אל תקרא לי אחי
לליטל בית-יוסף היה חלום רע שבו היא משתתפת בתוכנית הריאליטי האח הגדול, ופוגשת את שאר המשתתפים. כמה שעות מאוחר יותר היא התעוררה למציאות הנוראה מכל
זהות, ויכולת נערצת להתייפח בשלוש שפות במקביל.
בחלומי נכנסתי לווילה כדיירת חדשה, לבשתי את חליפות הפלאנל התואמות של הבובלילית, פיתחתי פרנויות, ולבסוף התעוררתי בבהלה כשאני מצטרחת "לא, רק לא להיות בריאליטי! אני מעדיפה למות!". כששבתי לחיי האנונימיים הוקל לי כל כך, שהרגשתי כאילו ירדה לי מהלב הירך הכבדה של שפרה. זה היה סתם עוד סיוט סתווי לא מזיק, חשבתי לעצמי, לא משהו שבחורות מסוגי, שבורכו בתת מודע בעומק שניצל תירס, אמורות לדאוג ממנו. לרגע לא העליתי בדעתי שהחלום העלוב הזה הוא לא סיוט. הוא נבואה.
שמונה שעות אחר כך, בשבע וחצי בערב - שזה שעה וחצי לפני תשע, זמן תחילת שידור "האח הגדול"-הגעתי לווילה. עוד לא התאוששתי מהסיוט הלילי. נכון, הפעם אני לא באמת אצטרך להידחס בווילה שהיציאה ממנה אפשרית רק דרך ארז טל, ואני לא אלבש סווטשירטים מפוליאסטר, ואף אחד לא יתלונן על זה שבכל פעם שאני שוטפת כלים צבר מקבל צהבת - אבל היי, ארבעת האנשים שאני הולכת לפגוש עתידים לבצע בדיוק את כל זה. אני מקווה שזה לא מידבק.
כבר 60 יום שהאוגרים המקטרים מהווילה בנווה אילן מתרוצצים בין מראות ומסדרונות. מדי פעם הם מבשלים עוף, פה ושם נעלמות סיגריות, כל הזמן הם מתחננים לאס.אם.אסים שרובם עוסקים באישיותו של המלך המחרחר של הסדרה, יוסי בובליל. אבל השבוע, לראשונה מאז עליית התוכנית, חדרו לווילה השמורה ארבעה דיירים חדשים. אחד בוב, אחד בובי, אחת בובה ואחת עם הרבה בוביז. שום בובליל.
לא שזה מפריע למישהו מהקהל הרב ששועט על המחסומים. זה רחש שטני, מאיים, כאילו כולם הצטרפו לאיזו כת שמתקשרת בקול של סיגריות קנט, והכניסה אליה מותנית בדקלום הסיסמה: "בובליל".
עד שהבודהיסטים או הקבליסטים או מחבקי העצים יאמצו את המנטרה, חסידי הכת החדשה מתקבצים בקור הירושלמי לסיעור מוחות. אני מנסה להשתלב בדיון עד שאני קולטת: כל מי שמסביבי, למעט כמה צלמים מיואשים וקרובי משפחה שבאו לחבק את הדיירים החדשים בטרם כניסתם לווילה, הם תיכוניסטים. אולי באמת יש בצירוף האותיות הזה כוחות מאגיים. אמרתם "בובליל", ושתיתם ממעיין הנעורים.
במקום בולטת נציגות של כמה טינאייג'רים נרעשים מאשדוד. מיד אני נתקלת בליאת, בת 14. "מה קורה שם בפנים, וואו, לא נורמלי", היא שואגת, הטרנינג הצבעוני שלה מרצד כמו כוכב לכת. "כולם צועקים בובליל בובליל, דוחפים. מי ישמע אתכם. אתם חושבים שיתאהבו בכם, יהפכו אתכם למפורסמים, המפיק ייקח אתכם ל'אח הגדול'? ככה נהיים סלבס? גם אני רוצה להיות בטלוויזיה, אבל לא בתור קהל לשתי שניות, זה לא ייתן לי כלום". ברור.
