מכה שלא כתובה בתסריט: רשמים מניו יורק
למרות הופעתו המרשימה של מיקי רורק, "המתאבק" הוא סרט משעמם. וגם: החיוכים המלאכותיים של "דבר איתי על הגשם" והפסקול החריג של "כדור בראש". שניצר חוזר מפסטיבל הסרטים בניו יורק
דבר איתי על הגשם צילום: יח''צ
"תראה", נאמר לו, "בדרך כלל זהו סיפור מוסרי-המתאבק הטוב מול המתאבק הרע והמאבק העיקש ביניהם. באמצע תקועים תמיד בחורה או יתום. המתאבק הטוב", ממשיך השיעור, "הוא בדרך כלל אסיר לשעבר, ולפעמים במקום נער אסופי, המתאבק הטוב מגן על גבר מפגר".
התסריטאי גיבור "ברטון פינק" אולי לא הפנים כהלכה את השיעור הזה, אך רוברט די סיגל דווקא כן. סיגל, תסריטאי מתחיל בהחלט, הכין אשתקד בעבור הבמאי דארן ארונופסקי את התשתית העלילתית לסרטו החדש "המתאבק", שאיכשהו ממלא אחר אותן הוראות הפעלה שפורטו בסרטם הוותיק של הכהנים.
"המתאבק", שתוך שבועיים-שלושה עומד להפוך לשוס הקולנועי המדובר ביותר באמריקה, חתם בתחילת השבוע את אירועי פסטיבל הסרטים ה-46 של ניו יורק. זאת, לאחר שגרף את "אריה הזהב", הפרס הגדול בפסטיבל ונציה עתיר היוקרה.
"המתאבק", שסולל עבור שחקנו הראשי מיקי רורק את המסלול חזרה אל הצמרת ההוליוודית, הוא באמת סרט פשוט ורגשני כמו הסרטים ש"ברטון פינק" מצדיע להם. רורק, מתאבק זקן, חולה לב, שרק זיכרונות העבר נותרו לו לשם נחמה, יוצא לסיבוב הופעות אחרון שבסופו ימצא את גאולתו, אולי אפילו את מותו.
העובדה שרורק עושה כאן תפקיד מרשים, מוחצן, ראוותני, מגיר דמעה ומעורר אמפתיה, שבוודאי יביא לו מועמדות לפרס האוסקר, ברורה מאליה. פחות ברור מה מצאו שופטי פסטיבל ונציה בסרט עצמו, שההגדרה "צפוי", ואולי אף "משעמם", תיטיב לתאר את ההיצע החווייתי שלו.
בעבר הקרוב ידע ארונופסקי להניח יד על פרויקטים קולנועיים שהגירו מתוך עצמם איזשהו שרף, שעקצץ את מערכת העצבים: "פאי", סרטו הראשון והמעניין, ובעקבותיו גם "רקוויאם לחלום" ו"המעיין" הנפוחים מעט בשל חשיבות עצמית.
כאן, כך נראה, ארונופסקי עושה סיבוב של 180 מעלות, וב"המתאבק" הוא נראה כפוסע בעקבות השבלוניים שביצרני הדרמות הטלוויזיוניות. הפעם הוא חוסך מעצמו את הפוזות הכאילו אמנותיות, ומסתפק בהעברה לבד של התסריט חסר ההשראה שהכין בעבורו אותו טירון פילמאי ששמו סיגל.
ללטף את הגזענות
לפני כמה ימים החלו בישראל הקרנותיו המסחריות של "בין הקירות", הסרט שזכה בחודש מאי השנה בדקל הזהב של פסטיבל קאן. הסיפור על אודות הזכייה המפתיעה הזו כבר סופר יותר מפעם אחת, שכן "בין הקירות" הגיע לגמרי במקרה לקאן, כממלא מקום לסרטה של אנייס ז'אווי, "דבר איתי על הגשם", שעבודות הגימור שלו התעכבו ולא נסתיימו עד יום פתיחת הפסטיבל.
