פרק מתוך ספרו החדש של פאולו קואלו
ספרו החדש של פאולו קואלו, הרואה אור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים, מספר על אישה אירית צעירה שיוצאת למסע גילוי אישי בעולם הכישוף. ספר זה הוא השלישי שכתב קואלו. בארץ זהו ספרו ה-12 הרואה אור
"אני רוצה ללמוד על כישוף," אמרה הנערה. המכשף הביט בה. מכנסי ג'ינס מהוהים, חולצת טריקו, ומבט מתריס כמו זה שמאמצים כל הביישנים דווקא כאשר כמעט אין בו צורך. "גילי בוודאי כפול מגילה," חשב, ולמרות זאת ידע שברגע זה פגש את נִשמתו התאומה.
"קוראים לי בְּרידָה," המשיכה. "סליחה שלא הצגתי את עצמי. אני מחכה כבר הרבה זמן לרגע הזה ואני עצבנית יותר ממה שחשבתי שאהיה."
"למה את רוצה ללמוד על כישוף?" שאל.
"כדי שאוכל למצוא תשובות לכמה מהשאלות שיש לי על החיים, כדי שאוכל ללמוד על כוחות הנסתר, ואולי גם כדי לדעת לחזור אל העבר ולנוע קדימה, אל העתיד."
זו לא היתה הפעם הראשונה שמישהו הגיע אל היער כדי לבקש את זה ממנו. פעם הוא היה מורה נודע וזכה להערכת המסורת. הוא קיבל כמה תלמידים והאמין שהעולם ישתנה אם יצליח לשנות את הסובבים אותו. אולם הוא טעה, ולמורים במסורת הזו אסור לטעות.
"את לא חושבת שאת קצת צעירה?"
"אני בת עשרים ואחת," אמרה ברידה. "אם הייתי רוצה להתחיל ללמוד בלט, הייתי נחשבת זקנה מדי."
המכשף סימן לה לבוא אחריו. הם יצאו לדרך יחד, וצעדו בשתיקה ביער. היא יפה, הרהר בלבו, וצללי העצים סביבם התארכו לאטם כשהשמש שקעה מאחוריהם, הרחק בקצה האופק. אבל גילי כפול מגילה. היה לו ברור שמשמעות הדבר היא שעדיף לו לסבול.
שתיקתו של הגבר הפוסע לצדה עוררה אי-נחת בלבה של ברידה. הוא אפילו לא טרח להשיב לדבריה האחרונים. אדמת היער היתה לחה ומכוסה עלי שלכת. גם היא הבחינה בצללים המשתנים וראתה שהלילה יורד במהירות. בקרוב יהיה חושך ולא היה להם פנס.
אני חייבת לבטוח בו, אמרה לעצמה. אם אני מאמינה שהוא יכול ללמד אותי כישוף, עלי גם להאמין שהוא יכול להנחות אותי בשבילי היער.
הם המשיכו ללכת. נדמה היה לה שהוא משוטט ללא מטרה, הולך מצד לצד, משנה כיוון גם כאשר לא היה כל מכשול בדרכו. לא פעם הם הלכו במעגל וחלפו על פני אותה נקודה שלוש או ארבע פעמים.
אולי הוא בוחן אותי. היא היתה נחושה בדעתה לחוות את החוויה הזו עד תומה וניסתה לספר לעצמה שכל מה שקורה – כולל ההליכה במעגלים – נורמלי לחלוטין.
היא באה מרחוק מאוד וקיוותה להפיק יותר מהמפגש הזה. דבלין היתה במרחק של כ-140 קילומטר. האוטובוסים שנסעו אל הכפר היו לא נוחים, ולוח הזמנים שלהם היה מגוחך. היא נאלצה לקום מוקדם מאוד, לנסוע שלוש שעות, לשאול את אנשי הכפר איפה היא יכולה למצוא אותו ולהסביר להם מדוע ביקשה לפגוש אדם מוזר כל כך. בסופו של דבר מישהו אמר לה באיזה חלק של היער הוא נמצא בדרך כלל במהלך היום, אולם הזהיר אותה מפניו ואמר לה שהוא כבר ניסה לפתות את אחת מנערות הכפר.
