החורף של קונדרה

האשמתו של מילן קונדרה כמשתף פעולה עם הסובייטים נובעת מהדרישה המסורתית (והמטופשת) מסופרים להיות אנטי ממסדיים בכל מחיר

יואב פרומר | 24/10/2008 8:29 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
זה היה שבוע לא קל  בעבור מילן קונדרה. ביום שני פרסם השבועון הצ'כי "רספקט" כתבה שבה הואשם קונדרה בן ה-79, בתואר הגרוע ביותר שניתן להטיח בסופר: משתף פעולה. מקור הסערה הוא במסמך שנתגלה באחרונה המעיד על כך שקונדרה, בעודו סטודנט בן 21, הלשין במשטרה על מירוסלאב דבורצ'ק, בחשד שהיה מרגל אמריקני. דבורצ'ק המסכן נאסר ונשלח ל-14 שנות מאסר.
מילן קונדרה
מילן קונדרה צילום: ארכיון

על אף שכבר יותר מ-30 שנה מתבודד קונדרה בפריז, הוא מצא לנכון להשיב אש. הסופר הכחיש את ההאשמות שאותן כינה "שקרים אמתיים", התעקש כי זיכרונו אינו מטעה אותו והאשים את התקשורת ב"התנקשות ספרותית". ניתן להבין את תסכולו. ההוכחות למקרה דלות, העד היחיד הלך לעולמו, המרגל הישיש בתרדמת ולאשתו לא ממש אכפת. ובכלל, מחצית מחייו הקדיש קונדרה לחשיפת צדו האפל של הקומוניזם. אך לרבים זה לא שינה דבר.

בצ'כיה מיהרו להניף אצבע מאשימה. אם אכן הוא עשה זאת, הרי שהוא לא היה לבדו. דור שלם של צ'כים שיתף פעולה בצורה פסיבית, לעתים גם אקטיבית, עם המשטר הקומוניסטי. בהקרבתם את קונדרה לאלי התקשורת, ייתכן שהם מבקשים כעת לטהר את מצפונם האישי. גם הממסד התרבותי המערבי הוכה בהלם, ולא מהסיבות הנכונות. אמצעי התקשורת המערביים הרבו לדווח על העניין. לא עצם המעשה מתברר עורר את הסערה אלא סמליותו. מבחינתם של רבים הוא לא בגד בדבורצ'ק, אלא בשליחותו כסופר.
המהפכנים

העת המודרנית הטילה על סופרים להיות מבשרי השינוי. בשפה עממית: מהפכנים. בין אם היו מוכנים לקבל זאת או לא, הסטראוטיפ דבק. המהפכה הצרפתית יצאה לדרך, לטענת אלכסיס דה טוקוויל, ברגע שבו החליטו הסופרים להצטרך לשורותיה. במהלך המאה ה-20 המסר במערב התבהר: מי שביקש להצטרף לממסד התרבותי (שטבוע היה באידאולוגיות השמאל) צריך היה לצאת נגד הממסד הפוליטי על שבחר להתרחק מאותם הערכים.

כתבי העת "פרטיזן ריוויו" ו"ניו יורק רוויו אוף בוקס" ששלטו בביקורת הספרותית ביטאו היטב מדיניות זאת. "ברגע שהם מצטרפים לממסד השלטוני, לא רק שמאבדים את המורשת המהפכנית שלהם אלא חמור יותר-הם מוותרים על עצם תפקידם כאינטלקטואלים", הזהיר ארווינג האו, מגדולי מבקרי התרבות האמריקנים. לטענתו, על הסופרים לעמוד מחוץ למעגל הממסדי, לבקר, לתקוף ולצעוק כי "הדגים מסריחים"-גם כאשר הם כבר לא הסריחו.

את אותה סינכרוניזציה בין המסרים הפוליטיים והספרותיים כינה האינטלקטואל היהודי?אמריקני, ליאונל

טרילינג, כ"פרשת דרכים עקובה מדם". סופר טוב לא חייב לבקש לפורר את הממסד, חשב טרילינג, הוא יכול גם לבקש לטפחו. רודיארד קיפלינג שימש דוגמה טובה לכך. "קיפלינג הזדהה עם הממסד השלטוני. תכונה נדירה, אפילו מרתיעה, אצל סופר מוכשר", הודה ג'ורג' אורוול. "אבל זה הותיר לו יתרון ברור: הייתה לו רגל במציאות".

אורוול התכוון שבעצם הזדהותו עם הממסד היה בכוחו של קיפלינג לא רק לכתוב על עולם טוב יותר, אלא גם לפעול לכך. בארה"ב היה זה הרמן ווק, הסופר היהודי-אורתודוקסי, שקרא תיגר על הממסד התרבותי כאשר הוכיח שגם פרוזה הנאמנה לערכים שמרניים כמו פטריוטיזם, מוסריות וחוק מסוגלת לתרום, להשפיע ולהתקבל בחום בידי הקוראים.

בספרו "המסך" הסביר מילן קונדרה שמשימתו של הסופר היא לפרוץ את המסך התודעתי של הקורא ולחשוף בפניו את מה שנשגב מבינתו. כל מי שטרח לקרוא מיצירותיו העשירות של קונדרה יודע שלא משנה מה הוא עשה לפני 58 שנה, את משנתו הספרותית לפחות הוא הצליח להגשים.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים