לילית? יעל הדר גחלילית
אחרי שעשתה קריירה מלהיות הילדה הרעה ואז הרסה אותה, יעל הדר אספה את עצמה מחדש. כלומר בערך. עכשיו היא אמא (אבל חד הורית, כן?), ראפרית (ששרה על לעשות שני אחרים, בכל זאת) ושחקנית רצינית בדרמה חדשה של הברבשים (ועדיין, בתפקיד חולת סכיזופרניה). בגיל 40 וקצת, היא כבר מבינה שיש קסם (אפל, נו) גם במשכנתה
היא דגרה עליהן, דרכה עליהן, נופפה בהן בעוז שיש רק לנשים שמעולם לא נחשדו באוסף ליפסטיקים, עד שהרגישה שהיא הופכת למקושקשת. רק אז היא השתכנעה לבצע עסקת חליפין הולמת: ביצים תמורת ביציות. וכתוצאה בלתי נמנעת: ניקוטין בעבור שקט נפשי.
"עישנתי 20 שנה קופסה ליום בערך", היא מספרת. "רציתי להפסיק בהיריון ולא הצלחתי, וכשהפסקתי להיניק הייתי יוצאת החוצה כדי לא לעשן לידו. זה היה נורא, כי כל הזמן רציתי לצאת החוצה. ברגע הזה הבנתי שזה לא קול יותר".
בגיל 40 וקצת, כשהיא אם לעמית בן השנתיים, שמאביו שי נפרדה לפני שנה, יעל הדר נשבעת שהיא עלתה על סטארט-אפ גאוני. "כשאתה מפסיק לחטט בעצמך כל הזמן זה יותר בריא", היא אומרת. "פעמיים בשבוע הוא ישן אצל אבא שלו, ומאז שנפרדנו אנחנו בקשר ממש טוב. כשיש ילד את לא יכולה לשבור את הכלים, גם אם את כועסת. בהתחלה היה לי קשה עם הגעגועים, אבל אחר כך אמרתי וואלה, מתאים לי לגמרי. את במצב כזה בעייתי שאת משכנעת את עצמך שזה הכי טוב שיש. ויש בזה נוחות מסוימת, אני עדיין יכולה להיות פעמיים בשבוע רווקה".
אבל אומרים שתינוקות הם הדבר הכי חושני בעולם, משהו שהופך כל גבר אחר לגוש שערות לא מגרה.
"לבלבל בין אהבה לגבר לאהבה לילד נראה לי חולה. לי זה פתר הרבה בזוגיות, דווקא בגלל שיש לי בן. אני מתחילה לאהוב גברים דרכו, ואני מצליחה. במקום כל מה שאת שמה עליהם בדרך כלל, את רואה את האנושיות שבהם. כל הגבריות הזאת היא באמת כזו חארטה, ואני הייתי שמה על זה כל כך הרבה. היום אני יותר מתוכננת. לחרדתיים הכי טוב להיות משימתיים. אני יודעת שאני כאוטית, ודווקא לכתוב רשימה על נייר, זה מרגיע".
אז מה, זהו? ביצעת את מחויבותך לאנושות ונכנעת לעולם?
"לא ילדתי מתוך מחויבות לאנושות, לפחות במודע. ועדיין אני לא נשואה, ונפרדתי מהבן זוג שלי, ואני חוצפנית, איך אני מעזה בכלל לעשות דברים ככה? אני חושבת שנכנעתי, אבל הכניעה היא משהו משחרר. פעם מה שהרגיז אותי זה המחיר שאני צרינ כה לשלם כי אני לא הולכת כמו כולם. היום אני מבינה שיש מחיר ואני משלמת אותו, ופה הכניעה. זו לא קללה בעיניי היום, הבורגנות. זה נראה דווקא נחמד. שגרה ושקט וביטחון".
ברור, וכשזה יקרה לך, בטח תשתעממי רצח ותברחי.
"נכון, יכול להיות".
הייתה שולית, נהייתה גבולית הסיפור על הביץ' שהמליטה והפכה לבייבי הוא כרוניקה של התפגרות ידועה מראש. אבל תשכחו מזה שהדר, הודפת הגדרות מיומנת, תיתן לכם לתבנת אותה. היא הרי מעולה בג'אגלינג בשבלונות. זה מה שהופך אותה לשחקנית מצוינת, זה מה שהופך אותה לאישיות מרעננת. הוכחות יתקבלו בסדרת המתח "האמת העירומה", שתעלה השבוע בערוץ 10, ובאלבום ההיפנהופ העתידי שלה, שהסינגל הראשון מתוכו, "תעשי קפה, חיילת", כבר יצא.
