לא הרבה יותר מנופים יפים ב"רסיסים"
"רסיסים", סרטו של הבמאי הקנדי ג'רמי פודסווה רוויי בתמונות איים בשקיעה, בזריחה ושוב בשקיעה, אבל התסריט שלו לקוי, הבימוי שלו מבולבל, והמשחק לא משהו. שניצר לא מתלהב מהסרט החדש של איילת זורר
איילת זורר ברסיסים. צילום: יח''צ
גיבור הסיפור הינו סופר קנדי (סטיבן דילאן,( שבילדותו הרחוקה בפולין, אי שם במהלך שנות ה-,40 נטבחה משפחתו על ידי חיילים נאצים והוא עצמו ניצל בדרך נס על ידי ארכיאולוג יווני, ששהה באותה העת במשימה מדעית בגיא ההריגה. היווני (השחקן הסרבי ראדה סרבדזיצ'ה, שהופיע זה עתה ב"חיי אהבה" על פי צרויה שלו) מבריח את הילד היהודי אל ביתו הנטוע באי הידרה מוצף השמש. מאוחר יותר, עם קץ המלחמה הגדולה, הוא עוקר ביחד עם האסופי לקנדה הקרה והרחוקה.
עם השנים הופך הילד לנער ואף לגבר נשוי, וכל אותה העת הוא מוסיף לטבול כולו בתוך הזיכרונות הכאובים של ימי השואה, תוך שהוא מחלק את חייו בין טורונטו הקודרת לאיי הים התיכון מאירי הפנים.
כל זאת, עד שמפציעה בחייו איילת זורר, ההיא עם חיוך המונה ליזה הבלתי נגמר שלה.
מסתבר שגם על סופר השואה השתקן, כעת גבר גרוש וחמוץ פנים, עובד השטיק הקבוע של זורר, ומרגע זה ואילך משתנה לגמרי (ולא לחיוב) הטון הפסימי של הסרט. האהבה הסתווית של הסופר פורמת את החוטים האפלים הקושרים בינו לבין העבר הכאוב. כעת הוא סתם עוד בן אדם מאוהב, אולי אפילו מאושר.
ג'רמי פודסווה הקנדי כתב וביים את "רסיסים" על פי ספר פרוזה פיוטי מאת המשוררת אן מייקלס. משהו בטון השירי-אינטימי דבק בסרט, המריץ את עלילתו באופן אינטואיטיבי, ולא כקו עלילתי מתמשך מהעבר אל ההווה. הדילוגים בין הזמנים ובין המקומות השונים שבהם שוהה הגיבור המיוסר מסייעים בהרחקת הבנאליות-המתבקשת-מאליה מהסצינות השונות, וגם זו לטובה.
לזכותו של פודסווה ניתן לזקוף הכרעה חיובית נוספת, והיא המעבר הטבעי בין שפות הדיבור השונות - יידיש, אנגלית, גרמנית ויוונית. שלא כמו ב"אביב 1941" סרט השואה החדש של אורי ברבש, שם דוברים הכל במין אנגלית קולקטיבית ומשובשת המדוקלמת במבטא פולני מגוחך, כאן נזהר פודסווה מכפייתם של שיקולי הפצה בינלאומית על הדמויות השונות, וזה עובד היטב.
נא להמתין לטעינת התגובות
