צו הריסה לזכרונות מצולמים
כל גדולי האומה נהרו לצלמניה של רודי ומרים ויסנשטין ברחוב אלנבי בתל אביב ב-70 שנות קיומה. אבל בגיל 96, כשהעירייה מאיימת להרוס את המבנה ההיסטורי שבו שוכנת החנות והמדינה מנסה לנכס לעצמה את ארכיון התצלומים ההיסטורי של רודי, מפחדת אלמנתו להישאר רק עם הזכרונות והסיפורים. "רוצים לשים פה שש קומות, ואיש לא עושה דבר"
זה 70 שנה שמרים יושבת בכיסא המרופט בצלמניה שברחוב אלנבי, מחלקת ואפע לים ומנהלת ביד רמה את ספרי החשבונות של המקום. בשנה האחרונה, בנוסף לטרדות הגיל, לבה של מרים התמלא בדאגה נוספת וגדולה מכולן - צל כבד בצורת בניין מודרני בן שש קומות שעתיד להיבנות במקום, מטיל אפלה כבדה על המשך קיומה של הצלמניה. אפשר רק לשער שיחד עם המקום תהרס גם אותה אישה זקנה, שעבורה כל בלטה מחורצת בגלריה היא מפעל חיים.
כיום מנהל את המקום גם נכדה של מרים, בן, שמעיד כי "עם השנים התאהב במקום והחליט להישאר בו". בן מעניק את הנופך המודרני למקום, והצטרף למרים במלחמה על הצלתו. "מה שהיה בשנים שעברו הוא ניצול של חוסר היכולת של אישה זקנה כדי לקחת ממנה את מפעל חייה, אני מקווה שעכשיו נוכל לעזור ולתקן את המצב", הוא מספר.
ויסנשטין נולדה ב-1912 בצ'כיה ועלתה לארץ עם משפחתה כשהיתה בת שמונה. בשנת 1936 עלה מי שעתיד להיות בעלה של מרים, רודי, והחל מיד להשקיע את מרצו בשתי אהבותיו - צילום והמורה הצ'כית הצעירה לספורט שהכיר.
מהאהבה בין השניים נותרה תמונה המראה את מרים כנערה צעירה והיפראקטיבית, התלויה באוויר בזינוק ספורטיבי כשחיוך ממזרי מאיר את פניה. "מהרגע הראשון שרודי הגיע לארץ הוא התחיל לצלם, גם אותי, גם את תל אביב, וכשהיינו מטיילים אז גם את שאר הארץ", היא מספרת.
תחילתה של הצלמניה, בדומה לחנויות צילום רבות באיזור, היתה כחנות מזכרות לחיילים הזרים שמילאו את העיר בשנות ה-40. "רודי היה מצטרף לחיילים האוסטרלים שמילאו את תל אביב באותם שנים, מלווה אותם לחוף הים, מצלם אותם ומוכר להם את התמונות", מספרת מרים.
במקביל לצילומי החיילים, שימשה הצלמניה גם סטודיו לציע לומי פורטרט, שבאותה תקופה דרשו מיומנות ויצירתיות. עם השנים נפוצה השמועה שפוליטיקאי שעושה את צילומי הפורטרט שלו בצלמניה ותמונתו מוצגת בחלון הראווה, יזכה בבחירות. "אנשים היו באים להצטלם גם בשביל התמונות הטובות, וגם בשביל המזל", היא מספרת.
"אני הייתי עוזרת להם להתארגן לצילום ורודי היה מצלם". בין התצלומים הרבים אפשר למצוא את כל גדולי האומה מבן גוריון ("היה לו שיער פרוע, אבל הוא אהב להסתרק לבד") עבור בשמעון פרס ("בחור אלגנטי ומנומס") וגולדה מאיר ("היינו מאפרים אותה ועושים אותה יפהפיה, אבל היא היתה רוצה לעשן כל הזמן"), ועד אריאל שרון ("ממש חתיך").
בנוסף לצילומי הפורטרט המפורסמים שהתרחשו בצלמניה,תיעד ויסנשטין את תל אביב וישראל בראשית התפתחותה. עם השנים הפך סגנונו הנקי והמדויק שנכח בכל אירוע חשוב בהיסטוריה לאבן דרך בצילום הישראלי.