"לפחות אפשר להגיד שהיינו ב'אח הגדול'. מה , זה עדיף מלשבת כל היום בבית ולראות 'האח הגדול'. טוב , האמת שאין אקשן יחסית לחו"ל, אני גם שומעת אותם אומרים שמשעמם להם".
אז למה את רואה את זה?
"כי משעמם".
וזוהי, אולי, הסיבה הטהורה ביותר לרייטינג המאמיר של התוכנית הזאת, השעמום. כששעמום קולקטיבי פוגש שעמום טלוויזיוני, נוצר בגלקסיה חור שחור ענק של שעמום, ששואב גם את הבנאדם המשועמם ביותר וגורם לו להרגיש כמו ישות מסעירה. כי כן, משעמם, אבל הצרפתייה קולעת צמות מהגב של איתי המיוסר, אז אצלה זה יותר חמור. והיי, תראו את ההיא שנראית כמו בטי בופ על סטרואידים, מרוב שיעמום
בן, שישיסט לבנבן ונרעד שעיניו האדומות זועקות, במילותיו של בובליליאליק, "סוטול סוטול סוטול", הפך את ההשראה להפרעה. "אני קרוב משפחה של יוסי בובליל", הוא זועק, "לא מאמינה? אני יכול להוכיח לך".
תוכיח .
"אמא שלי היא אחות של סבתא של יוסי בובליל. בעצם, של אמא שלו, כן".
לא נכון.
"כן נכון. אני גאה בדוד שלי. כל יום אני מביא תמונה שלו לבית ספר ומנשק אותה בהפסקות. אני הכי אוהב את הדוברן".
אתה מתכוון לדורבן.
ליאת: "הייתי רוצה שיביאו את חזני שיעשה אהבה עם בובלילה. צריך את הקיצוניים ביותר. כי מי הכי מעניין? יוסי בובליל, מה לעשות, הכי קיצוני".
בן: "צריך אתיופי, חסר אתיופי".
למה?
ליאת: "צריך מישהו קיצוני, ובמדינה שלנו המוצא זה הכי בולט. מישהו אתיופי, מזרחי, אשכנזי. הכי קיצוני".
זה קצת גזעני.
"לא. רגע, צלם אותי, צלם. לאן התמונות הולכות?".
היקום המקביל והמפואר שנבנה בנווה אילן מזכיר קצת את היקום שלנו, אבל ממד הזמן שם שונה בתכלית. הכל מהיר יותר, תוסס יותר, קצבי יותר. לא סתם בתום שבוע בלבד בתוך הבית, נדמה שהנשמה הקולנית של בריטני ספירס השתלטה על גופו הכחוש של ליאון, עד אז כולה הומו חינני ונעים הליכות מרעננה.
בהתאם, שבע דקות בחדר מבודד של איפור?שיער, שנייה לפני שהם נכלאים בווילה-זה הזמן שמוקצב לי לשיחה עם כל אחד מהשותפים החדשים. ומילא הזמן המשובש, והפרוזדורים המפותלים, נראה כאילו כל האולפן הזה משתנה ומתעוות לפי גחמות ההפקה. זה כמו ביקור במפעל השוקולד של צ'רלי. אם רק אתחצף, אני יודעת, יגהרו עליי בני האומפה?לומפה ויהפכו את דמי העכור לקקאו.
"אין מה לעשות, אני אוכל, בובליל מעשן, אני מאמין שנגיע לעמק השווה, אבל הם יגיבו אליי לא טוב. אני לא אוהב את צבר, הוא יותר מדי בולשיט מן כזה. בנאדם בא לבקש סליחה והוא עושה מזה דרמה. קח ת'סליחה או שתגיד שאתה לא לוקח ת'סליחה! אין בעיה, גם אל תיקח אותה, אתה לא חייב לקחת אותה. אבל אל תעשה מזה דרמה ותרכב לבנאדם על הגב. אני לא מתכוון להתכסח עם אף אחד, אבל אני מאמין שהם יתכוונו להתכסח איתי, ואני לא בנאדם שתקן".
למה, בגלל השרירים? אפשר לגעת?
"את יכולה, בטח".
סקסי.