איש מעניין, חשבה לעצמה. הם טיפסו כעת במעלה ההר, וברידה קיוותה שהשמש תישאר בשמים מעט יותר. היא חששה שתחליק על פני העלים הלחים.
"למה באמת את רוצה ללמוד על כישוף?"
ברידה שמחה שהשקט נשבר והשיבה לו בדיוק כשם שענתה לו קודם.
אבל הוא לא היה מרוצה.
"אולי את רוצה ללמוד על כישוף כי זה מסתורי וסודי? כי זה מספק תשובות שרק מעטים הצליחו למצוא כל חייהם? או אולי משום שזה מעורר בך זיכרונות רומנטיים?"
ברידה לא אמרה דבר. היא לא ידעה מה לומר. היא חששה שתשובתה לא תמצא חן בעיני המכשף, וכעת קיוותה שישקע שוב בשתיקתו.
לבסוף הם הגיעו לפסגת הגבעה, לאחר שחצו את כל היער. הקרקע כאן היתה סלעית ונטולת צמחייה, אבל לפחות לא היתה כה חלקלקה, וברידה לא התקשתה ללכת בעקבות המכשף.
הוא התיישב בנקודה הגבוהה ביותר והזמין את ברידה לעשות כמותו.
"אנשים אחרים היו כאן בעבר," אמר המכשף. "גם הם באו לבקש ממני שאלמד אותם כשפים, אבל אני לימדתי את כל מה שהייתי צריך ללמד. החזרתי לאנושות את מה שהיא נתנה לי. כעת, אני רוצה להיות
"לא נכון," אמרה הצעירה.
"מה לא נכון?" שאל בפליאה.
"יכול להיות שאתה רוצה לתקשר עם אלוהים, אבל לא נכון שאתה רוצה להיות לבד."
ברידה התחרטה מיד על שהשמיעה את דבריה. היא דיברה מתוך דחף רגעי וכעת היה מאוחר מכדי לתקן את הטעות שלה. אולי באמת יש אנשים שרוצים להיות לבד. אולי נשים זקוקות לגברים יותר מאשר גברים זקוקים לנשים.
אולם המכשף לא הראה כל סימן לכעס כאשר שב לדבר.
"אני רוצה לשאול אותך משהו," אמר, "ועלייך לענות לי בכנות מוחלטת. אם תאמרי לי את האמת, אלמד אותך את מה שאת מבקשת. אם תשקרי, לעולם יהיה אסור עלייך לחזור אל היער הזה."
ברידה נאנחה בהקלה. הוא עומד לשאול אותה שאלה והיא צריכה לומר את האמת. זה הכול. היא תמיד הניחה שהמורה עלול לדרוש ממי שבא ללמוד דברים קשים מאוד לפני שהוא מקבל אותו כתלמידו.
"בואי נניח שאני מחליט ללמד אותך את מה שאני למדתי," אמר, ומבטו נעוץ בעיניה. "בואי נניח שאני מתחיל להראות לך את היקומים המקבילים שמקיפים אותנו, את המלאכים, את תבונת הטבע, את סודות מסורת השמש ומסורת הירח. ואז יום אחד, כשאת הולכת לקניות, את פוגשת באמצע הרחוב את אהבת חייך."
לא אדע לזהות אותו, חשבה, אבל החליטה לא לומר דבר. השאלה של המכשף הלכה והתבררה כקשה יותר מכפי שהעלתה בדעתה.
"הוא מרגיש בדיוק כמוך וניגש אלייך. אתם מתאהבים, את בו והוא בך. את ממשיכה את לימודייך איתי. בשעות היום אני מלמד אותך את תבונת היקום, ובלילות הוא מלמד אותך את חוכמת האהבה. אבל אז מגיע רגע ששני הדברים לא יכולים להמשיך להתקיים יחד, ואת חייבת לבחור."
המכשף השתתק לשניות אחדות לפני שהציג את השאלה עצמה. הוא חשש מתשובתה של הצעירה. בואה אל היער מוקדם יותר באותו ערב סימנה את סיומו של פרק בחיי שניהם. הוא ידע זאת משום שהבין את המסורות ואת הכוונות של המורים. הוא היה זקוק לה בדיוק כשם שהיא היתה זקוקה לו, אבל היה עליה לענות בכנות גמורה לשאלה שהוא יציג לה. זה היה התנאי היחיד.