"אני מאוד אוהב את העבודה של ויסנשטין", מספר הצלם זיו קורן, "בפעם הראשונה שהייתי במקום מאוד התלהבתי ואפילו קניתי כמה תמונות שמופיעות אצלי במשרד, אני חושב שהמקום הוא אחד מעמודי התווך של הצילום בתל אביב, הוא כבר מעין מוזיאון וערכו בל יתואר".
המוניטין של רודי כצלם איכותי ומדויק הביא את מנהיגי ציון להזמינו לאירוע מיוחד שעמד להיערך ב-14 במאי 1948. "סבא היה מספר שיום אחד קיבל הזמנה סודית להגיע לרוטשילד 16 ביום שישי, בשעה ארבע בבגדים חגיגיים. כשהגיע לשם הבין שהוא עומד לצלם את אירוע הקמת המדינה", מספר הנכד בן.
בין יתר עיסוקיו, שימש ויסנשטין גם כצלם הראשי של התזמורת הפילהרמונית. "טוסקניני מנצח התזמורת אמר לצלם בלי פלאש כי זה הפריע לו בעיניים", מספר בן, "כל שאר הצלמים לא הקשיבו וטוסקניני העיף את כולם חוץ מסבא, מה שהפך אותו לצלם הרשמי של הפילהרמונית במשך שנים ארוכות".
הפספוס ההיסטורי שמתגלם בצו ההריסה לצלמניה מתחיל באישה אחת ובזוג אופניים. בשנת 1990 מיפתה האדריכלית פרופסור ניצה סמוק, ראש המחלקה לשימור בעיריית תל אביב, את הבניינים לשימור בתל אביב.
לטענתו של בן, כאשר נפגש עם פרופסור סמוק, הודתה כי הבניין צריך היה להיכנס לרשימה הראשונית. "ניצה סיפרה לנו שהיא פיספסה את הבניין ולא נתנה דירוג לחנות", אומר בן, "היא גם אמרה שאם היו נותנים דירוג לחנות אז הבניין היה מקבל לפחות שימור. זה בניין רגיל, אבל בגלל הערך ההיסטורי של החנות המקום אמור לקבל תקנות שימור". פרופסור סמוק, לעומת זאת, טוענת כי לא אמרה דבר כזה מעולם.
בניגוד לבניין עצמו, שנראה שהממסד לא שש להציל, את הארכיון של מרים ורודי ויסנשטין המכיל יותר ממיליון תמונות בכל רחבי הארץ, כולם רוצים לקבל, ובזול. "כבר לפני כמה שנים, הגיעו אליי כמה נשים מהעירייה וביקשו לקחת ממני את כל הארכיון שמונה מיליון תמונות. בתמורה הם הבטיחו לי שיוותרו לי על תשלום הארנונה", היא מספרת בכעס.
"אמרתי להם 'אני לא צעירה, אם אני אמות עוד שנה, ייהרס לי המקום ואת התצלומים כבר נתתי לכם'. זה עבודת חיים שלי, זה לא כל כך פשוט". מרים מספרת כי בכיר בגנזך המדינה הגיע אל הצלמניה כדי לקנות את הארכיון.
"אמרתי לו שיברר כמה כסף יש, כי אני לא מוכנה לתת את זה סתם ככה. אחרי כמה ימים התקשר פקיד ואמר לי שהוא שמע שאני רוצה למכור את הארכיון בהרבה כסף. שאלתי אותו 'מה אתה עומד לעשות?' אז הוא ענה לי 'את זקנה, נחכה כמה שנים ונקבל את הארכיון בחינם'".
כשהיא נשאלת על העתיד, פניה של מרים מקדירות והיא אומרת בחשש: "מישהו יגיע יום אחד ויתחיל להרוס. אנשים עשירים רוצים לשים פה שש קומות ולא אכפת להם ממני. בכל מקום בעולם הממשלה היתה באה ומתערבת והעירייה לא עושה שום דבר. אומרים לי,'את יכולה לקבל הרבה כסף'. מה אני אעשה עם הכסף, אקח אותו לקבר? בגיל שלי, אין מה לעשות עם כסף, כידוע, בתכריכים אין כיסים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם