שישה מיליון ספרים
בזמן שהארגונים היהודיים מנהלים מלחמות להשיב את יצירות האמנות שנבזזו בתקופת השואה, מונח בספריות בגרמניה אוצר תרבותי אחר. מיליוני ספרים שהיו שייכים ליהודים, וכיום אף אחד לא ממש מתאמץ לאתר את בעליהם החוקיים. עד היום פחות מעשירית מהספריות הגיבו לפניות בנושא, ועובדים שהעזו לחקור בנושא אף קיבלו איומים על עתידם
מה עלה בגורלו של הנער היהודי שקיבל את הספר במתנה - קשה לדעת. לגבי גורל הספר אין ספק. כמו רבבות ספרים אחרים, שנמצאים בספרייה תחת הסיווג "אוסף רכוש J" ( סימן ל"JEW"), הוא היה שייך ליהודים ונבזז על-ידי הנאצים.
בעידן שבו עסוקים קברניטי התרבות וציידי הנאצים במרדף אחרי יצירות אמנות שנגנבו מהיהודים, יש תחושה שהספרים נשכחו. אי אפשר לקחת את העניין הזה כמובן מאליו, כי מדובר בכמות של בין שישה לשמונה מיליון ספרים, שצריכים לשוב אל בעליהם, בהנחה שאלה עדיין בחיים, או ליורשיהם.
הספרים שנבזזו הגיעו לתודעה הגרמנית - ולאחר מכן העולמית - בחשיפה של השבועון הגרמני דר שפיגל, שגילה בדיווח מיוחד כי לפחות מיליון ספרים, שנבזזו על ידי הנאצים, נמצאים היום במאות ספריות ציבוריות ברחבי גרמניה. רק מעטות מבין הספריות הגרמניות, מדגיש השבועון, מגלות עניין ומוכנות להשקיע מאמץ באיתור הבעלים האמיתיים והחוקיים של הספרים-חלקם נדירים ביותר-או בתיעוד המסלול שעשו עד שהגיעו למחסניהן או למדפיהן.
היו גם מקרים של ניסיונות השתקה. דר שפיגל מספר כי חוקר צעיר שהועסק כמתמחה בספרייה בגטינגן הפנה את תשומת לבה של ההנהלה לאוסף הספרים הגזולים שהעלה אבק במחסניה. מנהליו הישירים ייעצו לו שיחדל לעסוק בנושא ושלא יעז לכתוב עבודת מאסטר על נושא הקשור בביזה הנאצית, כיוון שבכך יקטנו סיכויו למשרה.
אלא שהצעיר התעקש להמשיך, ובסיוע חוקר אחר איתרו שניהם מסמכים רבים בארכיוני העיר גטינגן, שמהם הוברר מי היו הארגונים הנאציים שעסקו בגזל הספרים מבתי היהודים. חלקם הגיע לספרייה הלאומית הגרמנית בברלין וחלקם פוזר בין מאות הספריות הציבוריות והאוניברסיטאות בגרמניה.
למרבה האירוניה, דווקא אותה דייקנות בירוקרטית, שאפיינה את המשטר הנאצי, היא שעזרה לחוקרים לאתר את הספרים. ברוב המחסנים, כמו בברלין, קיים תיעוד מפורט ומדוקדק מאוד של שלל הביזה הנאצית. הביזה לא נעשתה בגרמניה בלבד, אלא בכל מדינות אירופה שנכבשו. ההיסטוריון הגרמני גרץ אלאי מעריך כי מדובר בלפחות מיליון ספרים, אבל כנראה שהמספר האמיתי גדול בהרבה.
עד כה רוכזו בספרייה בברלין יותר מאלף ספרים, הניצבים על מדפים שאורכם הכללי הוא 40 מטר. חלקם מלווים בתיעוד מפורט, כמו למשל, "הגיע לספרייה הציבורית מבית העבוט והמשכונות העירוני", המחזיק ביותר מ-40 אלף ספרים, שנלקחו מספריות פרטיות "של יהודים שפונו מהעיר". המונח "פונו מהעיר" הוא לשון נקייה לגירוש היהודים למחנות.
הדר שפיגל מסר בדיווחו כי הראו לו כמה מהספרים המיוחדים הללו, בהם ספרי ילדים נדירים, כמו למשל "ורד השרון: סיפורים ושירים לנוער היהודי הבוגר". את הספר הקדיש אחד מרבני ברלין, כרוך בסרט משי ירוק, לתלמידתו אדל הופנונג, "לאות הערכה על החריצות וההתנהגות הטובה". אדל גורשה מברלין למינסק ב-14 בנובמבר 1941, ולא חזרה בחיים.
בספרייה של אוניברסיטת גטינגן התגלה אוסף עשיר במיוחד, שהגיע מ"מחסני השלל והביזה" שניהל הצבא הגרמני. מקור הספרים בספריות פרטיות ובאוספים ביתיים של יהודים שגורשו מקרקוב ומפוזנן שבפולין, וגם מספריית בית הספר התיכון היהודי באנסחדה, הולנד. אוסף מיוחד היה שייך לפרידריך פישל מווינה, מומחה לכתביו של הסופר והמשורר הגרמני הנערץ גתה. פישל נרצח בגטו לודז' ב-1941. על אוסף ספריו שנבזז מופיע הסימון "נרכש", כאילו מדובר בקנייה חוקית.
על "מסעות הציד" אחרי ספרי היהודים פיקח צוות שבראשו עמד פרופ' אלפרד רוזנברג, אינטלקטואל חבר המפלגה הנאצית, וממעצבי תורת הגזע. היטלר העניק לו את התואר "המפקח העליון מטעם הפיהרר על ההון האינטלקטואלי, ההכשרה האידאולוגית והחינוך במפלגה הנאצית".