"כעת עני לשאלתי בכנות מוחלטת," אמר לבסוף, כשאזר אומץ. "האם היית מוכנה לוותר על כל מה שלמדת עד אז – על כל האפשרויות ועל כל דברי המסתורין שעולם הכישוף יכול להציע לך – כדי להישאר עם אהבת חייך?"
ברידה הסיטה ממנו את מבטה. מסביב הקיפו אותה ההרים והיער, והרחק למטה החלו להידלק אורות בתי הכפר. בקרוב יתחילו משפחות להתקבץ סביב השולחן לארוחת הערב. הם עבדו קשה ובאמונה. הם היו יראי שמים. הם ניסו לעזור לאחיהם בני האדם. הם עשו את כל הדברים האלו משום שידעו אהבה. לחייהם היתה סיבה. הם היו מסוגלים להבין כל מה שקורה ביקום מבלי לדעת דבר על מסורת השמש או מסורת הירח.
"אני לא רואה כל סתירה בין החיפוש שלי לבין אושרי האישי," אמרה.
"עני לשאלה שלי." עיניו עדיין היו נעוצות בעיניה. "האם תוותרי על הכול למען אותו גבר?"
ברידה חשה צורך עז לבכות. זו היתה יותר משאלה, זו היתה בחירה, הבחירה הקשה ביותר שאדם יכול לעשות בחייו, היא כבר חשבה על כך רבות. פעם לא היה בעולם דבר חשוב ממנה עצמה. היו לה כמה חברים והיא האמינה בזמנו שהיא אוהבת אותם, אבל אז גילתה שהאהבה מתפוגגת ונעלמת מרגע אחד למשנהו. מכל הדברים שחוותה עד אז, אהבה היתה הדבר הקשה מכול. בשעה זו ממש, היא היתה מאוהבת בגבר מבוגר ממנה מעט. הוא למד פיזיקה, והשקפת עולמו היתה שונה לגמרי משלה. שוב האמינה באהבה וסמכה על רגשותיה, אבל היא התאכזבה פעמים כה רבות בעבר ששום דבר בעולמה כבר לא היה בטוח. עם זאת, היה זה ההימור הגדול ביותר בחייה.
היא המשיכה לחמוק ממבטו של המכשף. עיניה סקרו בהתמדה את הכפר ואת אורותיו המהבהבים. הרי בני האדם ניסו מקדמת דנא להבין את היקום באמצעות אהבה.
"אהיה מוכנה לוותר על הכול," אמרה לבסוף.
הגבר הזה, שניצב כאן לפניה, חשבה, לעולם לא יוכל להבין מה קורה בלבבות בני האדם. האיש הזה מכיר את העוצמה ואת מסתרי הכישוף, אבל הוא לא מכיר בני אדם. שערו כסוף, עורו צרוב שמש, ומבנה גופו העיד עליו שהוא רגיל לשוטט בהרים. הוא היה נאה מאוד ועיניו שיקפו נשמה מלאה תשובות, והוא עומד להיות מאוכזב שוב כשייתקל ברגשותיהם של בני אדם רגילים.
גם היא היתה מאוכזבת מעצמה, אבל לא היתה מסוגלת לשקר.
"הביטי בי," אמר המכשף.
ברידה התביישה אבל עשתה כדבריו.
"אמרת את האמת. אני אהיה לך למורה."
החשכה ירדה. כוכבים רחוקים נצצו בשמים נטולי ירח. שעתיים תמימות סיפרה ברידה למכשף הזר את סיפור חייה. היא חיפשה עובדות שיסבירו את עניינה בכישוף – ילדות מלאה חזיונות, תחושות מוקדמות והרגשת ייעוד פנימי – אבל לא הצליחה למצוא דבר. היא פשוט חשה צורך לדעת. זו היתה האמת כולה. משום כך היא למדה בקורסים שונים אסטרולוגיה, קריאה בקלפי טארוט ונומרולוגיה.
"אלו הן רק שפות," אמר המכשף, "והן גם לא השפות היחידות. הכישוף מדבר בכל השפות שבלבו של האדם."
"אז מהו הכישוף?" שאלה.
למרות החשכה הרגישה ברידה שהמכשף נפנה ממנה והלאה. הוא נשא את מבטו אל השמים ושקע במחשבות, או אולי בחיפוש אחר תשובה.
"הכישוף הוא גשר," אמר לבסוף. "זהו גשר שמאפשר לאדם לעבור מהעולם הנראה אל העולם הבלתי נראה וללמוד את השיעורים שניתנים בשני העולמות."
"ואיך אלמד לחצות את הגשר?"
"בכך שתמצאי את הדרך שלך לחצות אותו. לכל אחד יש דרך משלו."
"זהו בדיוק הדבר שבאתי לגלות כאן."
"יש שתי דרכים," אמר המכשף. "מסורת השמש, שמלמדת את הסודות באמצעות החלל והעולם שסביבנו, ומסורת הירח, אשר מלמדת באמצעות הזמן את הדברים הלכודים בזיכרונו של הזמן."
ברידה הבינה. מסורת השמש היתה הלילה, העצים, הקור המצמרר את גופה, הכוכבים בשמים. לעומתה, מסורת הירח היתה הגבר הזה, שניצב מולה ותבונת הקדמונים נוצצת מתוך עיניו.
"אני למדתי את מסורת הירח," אמר המכשף כאילו שמע את מחשבותיה. "אבל מעולם לא הייתי מורה במסורת הזו. אני מורה במסורת השמש."
"אם כך, למד אותי את מסורת השמש," אמרה ברידה וחשה בלבול מה משום שהבחינה בנימת רוך בקולו של המכשף.
"אלמד אותך את מה שאני למדתי, אבל במסורת השמש דרכים רבות. כל אדם חייב לבטוח ביכולתו ללמד את עצמו."
ברידה צדקה. משהו רך אכן הופיע בקולו של המכשף. הדבר לא הרגיע אותה. למעשה, היא נבהלה מכך.
"אני יודעת שאני מסוגלת להבין את מסורת השמש," אמרה.
המכשף הפסיק לנעוץ את מבטו בכוכבים והתרכז באישה הצעירה שמולו. ברור היה לו שהיא עדיין אינה מוכנה ללמוד את מסורת השמש ובכל זאת הוא חייב ללמד אותה. יש תלמידים שבוחרים לעצמם את המורה שלהם.
"לפני שנתחיל בשיעור הראשון, אני רוצה להזכיר לך דבר אחד," אמר. "כשתמצאי את הדרך שלך, אסור לך לפחוד. את חייבת למצוא בתוכך די אומץ לעשות טעויות. אכזבה, כישלון וייאוש הם כלים שאלוהים משתמש בהם כדי להראות לנו את הדרך."
"כלים מוזרים," אמרה ברידה. "לא פעם הם מונעים מאנשים להמשיך בדרכם."
המכשף ידע לשם מה היו נחוצים הכלים הללו. הוא כבר חווה את השפעתם בגופו ובנשמתו.
"למד אותי את מסורת השמש," היא התעקשה.
המכשף ביקש מברידה להישען אל הסלע ולהירגע.
"אין צורך לעצום עיניים. הביטי בעולם סביבך ונסי להבין ככל שתוכלי. מסורת השמש מגלה ללא הרף ידע נצחי לכל אדם."
ברידה עשתה כדבריו של המכשף, אבל הרגישה שהוא מתקדם מהר מדי.
"זהו השיעור הראשון והחשוב ביותר," הוא אמר. "יצר אותו מיסטיקן ספרדי שהבין את משמעות האמונה. שמו היה חואן דה לה קרוז."
הוא הביט בפניה הבוטחות, הכמהות, של הצעירה. בלבו התפלל שהיא תבין את אשר עליו ללמד אותה. אחרי הכול, היא היתה נשמתו התאומה, גם אם היא עדיין לא ידעה זאת, גם אם עדיין היתה צעירה מאוד ומוקסמת מהדברים ומהאנשים בעולם הזה.
ברידה - פאולו קואלו, ידיעות ספרים
נא להמתין לטעינת התגובות