"תודה. לא יודע אם בגלל השרירים, אם כבר בגלל האוכל. אבל אני מסתמך על זה שהם עדיין בני אדם, ועדיין השעמום אוכל אותם, והשעמום זה הדבר הדומיננטי שם, והם רעבים לבנאדם חדש. זה ייפול בין הכיסאות, העצבים, כי סך הכל מה אני אומר?".
באמת מה?
"אני לא נכנסתי בכוח, הכניסו אותי, ויותר קל להיכנס באמצע. אני קורא את כולם, ישבתי על האינטרנט בבית ועשיתי ניתוח אופי אחד אחד. אני לא סופר שם אף אחד ברמת העיקרון, אבל הבעיה זה בובליל, כי הוא הכוכב של הקהל, ואי אפשר להתכסח איתו כי הוא מבוגר, אני מכבד אנשים מבוגרים. גם שפרה מעצבנת אותי, כי היא כל הזמן רוצה להיות צודקת. את צודקת, אני טועה, מה שתגידי, עשר, אבל ככה אני.
מהבנות אני לא שולל אף אחת. הבעיה היא שההיא בנויה על חזני, וזאתי בנויה על צבר, ונשארה רק ונסה שלקחה את איתי כברירת מחדל. והיא גם הכי אמיתית. בכללי, אני לא צריך לסכסך, הם גם ככה מסוכסכים. אבל אם אני מסוכסך עם מישהו, אני לוקח אותו איתי לסוויטה, ואני רוצה לראות שיעשה לי פרצופים. לא יודע מה יהיה בסוויטה, מבינה?".
לא.
"אני נחמד, אני סבבה, הכל טוב ויפה, אל תבחנו את הגבולות שלי כי אני לא מתריע יותר מדי לפני שאני מגיע לגבול. אבל אני יודע בוודאות שהאדישות שלי תאכל אותם, אני לא סופר את כל העצבים והמלחמות, ולא מעניין אותי סיגריות ואלכוהול. ולא מפריע לי שליאון ילטף לי את השרירים, יש לי ביטחון בעצמי. הוא לא יקרא לי תולי חתלתולי כי זה כבר תפוס, הוא יקרא לי טייגר, שרקן, מלך הג'ונגל. שיעשה לי גרר, אני אעשה לו גרר בחזרה. יש לי מלא חברים הומואים, למה מה?".
מתחם "האח הגדול" הוא אולפן ענק שעשוי מגבס, ומכיל שני חדרי קונטרול עצומים, בערך 300 חדרי עריכה, ומין תעלה חשוכה שמקיפה את הווילה ועונה לשם המסתורי "רינג". אותו ה"רינג" הוא בעצם מבוך בתוך המראות, שהופך את האולפן למאדאם טוסו של הריאליטי.
סיורים מודרכים יוצאים מחדר הקונטרול בכל זמן נתון, והכניסה מותנית בפרוטקציה או בתחנונים, רצוי גם וגם. כשכבר מצליחים לצאת לא"ש לילה הזה, ניתן להסית וילון שחור ולבהות בבובליל, שבוהה בקיר, שבוהה בשאריות של לחם מפורר, שבוהות במצלמה, וכן הלאה. בתנאי אחד: אסור להאכיל את הקופים. לא כי הם לא מורעבים, הם כן, פשוט אין להם מושג שאתם שם. וזה, כנראה, מה שהופך את הסיור במוזיאון הטבע הזה לגן עדן לכל קרימינל.
עוד אחת שמצטרפת למיצג הזה היא אינה ברוורמן, דוגמנית בת 22 מעכו, שעד לאחרונה נהגה להעלות לאתר "פליקס" מיני-סרטונים בכיכובה, בהם היא בעיקר משרבבת שפתיים, מלטפת מחשוף, ומפזרת במלודרמטיות הבטחות לקלטת סקס (עם סלב!).
נראה שאינה הצחקקנית קרובה לקיים את ההצהרה המפתה שלה, כשבתפקיד הסלב: צבר. "אני חברותית, אני מסתדרת עם כולם", היא מתבטאת. "אבל יש לי חברות שלא מוכנות לקחת אותי לדייטים עם חברים שלהן בגלל הבנים, שזה קצת באסה. צבר חמוד, אבל תשמעי, שפרה תרצח אותי עם המסרגה אם אני אתחיל עם צבר. והיא יותר גדולה ממני, פי שלוש בערך. היא יושבת עליי ונגמר הסיפור. וצבר יתחיל איתי, תסתכלי עליי ותסתכלי על שפרה".