גם בחייה הפרטיים היא פרכסה בין מערכות יחסים הרסניות, שעוצבו במיוחד לממדי האנדרוגינוס הקשוח שהיא הקפידה
"בתחושה הפנימית שלי אני מאוד חמודה", היא מסבירה. "הרבה פעמים אנשים מפרשים את ההתנהגות שלי כלא נחמדה, כשאני לא מרגישה ככה, ואז זה נורא מבהיל אותי. אני מרגישה שאני מפרשת את המציאות לא נכון. בעיניי, אמרתי את דעתי בצורה ברורה, הייתי מצחיקה וחמודה ומאמי, ואז אומרים שיצאתי אנטיפתית ואגוצנטרית, ואת לא קולטת בכלל מה עשית".
קינאת במג ראייניות, שהחמידות הזאת באה להן בטבעיות?
"כן, קינאתי. גם היום אני יכולה לקנא, אז מה. אני כבר מבינה את הקטע, זה גיל כזה שאת מתחילה להפנים מה את ומה כבר לא תהיי. זה בא לי מאוחר, אבל זה התהליך שלי. גם אף פעם לא הייתי בטייפ-קאסט של מג ראיין. ורציתי להיות, אבל גם לא רציתי. אהבתי את המקום הזה שאני אפלה קצת. רציתי שיהיה לי יותר קל, זה בטוח".
במציאות אין דרמה קווין גם בסדרה החדשה והמשובחת של הברבשים, "האמת העירומה", הדר מתבוססת במטען המסוכסך השגרתי שלה, כשהיא מגלמת חוקרת מבריקה לשעבר וחולת סכיזופרניה ודיכאון היום.
"הייתי קרובה לשיגעון", היא מספרת. "זה הדבר הכי קשה בעולם. לסבא שלי הייתה מניה דפרסיה. בתור ילדה לא ידעתי שהוא חולה. לא ראיתי אותו בדיכאון, אולי במניה, ויש בזה משהו מאוד אטרקטיבי, מאוד יצירתי, עד שזה מגיע להיי שהוא יותר מדי".
וכשזה קרה, פחדת ממנו?
"להפך. סבא שלי היה אחד המקומות הכי מדהימים בחיים שלי, הכי אהבתי אותו בעולם. היה נורא כיף איתו והוא היה ער כל הלילה, וכשהוא היה מדוכא הוא פשוט לא היה מגיע. הוא התאבד בגיל 56, כשהייתי בת 11, ואמרו לי שהוא מת כי הוא היה חולה. רק בגיל 18, כשאמא שלי חשבה שהגיע הזמן לגלות לי, ידעתי הכול. כעסתי עליו, ובטח שכעסתי על ההורים, למרות שבדיעבד אני מבינה את הבעייתיות. כאילו, מה אומרים לילד בן 11? אי אפשר להסביר דבר כזה".
לא חשבת אף פעם שהנה, הגנים עושים את שלהם, את משתגעת?
"היו לי פחדים שירשתי את זה, בטח. אבל בגיל 40 זה מאוחר מדי לתפוס שיגעון, לפי הספרים זה אמור לקרות בעשור הקודם. היו לי הרבה רגעים כאלה בצבא, שהרגשתי שאולי אני מאבדת את זה, שאני משחקת עם השפיות. זאת מין נקודה כזאת שאת יכולה לעבור. אבל תמיד ידעתי שאני משחקת עם הדברים האלה. שאני צריכה לבדוק את הגבולות שלי, אבל בעצם אני פוחדת מקשר, מאינטימיות אמיתית. הייתי אדם די מודע, וזה לא עושה את החיים יותר קלים".
הדר, רווקה לנצח, סולדת מטקסים המוניים עמוסי חיוכים קוסמטיים. כבר בימי ההולדת בילדותה היא נהגה לפרוץ בבכי קורע ריאות, למורת רוחן של הגננות המבוהלות. זה לא עבר לה, ובראיונות ישנים מגלים שאי שם בתחילת העשור היא נתקעה בגיל 33.
"כן, הייתה איזושהי תקופה", היא מסננת. "חשבתי, אולי בצדק, שהמון פעמים, בכל מה שקשור לעבודה, אני נשפטת בגלל זה. אם את רוצה לכוון את עצמך לתפקידים אחרים אז אולי כדאי לשנות קצת את הגיל. יש תפקידים מקסימים לצעירות. אבל תראי, זה כן מסתדר, זה לא שהייתי מלכת הכיתה בכיתה ו' ומאז זה רק הלך והידרדר".
