים - חיים נחמן ביאליק
מה שמרתק כל כך אצל ביאליק זה הטשטוש, בעיני, שבין הפרטי והלאומי. זה לא תמיד נכון, אבל בשיאי שירתו ביאליק מצליח לגעת בנושאים שהם מובהקים מבחינה פוליטית, ונטועים היטב בהקשר ההיסטורי שלהם. את החומרים והדעות האלו לוקח המשורר ויוצק אותם אל תוך השיר כך שהקורא חש את המאורעות כסיפורו האישי, למרות שאין הוא מוזכר שם.
מהחלון הגבוה ביותר - פרננדו פסואה
שירה מתורגמת היא עניין חמקמק, אבל התרגום של רמי סערי ופרנשסיקו דה קוסטה רייש מושך את הקורא אל תוך עולמו של המשורר. השירה המיוחדת של אלברטו קאיירו, הדמות שלובש כאן פסואה, שרה את העולם מתוכו ולא מחוץ לו. זו הסיבה שלדעתי הספר הזה רלוונטי כל כך לאדם המודרני.
הגענו לאלוהים+בגדי נסיך - אדמיאל קוסמן
שני הספרים האלו של קוסמן הם לטעמי הטובים שבכתביו. הרגש הדתי העצום חובר כאן לנכונות לדעת בכל חלק וחלק של הדתיות, האישיות והאלוהות. כך צומחת שירה רבת עוצמה שמעוררת אצל הקורא אמון עצום במשורר ותחושותיו. דווקא משום כך, לעיתים זו שירה שמרגיזה את הקורא, אבל גם מזמינה סלחנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
