הפרובוקציה האזרחית של "תנועה ציבורית"
קבוצת "תנועה ציבורית" נוקטת בכל פרובוקציה כדי להראות לכם את פרצופה המעוות של המדינה. או את שנינות חבריה. הגיע הזמן שתיפלו בפח שלה
תנועה ציבורית צילום: יח''צ
את "תנועה" הקימו הרקדנית דנה יהלומי ועומר קריגר, לשעבר שדרן בגל"צ, אחרי חזרתו ארצה מלימודי אמנות בגרמניה בשלהי 2006. בשנתיים שעברו הם הספיקו להפיק די הרבה: התנועה ביימה שתי תאונות דרכים שהתרחשו סימולטנית ובאופן סימטרי ( "תאונה", 2006, צומת הרחובות מלצ'ט ושדרות בן ציון בתל אביב); ארגנו צעדות וטקסים בעלי צביון צבאי וממלכתי שהפכו בחלקם לאירועים אנרכיסטיים (למשל, "המבצע לשחרור חולון", פסטיבל "הפזורה" 2007), ניכסו אתרים היסטוריים (הם הפכו את מטה פיקוד "ההגנה" למטה שלהם בתערוכת "הפיקוד העליון", 2007), ועוד כהנה וכהנה פעולות פרובוקטיביות.
המשותף לכולן: הניסיון לבחון את אמצעי ההעצמה. את האקסטזה של הפאשיזם, הרטוריקה של הריטואל, האסתטיקה של האסון - את מערכות ההפעלה של ההמון. הכול כולל הכול, במין מחול חולני חלול של סדר מסורס ממשמעות, סטייה, תעמולה ואלימות. "תנועה ציבורית", אם תרצו, כפני המדינה.
מעבר לפעולות הגרילה, התנועה גם משתתפת במספר אירועים ממוסגרים. בפסטיבל שהוזכר של המרכז לאמנות עכשווית בחולון, ובתערוכות כגון "הספורט הלבן" בגלריה מנשר השנה, "מובי מארח" במוזיאון בת ים (על רקע הביאנלה לאדריכלות עירונית) או ב"לווייתנים", בערב פתיחת עונת התערוכות שעברה.
אשתקד היא הופיעה בפסטיבל עכו, שבו היא הייתה אמורה להשתתף גם השנה, עם אחת היצירות השאפתניות שלה עד כה, "פיגוע". המופע שתוכנן נרקח בשיתוף החממה למחול, וכלל כארבעה טונות של פסולת בניין, והשתתפות תושבים, ביניהם מתנדבי נוער במד"א ותלמידי תיאטרון אורט המקומי.
על אף שהפסטיבל בוטל, ובנסיבות שדומות למדי לנושא של "פיגוע", המופע התקיים, אם כי במתכונת פרטיזנית מהמתוכנן.
יומיים-שלושה מאוחר יותר הוא הוצג בגן צ'רלס קלור בתל אביב, בגרסה מקוצרת ומצומצמת מהמקור עוד יותר. ובהמשך השבוע קריגר ויהלומי עלו על מטוס לוורשה, כאורחיו של המרכז לאמנות עכשווית בעיר, שבה ישהו עד ינואר 2009. בכל אופן, חומר תיעודי של ההופעות הללו עתיד לעלות בימים הקרובים לאתר המקוון שלהם, .publicmovement.org www, ומומלץ מאוד להיכנס ולצפות. מקסימום, אם הוא עדיין לא שם, לפחות תוכלו להתרשם מארכיון התנועה, לקלוט את הקטע שלה קצת יותר לעומק ולהשלים פערים.
המלצה נוספת, הפעם ליהלומי וקריגר: עזבו הכול, ורשה תחכה, בואו הביתה. הבחירות בפתח, והציבור בישראל צריך פתק לבן חדש. זה ילך טוב עם המדים הצחורים שלכם, ומבחינת הבוחרים, מה שבטוח, תהיו מתגמלים בהרבה מההצבעה לגמלאים. את הקול שלי כבר קיבלתם, אם זה שווה משהו.
אפס ואבק
אינה ט' וביאה ט' הן צמד גרמניות שיוצרות בעשור וחצי האחרונים אמנות מאבק. מה שהופך את התערוכה שלהן בישראל, לפחות על הנייר, לאייטם די מעניין. אתם יודעים, עם הרפרור המתבקש לאבק אדם, לשטיחים שההיסטוריה פורשת, לתאים מתים שרובצים מתחת לשטח-כל זה. רק שברמת הבשר, שום בשורה.
לתערוכה בגלריה דנון שבתל אביב אין איכויות אלרגניות לכתוב עליהן הביתה; הרעיון,
המרתק והטעון כשלעצמו, מתורגם מגומגם, מבחינת התכנים, הפורמט, ההגשה, הגישה והטכניקה, שלפרקים גובלת גם בעבודת יד גמלונית במיוחד. החל באבק שנסרק כך שהוא מתפקד ככתמי רורשאך וכלה בתצלומים המעובדים והקולאז'ים, כלום, אף אחת מהסדרות המוצגות לא מממשת את הפוטנציאל. כך שגם זה סוג של הישג. להרים תערוכה אימפוטנטית כל כך מחומר שיכול להיות די נפיץ.
"Mop Art - Trash/Treasure", גלריה דנון, תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם