ליגה משלהן: התחתנתי עם כדורגלן
התוכנית החדשה של הילה נחשון גורמת לצופה הממוצע לרצות להשליך חפץ קהה על המסך וזאת אולי בגלל שהיא נראית כמו משהו שמבוסס על מדורה של אופירה אסייג, "גליצ'ים". שווה לצפות בה רק בגלל שהיא מראה את המצב בכיעורו
התחתנתי עם כדורגלן, ערוץ 2
כריסטין פוערת עינים, ושפתיה משתרבבות-נשמטות בהבעה הזאת, שמתארת באופן הכי מדויק את המילה הלועזית "קלולס". מתחתיה מתנהל משחק כדורגל כלשהו, והיא מתקשה להתעניין, לא כל שכן להבין מי נגד מי.
חברה, השחקן הזר אלן מסודי, היה קודם על המגרש. עכשיו הוחלף, וכבר אין אחרי מה לעקוב. אחרי ההחלפה, קשה לה אפילו לזכור מה צבע החולצה של חבריו לקבוצה. היה נכון להשתמש פה בביטוי "עיני עגל", אבל במקרה הספציפי זה יהיה קצת בעייתי: תבינו, מדובר בכריסטין "עוף זה ציפור, לא בשר" פרידמן, מהעונה הראשונה של "הדוגמניות" הפרה-היסטורית. בשר בקר וכריסטין לא הולכים טוב ביחד.
כדורגלנים, לעומת זאת, דווקא כן. וזאת הסיבה שלשמה התכנסנו: סדרה חדשה, שתנסה לפזר מעט נוצצים על חיינו המדולדלים באמצעות סיפורי סינדרלה עקומים שכאלה - הכדורגלנים, בנות הזוג וחיי הזוהר שלהם.
על פניה, זאת סדרה ששואבת מעולמה הרוחני של ענקית עיתונות הספורט אופירה אסייג ומדורה הראוי לפוליצר "גליצ'ים". זה יצא עם ההיא. בחתונה של ההם היה הזמר המזרחי ההוא. הם גרים פה, הם מבלים
כמעט מובן מאליו לומר שמתעורר דחף עז להעיף חפץ קהה וכבד כלשהו על המסך, מול הריק הבלתי נתפס הממלא את חייהם הקיטשיים של הכדורגלנים הכושלים במבחן המגרש. או מול עוד-מעט-אשת-כדורגלן, שכאילו מבלי משים משרבבת לתוך כל דבוקה של כמה משפטים תמימים לפחות שניים?שלושה אזכורים מסחריים.
עדיף לדכא את הדחף: "התחתנתי עם כדורגלן" היא קצת מעבר ל"גליצ'ים". שווה לצפות בה כאילו היא סדרת תעודה, שמנציחה בדיוק ובנאמנות את "המצב" במלוא כיעורו. מצב החברה הישראלית. מצב ספורט. מצב התרבות. מצב השפה העברית, ההולכת ומצטמצמת לאוסף של "הא??" ו "אהה!".
פני הדור כפני הבלונדות שהדבר הכי טבעי עבורן הוא לדבר בגליצ'ית ספרותית: כלומר, אין משפט שבו לא יאוזכר גוף מסחרי, שהקומבינה העלובה צפה על פניו בדיוק כמו שאתם יודעים מה צף על פני אתם יודעים מה.
אז תודה, הילה נחשון. רוצי והוסיפי לרזומה המפואר שלך גם סוגה עילית.
אולפן שישי ושישי עם עפר שלח ורביב דרוקר, ערוצים 2 ו-10
התאונה שבה נהרגה מיטל אהרונסון עדיין אינה מרפה. שבוע אחרי שאירעה, נראה היה כאילו שתי מהדורות סוף השבוע הגדולות עשו ביניהן הסכם מצמרר לחלוקת אברים. אתם קחו את האמא של החשוד בפרשה, ואתם קחו את החברה הטובה מלי יזדי, שמתבשרת על המוות.
אני מקצין וחוטא לאמת, כמובן: הרי כל מערכת ניסתה להשיג את הפולו-אפ הבלעדי שלה, לתת עוד זווית מרגשת. אבל הצופה המזפזפ קיבל את התחושה ש"התקשורת"-כגוף אחיד-סוחטת כל טיפת דם. שהיא חופרת, בהנאה נקרופילית, ומציגה לראווה את הממצאים הרוטטים והמהבילים.
מצד אחד: הדמות המצמררת-נלעגת של אם החשוד - ספק גאולה עמיר, ספק מרגול של מריאנו, שמגוננת על החמודצ'יק שלה ("הוא שיכור טוב", "הכל עוואנטות") ובודה האשמה משונה, כאילו אהרונסון היתה שוטרת הגבולות שעצרה אותו כשצו עיכוב יציאה מהארץ המתין לו בנתב"ג ("תראו, איזה עולם").
מצד שני, החדירה לרגעים הקשים, האינטימיים, של משפחת יזדי, שנראית בוטה ומוגזמת אפילו שוודאי בוצעה בהסכמה. מינון מוגזם, שהאפקט המצטבר שלו הוא אדישות ודחייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