קווי האופי הפראיים והמתריסים שלה הם לא בדיוק ההתפתחות הצפויה של החינוך שקיבלה בבית הוריה היציב ברמת גן. את מערכת היחסים של הוריה היא מכנה "הישג, שני אנשים שמצאו דרך לדלג על זה שהם שני אנשים ולהפוך להיות איש אחד". ומה עושה גורה פצועה כמוה כשהיא נאלצת לבלות בחיקן העולץ של בריות מסופקות? הולכת לצד, מנגנת בפסנתר, כותבת שירים, והמון. וגם נכנסת לדיכאון.
"אני יותר חיובית מפעם", היא אומרת. "הייתי ילדת אייטיז דיכאונית כזאת, וזה היה נורא מגניב, אבל אז זה לא נראה לי מגניב בכלל. הדיכאון הספציפי האופנתי שהיה אז הוא בדיוק כמו הקלילות של היום, אין שום הבדל. זה טרנד. ואני מאמינה שהרבה מזה זה עניין של בחירה. בתוכנית של הפסיכואנליטיקאי יורם יובל, הוא אמר שמחקרים הראו שאם תשאלי אנשים בריאים בנפשם באיזה עשירון הם, הם תמיד יגידו יותר ממה שהם, והאנשים היחידים שמדייקים הם אנשים דיכאוניים. כלומר, בשביל להיות בריא אתה צריך לראות את החיים ורוד יותר".
אבל אם תפיסת המציאות מעוותת, איך זאת יכולה להיות שפיות?
"תשאלי את יורם יובל. כנראה זה סוד השפיות, לראות את הכוס המלאה. כשאת רואה את החיים לא כמו שהם, לכאורה, אז זה מה שהם. מה זה משנה? אם זה עוזר לך לחיות טוב, למה לא? זה הישרדותי".
זה לא פתטי?
"לא, בנאדם שמנסה לשפר את חייו זה לא פתטי. ואני כזאת, רואה טוב, לא רואה את האמת האובייקטיבית. ולכן אני אומרת שיש לי נטיות דיכאוניות, אבל אני לא בנאדם חולה. בכלל, פתטי זאת מילה של טוקבקים. למה לשפוט? מה כל כך נורא בלהיות פתטי? יש דברים יותר נוראיים מלהיות פתטי. להיות זבל זה יותר נורא מלהיות פתטי".
היית פעם פתטית?
"כן. כשהייתי בבית ספר למשחק, וכל קושי הפך להיות קושי מונומנטלי. הייתי דרמה קווין, כולם נראו לי נורא מטומטמים. ויכול להיות שהייתי קלישאה, בכל הסיפור של הזוגיות עם גל זייד, הבמאי והשחקנית, אבל לא הרגשתי קלישאה, הרגשתי מאוד מיוחדת. את נורא חיה, כל השחקנים לא יודעים לשחק ורק את יודעת. ואז את מתחילה לעבוד, ואת מבינה שזה מאוד מסובך, ואולי לא היה חכם לזלזל בהם. זה אחרת בחיים האמיתיים".
עדיין חיה את החיילת ההיא קראו לזה אופטימיות, קראו לזה עיוות, זאת כנראה הסיבה שלפני חמש שנים, החליטה הדר בהינף סינתיסייזר להתמקסס מחדש ולהקליט אלבום היפ-הופ. "הייתי מפורקת", היא נזכרת.
כל שחקנית אחרת במעמדה, בחיים לא הייתה מעזה להמר על הדרמתיות האיכותית שלה בפוקר הבוטה והמאיים של השואוביז, ועוד בשביל הזכות לחרוז בקצביות את חוויותיה כפקידה נידפת בצה"ל. לא הדר. אותה הדר שקמה בימי ההצלחה המשגשגת של "לחיי האהבה" והתעופפה לחצי שנת ברמנות בניו יורק, הדר שיכולה לצאת עם דילר אמריקני סליזי בלי לקלוט שהוא דילר, זאת שמנערת מעצמה ציפיות כמו שמיכות פיקה מפורעשות.
"האמת היא שאני מצטערת היום שזה לא יצא בשלב יותר מוקדם", היא מודה. "כי לפעמים צריך להוציא דברים ולא להתחרבש יותר מדי. באיזשהו שלב אתה כבר לא במקום שהיית. אבל אני עומדת מאחורי זה. זה אני יותר מכל דבר אחר שראו עד היום".
זה סיכון אדיר, לעבור מתיאטרליות לסאבלימינליות. הבנת אותו?