אני מסתכלת.
"הי-הי. מה אני צריכה להתחיל איתו? אני אתנהג באופן טבעי. גם עם עינב בובליל אני אסתדר, אני מעכו, את יודעת כמה בחורות כמוה שמדברות בצרחות יש בעכו? אני אוסיף כמה 'נשמה' וכמה 'מאמי' ויאללה. אני רק מקווה שאני אשרוד את המבטא הצרפתי של ונסה, כי בטלוויזיה אפשר לעשות מיוט, בתוך הבית זה בעייתי. אבל אני לא חושבת שיש סיבה להדיח אותי, אני מעניינת ביחס לדמויות האחרות, אני לא משהו חד כיווני או חד סטרי".
לא הבנתי.
"יש לי מורכבות הרבה יותר".
מה מורכב בך?
"אני ילדה טובה וילדה רעה, אני מאוד תמימה ומאוד לא תמימה, אני בוגרת וילדותית. השילוב של הכל ביחד, זה מורכב. אני באמת לא נוטה לטייפ קאסט אחד. את לא יכולה להגדיר אותי בתור העשירה, היפה, הענייה".
הרוסייה?
"גם לא. אוקראינית, אם כבר, אלו מדינות שונות. ומעבר לזה, לא יכולים להגדיר אותי בתור משהו אחד כי זה פשוט לא יהיה תואם אישיות. אוקראינית זאת לא תכונת אופי".
בווילה זה כן. יש ערבייה, יש הומו, את תהיי הרוסייה.
"האוקראינית".
סליחה.
"אין לי בעיה שיגדירו אותי בתור אוקראינית, זה מה שאני, כאילו. זה כמו שיגדירו אותך כמישהי עם עיניים חומות. אני חמודה, אני מעניינת, אני אמשוך הרבה תשומת לב. בדברים שאלבש אפילו. עירום אסור, אבל ביקיני וכאלה".
ויש גם את חגית רונן מימון, תכשיטנית בת 43 ("וגם יש לי בעל שופט"), אם לבני 9 ו-13, ש"רוצה חופש מהמשפחה, כי אולי ככה יידעו להעריך את זה שיש להם אמא". חגית יושבת על התפר שבין מהורהרת למעורערת, ובשמלה שחורה מעוטרת מתכות בעיצובה, היא נראית כמו יצור מיתולוגי שחציו רוח רפאים וחציו רובוט.
"אני צעירה מאוד ברוח", היא אומרת. "וזה לא קשור למה שהדיירים רוצים, זה מה שהקהל בבית רוצה. הנה, בובליל בהדחה על הגריל כל שבוע, וכל הזמן מצילים אותו והוא עושה להם נה, וזהו, הם לא מבינים את זה. בהתחלה חיבבתי אותו, עכשיו פחות כי השתן עלה לו לראש. אם תהיה לנו שיחה, אני גם אגיד לו את זה. והקהל ירצה אותי, כי אני אוסיף את הפלפל שלי. אין לי עצמות בלשון".
בלשון יש עצמות?
"אני אומרת את כל מה שיש לי. ולא בדרך של בהמה מתלהמת כמו עינב, אני יכולה להגיד לבנאדם בצורה הכי בוטה שיש את כל מה שצריך להיאמר, אבל בדרכי שלי, בצורה הכי אצילית שיש. לי נראה שעינב נורא מסכנה. היא במשבר כלשהו, קשה לה. אם היא תרצה, היא יכולה לבוא ולדבר איתי. אבל הם לא מלוכדים, הם אוכלים אחד את השני, גם אנחנו יכולים להתלכד".
ואם ינסו להעיף אותך כי את יותר מבוגרת, כמו שעשו לבובליל?
"שינסו. אני סומכת על הטעם של הקהל בחוץ, שיוכל לזהות דברים טובים".
