חי בקומיקס
את הפריחה הנוכחית של הקומיקס הישראלי חוגג המאייר גלעד סליקטר עם שני הישגים: רומן מאויר חדש ומועמדות לפסטיבל הקומיקס היוקרתי "אנגולם". "קומיקס זה לא רק גיבורי-על", הוא אומר, "יש מתח, אימה, הומור. יש הכל"
השדים של מונגול צילום: מתוך הרומן
"משק 54", שנכתב יחד עם האחות המשוררת גלית סליקטר, עוסק בשלושה רגעים משמעותיים בחיי גיבורת הסיפור, נוגה: טרגדיה משפחתית, ימי מלחמת לבנון הראשונה, ושירות צבאי במהלך האינתיפאדה הראשונה.
הגרסה העברית ל"משק 54" תצא לאור רק במהלך 2009, אבל הקהל הישראלי לא נזנח לאנחות: לאחרונה נחת על המדפים רומן גרפי אחר של סליקטר, "השדים של מונגול" (הוצאת קומיקס האוזן
השלישית). בספר מתוארת יממה בחייו של מונגול, אנטי-גיבור שעדיין מתגורר עם דודתו ועם סבתו. במהלך אותה יממה שב עברו של מונגול לרדוף אותו, בעודו מנסה להילחם באובססיה של תיעוד חייו נטולי ההתרחשויות, בריגוש שבגניבה ובשקרים אשר מתמוטטים סביבו כמו מגדל קלפים.
סליקטר, המתגורר באלפי מנשה, מגדיר את מונגול כ"רומן גרפי למבוגרים". עם זאת, הוא מדגיש שגם בני נוער יכולים ליהנות מהספר. "פשוט יהיו דברים שהם יבינו קצת אחרת מאנשים מבוגרים", אומר סליקטר. לשאלה למה דווקא "השדים של מונגול", הוא עונה: "בגלל הנושאים שהוא מתעסק בהם-סודות במשפחה, שקרים, מחלות נפש. החזות החמודה של הספר היא בעצם תחפושת. בשלב מסוים נכנסתי לדמות של מונגול והסתכלתי על העולם דרך העיניים שלו".
מה פירוש השם מונגול, בעצם?
"אולי ממונגולואיד, אולי בגלל עיוות של המחשבה. השם פשוט בא. זה היה שם. יש כאלו שאוהבים את מונגול, ויש כאלה ששונאים אותו. אני כרגע טיפה אוהב אותו. לקראת הסוף לא ידעתי אם אני רוצה להמשיך להתעלל בו כמו שקורה במהלך הסיפור, אם כי זה מגיע לו. מה שבטוח, אם זה היה יותר ביוגרפי הייתי יותר מעורב רגשית ולא הייתי יכול לעשות את זה".
סליקטר, בוגר שנקר, הספיק כבר להטביע את חותמו בעיתוני ילדים ונוער, בהם "מעריב לילדים", "מעריב לנוער", "אותיות" ו"שפיץ", אבל גם שולח ידו בעולם המבוגרים. הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות בחו"ל, נמנה עם מקימי מגזין הקומיקס "בלנדר" ועוד.
על פי סליקטר, הרומן הגרפי מספק מרחב חירות ליוצרו, בשונה מז'אנרים אחרים. "קומיקס קרוב יותר ליצירה קולנועית מאשר ספרותית", מספר סליקטר, "כשאני יוצר קומיקס אני גם שומע פסקול, גם רואה תמונה וגם מספר סיפור. אבל יש הבדלים משמעותיים: בקולנוע יש לך זמן נתון-סרט שמתחיל ונגמר, ובקומיקס אתה, כקורא, קובע את הזמן הזה. אתה יכול לעצור ולהתבונן על תמונות. אתה קובע את הקצב, ולא הבמאי. עבודה על ספר קומיקס היא תהליך ממושך. יש לך זמן לחזור אחורה וקדימה, ולבדוק את עצמך כל הזמן. כשאני עובד לבד, הקצב הסיפורי הוא מה שמניע את העלילה. בעבודה על "משק 54" התפיסה היתה קולנועית יותר. את מונגול ישבתי, כתבתי ואיירתי תוך כדי. זו עבודה יותר מסורתית".
"התגלית של הוגו קברה", והספרים החדשים של שי צ' רקה, רותו מודן, ירמי פינקוס ורחלי רוטנר הם מדגם קטן של ספרים מאוירים שיצאו לאור בחודשים האחרונים. אתה שותף לתחושה שיש פריחה בשדה הקומיקס בארץ?
"תמיד יצא כאן קומיקס, רק שעכשיו הוצאות מתחילות לפרסם ספרים בתדירות גבוהה. יש יותר פתיחות מצד הקוראים ומצד ההוצאות לאור, והשפה של הקומיקס נהיית כאן רלוונטית כמו כל שפה תקשורתית אחרת".
משום מה הקומיקס מזוהה עם חנונים.
"לדעתי, הדבר נובע מהשיוך האוטומטי של קומיקס לז'אנר 'גיבורי העל', אבל בדיוק כמו בקולנוע, שהוא לא רק קומדיות רומנטיות, לקומיקס יש ז'אנרים עשירים. יש גיבורי על, יש מתח, אימה, הומור. יש הכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