"לא, לא ברמה שאת מדברת. יכול להיות, אבל זאת נראתה לי הבחירה הכי אמיתית והכי כנה שאני יכולה לעשות, ולא עניין אותי בכלל השאר. והפידבקים היו טובים, לא חששתי, בכל פעם שהשמעתי לאנשים מהתחום הם נורא אהבו. רק אחר כך, כשזה כבר מוכן, אז פוחדים קצת. אבל תוך כדי? אני בעניין".
ואם יקומו הפלצנים ויגידו שאת בהידרדרות?
"נורא מוזר לי שאת אומרת את זה, למה הידרדרות?".
תיאטרון , קולנוע, דרמות, טלנובלות - אופס, מתחילה מפלה. אחר כך ניו יורק - אויש, הבחורה אבודה. ובסוף היא חוזרת עם היפ-הופ. אמא.
"דווקא היפ-הופ נראה לי סוג של יציאה, אם כבר, מהגרף הזה. תשמעי, אני לא אחראית, ואני לא אטומה, ואני כן נעלבת. אבל מבחינתי זה שחרור. בתקופה מסוימת באמת היה לי משבר במקצוע, ויכול להיות שהוא ניכר כלפי חוץ, וכתיבת הראפ זה דבר שהרגשתי שאני מאושרת ממנו. אלו דברים שיצאו ממני, לא חשבתי עליהם, הם נאמרו מהלב".
אז מה יש בלב הביטים הסורר של הראפרית אם-סי יעל? הרבה ג'יי זי, אבל בביונסה. בעזרת העיבוד המוזיקלי של יוני בלוך ועמרי אנגל, הדר כתבה והלחינה שירים שנבטו מנשמת הגאנגסטר שלה. מלבד הסינגל על החיילת שקצה מלבחוש בטורקי החזק של סגן שאשאווילי, יש שם גם שיר אהבה לפושע ("לכל הערסים שהייתי מאוהבת בהם, אני מזדהה גם בצד הגברי וגם בנשי"), שיר אהבה לשני אחים ("אני עשיתי שני אחים, לה לה לה לה, אני צוחקת הם בוכים, לה לה לה לה") ושיר האשמה מיליטנטי ("אני מאשימה את כל העולם, ובסוף את עצמי"). אקלקטי .
אישיות כזאת רגישה ומורכבת,ובכל זאת באלבום התחברת למקומות אינפנטיליים מאוד בתוכך. איך זה?
"למה זה מוזר? מה זה אינפנטילי? לא אינפנטילי".
לשים חומר משלשל בקפה של המפקד? נו, זה אינפנטילי.
"במקור זה היה רעל וזה שונה לחומר משלשל, אולי זה קצת אינפנטילי. אני חושבת שהפילטר של הראפ הוא פילטר קצת אינפנטילי כי אין בו הרבה סאבטקסט, הוא מספר סיפורים ברורים. אני בנאדם שאוהב דברים ברורים, למרות שעם הגיל והתחכום אתה יותר מבין מה הסאבטקסט שלך. זה מדליק אותי, אני אוהבת אמירות שהן לא מתחבאות".
אבל זה כן מתחבא, החיילת ההיא כבר לא חיה 20 שנה.
"אני חיה את החיילת הזאת, לגמרי. זה היה דבר מאוד קשה, כנראה זה עדיין מעסיק אותי. וזה משהו שמסמל איזו עמדה, שמצפים ממך להיות סבבה, ולהיות אישה, ולהיות חמודה. מה שהכי קומם אותי זה שלא רואים אותך, שמסתכלים עלייך בצורה גורפת כאל נקבה. את נורא לוקחת את זה אחד לאחד. כן, כתבתי שיר אהבה לערס, ואתה יכול לכתוב פרק ב'הסופרנוס', אז מה, זה אומר שאתה אוהב ערסים?".
"כן, ככה זה, כי אני חושבת שיש משהו ב' הסופרנוס' שהוא מין פואטיקה של פשע. למה זה שונה? מה ההבדל? המשיכה למקום הזה היא לגיטימית. ואני יכולה היום להפריד בין החיים שלי לבין המקומות הפנטסטיים שלי, שלא בריא לי לחיות אותם. פעם הפנטזיה הייתה יותר בחיים, אבל היה איזה רגע בכתיבה, שאמרתי שעדיף שאתחיל לכתוב במקום להסתובב. זה תהליך זקנה טבעי, לא?".
לא, בזקנה יש נינוחות, בך יש עצב.
"יש קצת עצב, כי עברתי דברים קשים בעקבות הבחירות שלי. ולא קיבלתי את היותי מה שאני. היום אני פחות שיפוטית, ובסיפור שלי אני מזהה איפה טעיתי. מה זה טעיתי? לא יכולתי אחרת. זאת הייתה הדרך שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