בינתיים, בקהל, האסירים החדשים יוצאים מתוך מכוניות פאר כהות, ושועטים אל עבר בית הסוהר הפוטוגני, לצלילי חריקות ה"בובליל-בובליל" שמונפקות ברקע בהתמדה ראויה לשבח. לפתע נשמעת זעקה.
"אני רוצה לראות את הבן שלי", מרססת אישה נמוכת קומה בזעם כלפי אחד השומרים המשתאים. "תזיז את האנשים האלה ואני אוכל לעבור, ואל תשתמש באלימות. ואם אתה רוצה, אני אמשיך לדבר על זה הלאה. בכל הגוף שלך אתה דוחף אותי? אתה אלים". הבריון משיב לה בנימוס של מלצרית קוקטיילים. "כל התוכנית הזאת נבנית על התקשורת", פוצח השומר בווידוי. "כל מה שאתם רואים, זה בגלל התקשורת. אפשר להבין את זה שמבחינת ההפקה צריך שהתקשורת תהיה פה. אני מבקש מכם, תזוזו קצת. תנו לתקשורת להיות במקום".
האישה הנסערת מתגלה כאמא של יוני וינקל, בן 30 מערד, שחזר רק לפני שלושה חודשים משהות ארוכה בארצות הברית, והחליט להיכנס לווילה כי זה "מדליק, לא?", כדבריו . אמו מפרטת: "הוא צפה בזה די באינטנסיביות, ובגדול הוא רוצה לעסוק בתחום הזה של המודלינג, חשיפה זה דבר חשוב".
חוץ מכל זה, יוני חמוש בקול בס חרוך, באבא הולנדי, ובמניפולטיביות מתקדמת שגרמה לו בעבר להתחתן בשביל גרין קארד ולהתגרש בתום השימוש. וכמו כולם הפתעה - גם הוא משוכנע שהוא הדבר הכי חד פעמי שאי פעם נרקח באמצעות שחלות.
"איך אפשר לשנוא אותי", הוא מגחך. "נראה לי שאני קצת יותר מעניין מהאנשים הסטטיים שם. אני לא צפוי, הם כן. הם נורא מרובעים, נורא מקובעים, חושבים על המצלמות ובגלל זה הם לא מתנהגים כמו עצמם. אני בנאדם שאוהב לעשות צחוקים, ולא מחשבן יותר מדי על מה אומרים עליו ומה חושבים עליו. אם ליאון יחרמן אותי אני אחרמן אותו בחזרה בשביל הקטע. ואני יכול להתהפך. צבר מעצבן אותי. הוא מאוד מחושב, כל הזמן מזכיר לעצמו שיש מצלמות, וזה נהיה מאוד משעמם. אני לא הולך להתחבר איתו".
אז מה, תתחיל עם שפרה?
"יש מצב, למה לא. יש לה פרצוף סבבה, אבל היא, אהה, צ'אבית קצת. צבר מעורער גם בלי שאני אתחיל איתה. גם ונסה סבבה, יש מצב, אבל לא בשביל להעיף את איתי, הוא יעוף בכל מקרה. סתם כדי שיהיה לי מעניין. אני גם לא שם על המצלמות יותר מדי. אפשר לאונן במקלחת, נגיד. רואים את הפרצוף, אבל מה, אני גונח? אני עושה פרצופים? אין לי מה להתכופף, את לא יודעת מה אני עושה למטה".
ברור שלא. מה עם רנין?
"היא לא הטיפוס שלי, רגישה מדי. יש לי בעיה עם אנשים שכל הזמן משתמשים בקטע הזה של לבכות. הטקטיקה שלי זה שאנשים בבית יאהבו אותי. אני מתכנן להיות מי שאני, אנשים הם לא מי שהם. אולי עינב היא מי שהיא. אה, אני הולך להתחיל עם עינב, יש לה חזה סבבה. כן".
בוא נראה שעקבתי. אתה הולך לעבור על עינב, על ונסה, אולי על שפרה, ועל רנין לא כי היא בכיינית.
"נכון".
מי נשאר לנו?
"חבל שאת לא באה".
נא להמתין לטעינת התגובות