על פי הרישומים הקיימים כיום,
רובינשטיין, יליד לודז' שבפולין, התגורר לפני המלחמה בפריז ונמלט ב-1939 לארצות הברית. על ביתו פשטה יחידה מיוחדת מ"כוח המשימה של רוזנברג", מיד כשבירת צרפת נכבשה ביוני 1940. אנשיה החרימו את התווים. האוסף נשלח למטה המודיעין של הרייך השלישי בברלין.ב-1945 גילו אותו חיילי הצבא האדום והוא הועבר למוסקבה.
בתחילת שנות ה-50 נמסר לשלטונות מזרח גרמניה ואוחסן בספרייה הלאומית במזרח ברלין. לפני חמש שנים, 21 שנה לאחר מות רובינשטיין, התגלה התיעוד בדבר הנתיב הפתלתל שעשה האוסף. ב-2006 נמסרו התווים לילדיו של הפסנתרן הדגול.
אלא שגורלם של רוב הספרים הגזולים אינו דומה לזה שעבר אוסף התווים של רובינשטיין. חלק מהספרים הגזולים נושאים תוויות כמו "נרכשו במכירות פומביות" (מה שכמובן איננו נכון). אלו בעיקר ספרים שנגזלו מבתיהם של מאות יהודים שהיגרו באופן חוקי ומסודר, בספינות שיצאו מנמלי גרמניה לארצות הברית וליעדים אחרים, לפני שפרצה המלחמה.
במחסניהן של כמה מהספריות הגדולות בגרמניה, כולל הגדולה ביותר-הספרייה בברלין - מצויים אוספים המסומנים כ"ספרים חשודים". רק באחרונה החלו חוקרים לנסות לברר כיצד הגיעו לשם ומה עלה בגורל בעליהם.
עד היום, מוסר דר שפיגל, רק 14 ספריות ברחבי גרמניה ביצעו רישום מסודר של הספרים שנשדדו. מקרב 600 הספריות הציבוריות המאוגדות בארגון הספריות הארצי, רק 10 אחוזים השיבו לפנייה רשמית בנושא זה מהממשלה. בין אלו שלא נענו לפנייה, ואף לא החלו במחקר שיטתי אחר מקור הספרים "החשודים" שברשותן, נמצאות ספריות האוניברסיטאות הגדולות בפרנקפורט, קאסל והיידלברג.
ד"ר אפרים זורוף, ראש מכון ויזנטל בירושלים, בעצמו חוקר והיסטוריון של השואה, סיפר אתמול כי סיבות מעשיות מנעו עד היום ניסיונות לחפש את בעליהם של הספרים הגזולים. ההסכם שנחתם בדצמבר 1998 בין ממשלת גרמניה ונציגים מ-43 מדינות אחרות ("ועידת וושינגטון"), קובע צעדים לאיתור אוספי האמנות, תשמישי הקדושה והיודאיקה שגזלו הנאצים, וכיצד להשיבם לבעליהם או ליורשים החוקיים. הספרים לא נכללו במסמך הסיכום של הוועידה החשובה.
"במקרים רבים", אומר זורוף, "לא ניתן או קשה לזהות את הבעלים המקוריים של הספרים, כי אין עליהם סימנים מזהים. הם גם עברו גלגולים רבים מאז שהוחרמו או נבזזו בידי הנאצים. ברור שאם יש סימנים מזהים, חובה על מי שמחזיק בהם להחזירם לבעלים או ליורשים החוקיים. איתור בעלי הספרים לא עמד בראש סדר העדיפויות בגרמניה וגם לא אצל נציגי העם היהודי שעסקו בנושאים אלו".
ד"ר דב שידורסקי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שספרו "גווילים נשרפים ואותיות פורחות" ראה אור לפני שבועות אחדים בהוצאת מאגנס, מעריך שמספרם הכולל של הספרים שנגזלו בידי הנאצים מיהודי אירופה הוא בין שישה לשמונה מיליון.
"לספרים יש ערך של זיכרון, משמעות סמלית וסנטימנטלית למשפחות שהחזיקו באוספים אלו בבתיהם. מספרים עם הקדשות ותוויות עיצוב (אקס ליבריס) אפשר ללמוד הרבה על האנשים שקראו בהם או למדו מהם. הם מבטאים את טיבו של ארון הספרים היהודי. ההערכה שלי לגבי מספרם הכולל מבוססת על רישום המצאי שנעשה ב-1946 ועל בסיס נתונים מ-1933, לפני עליית היטלר לשלטון בגרמניה. כיום, ולא רק בגרמניה, גם באוסטריה ובצ'כיה, החלו מחקרים בספריות כדי לברר את מקור הספרים הרבים שהגיעו אליהן בעקבות המלחמה".
ומה קורה כשהצדק נעשה והספר מושב לבעליו? בדר שפיגל מובאת דוגמה יפה. אחד הספרים שהתגלו היה כרך יחיד מהאנציקלופדיה "הדת בהסטוריה ובימינו אלו", שחיבר חוקר הדתות יצחק זליגמן. אנשי ספריית ברלין איתרו במאמץ רב את אלמנתו של זליגמן, החיה כיום בירושלים, אבל זו השיבה: "אני מעריכה מאוד את הצעתכם להחזיר לי את הספר הזה, אלא שכיום כבר אין לי כל שימוש בו".
נא להמתין לטעינת התגובות