המתאבק צילום: יח''צ
הפעם ז'אווי נוחתת בדרום צרפת, כסופרת פמיניסטית מצליחה תושבת פריז. הסופרת שבה לביקור קצר בעיירת נעוריה, ובתוך כך שוקלת להיכנס לפוליטיקה ולייצג בפרלמנט את האזור שבו נולדה והתחנכה. התבשלותה של ההחלטה הזאת גוררת את הדמות של ז'אווי לעימות בין הווה מוכר וחשוף לכלי התקשורת ההמוניים לבין עברה צופן הסודות, בין עמדותיה החברתיות הנחרצות לבין המניעים הפסיכולוגיים הנסתרים, שהריצו עד כה את הקריירה המצליחה שלה.
ז'אווי,
תמיד קולנוענית אינטליגנטית, אינה מסתפקת בעימותים המקובלים הללו, ובמרוצת העלילה היא מסבכת את הטיעון הפילמאי על ידי הצבת הגיבורה שלה מול מצלמה מתעדת. אותה סופרת פמיניסטית, ואולי בקרוב גם פוליטיקאית, מסכימה להצעה של שניים מחברי ילדותה, הטורחים לביים סרט דוקומנטרי על חייה, ובמיוחד על עמדותיה החברתיות.
תוספת הקומה הזו לתסריט אמורה הייתה לספק עומק ושנינות ל"דבר איתי על הגשם", אלא שהדברים אינם מסתדרים כך על הבד. בעיקר משום שז'אווי החליטה ללכת על מסר פייסני, בורגני כמעט, וללטף את עוולות העבר-גזענות, נצלנות מינית-המניעים את הגיבורים.
בניגוד לעלילת "מחבואים" של מיכאל האנקה, המזכירה לא במעט את "דבר איתי על הגשם", מצדד סרטה של ז'אווי בהמשך אימוצה של טכניקת טיוח העבר, ומעדיף חיוכים, אפילו אם הם מלאכותיים, על פני בירורים אישיים והיסטוריים נוקבים.
מלמול מושלם
שונה המצב ב"כדור בראש", אולי ההפתעה הגדולה בפסטיבל. זהו סרטו העלילתי השלישי של חיימה רוזאלס, במאי ממוצא קטלוני, ששובל פרסים ליווה את שני סרטיו הקודמים (ביניהם "שעות היום). "כדור בראש" הוא סרט כמעט אילם, כמעט אקספרימנטלי וכמעט מושלם בסגנונו.
מישהו, ועד סיומו של הסרט אין זה ברור מיהו אותו אלמוני, עוקב אחר גבר באסקי לא צעיר, הקונה עיתון, הולך לפארק, פוגש אישה וילד, אוכל ארוחת ערב עם אישה מבוגרת, מקיים עמה יחסי מין, קונה דיסק, משוחח עם מישהו בתא טלפון ציבורי, נוסע עם גבר נוסף אל עבר הגבול הצרפתי, נכנס למזנון מהיר, מבחין בצמד שוטרי חרש, יורה בהם למוות, ובתוך כך מתחיל בסדרה של הימלטויות במכוניות שונות ומזדמנות.
כדור בראש צילום: יח''צ
במהלך הסרט כולו מתגנב החשד שהבמאי רוזאלס השתחל אל תוך אולפן עריכה ופילח את כל אותן סצנות שעורכי סרטים משליכים החוצה מתוך העלילות השונות. דומה ש"כדור בראש" מורכב אך ורק מקטעי קישור ומסצנות מעבר, ושמישהו בהפקה חסך כסף על הפסקול והסתפק בהקלטת רעשים בלבד.
מובן שההפך הוא הנכון ורוזאלס מציג על בד עבודה וירטואוזית שכמו מגדירה מחדש מהו סיפור קולנועי, ומהי נקודת הכובד של סצנה פילמאית. לפני זמן מה הוצג בפסטיבל ירושלים הסרט "בעיר של סילביה" שהכין חוסה לואיס גרין, גם הוא במאי מקטלוניה, שהתעקש להפוך את עבודתו לסרט אילם בסגנון הראינוע, והתוצאה הייתה תרגיל באסתטיקה. רוזאלס, במאי "כדור בראש", פוסע על אותו הנתיב, אך נראה שהוא מצרף גם איזשהו מסר פוליטי אל התרגיל האסתטי. מהו המסר? לגמרי לא ברור.
נא להמתין לטעינת התגובות
