לורי אנדרסון שוברת את הכלים
כשמשעמם לה, היא מאלתרת. כשחסר לה צליל, היא בונה כלי נגינה. אז מה הפלא שסוכנות החלל נאס"א בחרה בה כאמנית הבית הרשמית היחידה? המוזיקאית פורצת הגבולות לורי אנדרסון מגיעה בחודש הבא לארץ להופעה אחת. הזמרת והדי-ג'יי אליוט, שהושפעה ממנה מאוד בשנות ה-80, נהנתה לשוחח עם מקור השראתה
לבסוף יצאה ממשרדה העורכת הראשית. אנדרסון הראתה לה את האיורים ואמרה, חשבתי שזה יהיה יופי של ספר ילדים. את יודעת מה, השיבה העורכת, תכננתי לזרוק אותך מכל המדרגות, אבל לא ייאמן, הם ממש מוצאים חן בעיני. אני מעוניינת להוציא את הספר. יופי, אמרה אנדרסון, אפשר לחתום עכשיו על החוזה? מה פתאום, ענתה העורכת, צריך עורכי דין. מעולה, אמרה אנדרסון, אפשר אולי לקבל מקדמה? כי אני, בעצם, אין לי אפילו דולר. העורכת הכניסה יד לכיס ונתנה לה שבעים דולר.
בארבעים השנים שחלפו מאז, לורי אנדרסון לא שינתה טקטיקה. האמנית בת ה-61 מעולם לא נתנה למוסכמות ועכבות להפריע לה. אחרי סיום הלימודים היא עבדה כמבקרת במגזין אמנות, והייתה אמנית מיצגים. במיצגים היא חיברה בין עברה ככנרת בתזמורת הנוער של שיקגו, ובין נטייתה לאוונגרד - פעם היא עמדה על גוש קרח ברחובות ניו יורק וניגנה בכינור עד שהקרח נמס כליל מתחתיה. המיצגים הפכו להופעות ולתקליטים, עד שב-1981 הפך שירה "O superman" ללהיט בלתי צפוי שהגיע למקום השני במצעד הבריטי.
העולם גילה את הכנרת המוזרה וסגנונה העתידני, האינטלקטואלי, המפתיע. המוזיקה הייתה ערבוביה של אלקטרוניקה חדשנית ומנגינות מקסימות, כשמעל הכל צף קולה הנעים והמפתה של אנדרסון, שדיברה ולא שרה. באלבומים הראשונים שלה, mister heartbreak ו-Big science, אנדרסון דיברה על המתח בין אנשים לטכנולוגיה, על מכונות וזמנים מודרניים. אחר כך, ב-Home of the brave- וUnited states היא עסקה באמריקה וקפיטליזם, תמיד בהומור, באירוניה ועם סיפורים קטנים ופנטסטיים. את האלבומים ליוו סיבובי הופעות ממושכים בהם ניגנה בכלים מיוחדים שהמציאה, כשברקע מוקרנים סרטים שהיא יצרה. עם השנים היא למדה פיתוח קול והתחילה גם לשיר.
הילדה מאילינוי, שהייתה אחת משמונה ילדים ורק רצתה שיניחו לה לקרוא בשקט, הפכה למוזיקאית מפורסמת, נערצת, רב תחומית ופורצת גבולות. הניו יורקרית המושבעת, עם תספורת הקוצים הייחודית שזכתה לאין ספור חיקויים, עבדה עם אגדות כפיטר גבריאל, בריאן אינו ופיליפ גלאס, ונבחרה לאמנית הבית הרשמית היחידה אי פעם של סוכנות החלל נאס"א. באפריל השנה היא התחתנה עם בן זוגה זה שנים, הזמר המופלא לו ריד, רוקר ידוע לשמצה ופרא אדם לשעבר, איש שכולו רגש ואינטואיציה, לעומת האינטלקט והאיפוק של זוגתו. אנדרסון, שב-1992כבר הופיעה בארץ, תופיע בתל-אביב בשלושה בנובמבר, עם "Homeland", עוד סאגת מולטימדיה מרתקת, שקצרה כבר תשואות מסידני ועד ניו יורק.
ההשפעה של אנדרסון עלי, כמוזיקאית מתחילה באייטיז, הייתה עצומה. התעוזה, המקוריות והתספורת השאירו עלי רושם עז. עד היום היא אחת המוזיקאיות הכי אהובות עלי, והמחשבה על כמה דקות שיחה איתה בטלפון ריגשה אותי מאוד. כשתפסתי אותה בבית מלון אי שם בדרכים של אמריקה, רציתי לדעת קודם על ההופעה החדשה, שבקרוב תצא גם כאלבום.
'אפשר להגיד ש'הומלנד' הוא בעצם שיר עם ארוך, שכולו סיפורים. מי אנחנו, לאן אנחנו הולכים, שאלות ועוד שאלות - כל הסיפורים שלי הם שאלות, כל המופע הוא רק שאלות. ההופעה בנויה הפעם סביב מילים, ממש סופה של מילים, והמוזיקה שם בכדי לתמוך בהן. 'הומלנד' היא שליש פוליטיקה, שליש מוזיקה ושליש חלומות מוזרים".
ההופעה שלך בתל-אביב תהיה בלילה שלפני הבחירות בארצות-הברית. סימבולי בשבילנו לשמוע את אמריקה מזווית הראייה שלך לפני יום כל כך חשוב.
"כן, הפעם יש לנו ממש אופרת סבון. האם היא בהריון או לא, מה הבת שלה עשתה. אנשים מדברים על מגדר וסקס וכוח, אבל לא נוגעים בנושאים ממש. תראי איך לקחו את המילים 'אשה' ו'שינוי' מהקמפיין של הדמוקרטים, והעתיקו אותן לקמפיין של הצד השני. עכשיו, יכול להיות שהמילים אומרות בדיוק את ההפך, אבל כולם צועקים בהתרגשות 'אשה' ו'שינוי'. תראי איזה כוח יש למילים.
זאת פשוט אשליה אחת גדולה. אני לא חושבת שזאת מערכת בחירות טובה או גרועה יותר מאלו שהיו בעבר; את יודעת, כבר היו לנו כמה נקודות מאוד נמוכות. אבל אני לא רוצה להגיד לאנשים איך לחשוב, אני רוצה שהם פשוט יחליקו לתוך החלום הזה שהוא ההופעה, וייהנו".
אנחנו חיות היום בעולם עם נטייה חזקה לאופרות סבון ולתוכניות ריאליטי. גם את החיים שלך אפשר להפוך למשהו כזה: אמנית מפורסמת שנשואה לרוקר מפורסם.
אנדרסון צוחקת, אבל לא עונה. היא לא מרבה לדבר על לו ריד. לאחרונה הסכימה לומר בראיון רדיו שהוא מלמד אותה להיות ישירה ובלתי אמצעית, והיא מלמדת אותו להגיד את הדברים באופן יותר עקיף ומרומז, ושלדעתה אולי זה לאו דווקא משהו שלו ריד צריך ללמוד לעשות. "מה שיש לי במשותף עם ריאליטי זה שאין לי עלילה כתובה מראש", היא מתנסחת בזהירות.
את חושבת שתרבות הסלבריטיז והרייטינג הופכת את התקופה שלנו לגרועה יותר מקודמותיה?
"זה תלוי למה משווים. האם אני חושבת שהיום יותר גרוע מהזמן שבו רומאים זרקו נוצרים להילחם באריות? לא, אני חושבת שבהחלט רשמנו התקדמות מאז. בכלל, אני לא מנסה לתקן את העולם. זה כל כך המאה התשע עשרה, לחשוב שאפשר לתקן את העולם. אני לא מעזה לחשוב שיש לי רשות להגיד מה ואיך צריך לתקן. אנשים רוצים לשנות את העולם כך שהוא יהיה נוח להם,
נושאים אוניברסליים.
"הו, אוניברסליות היא מילה שממש גדולה עלי. אני אמנית אורבנית, כשאני מגיעה למקומות אני לא חושבת מדינות, אלא ערים - ברלין, לא גרמניה. מה שמעניין אותי הוא איך אנחנו רואים את עצמנו בעידן הזה של קפיטליזם, מה זאת בעצם אהבה היום, או מלחמה".
אני ובנות דורי מאוד הושפענו מהגישה החדשנית שלך לטכנולוגיה - מעולם לא פחדת לאמץ המצאות חדשות או לברוא כלים ייחודיים כשלא מצאת את הצליל שרצית. תמיד חשבתי שבנות הדור שאחרי כבר ישחו במרק הטכנולוגי הזה בחופשיות ממש כמו הגברים, אבל לצערי זה ממש לא נכון. אין כמעט נשים במוזיקה אלקטרונית, וגם ברוק הן נוטות להיות זמרות או גיטריסטיות, ולא מתופפות, מפיקות או טכנאיות. בואי נגיד את זה בקול רם - בנות עדיין פוחדות ממכונות.
"זה לא בדיוק נכון, למשל בעיצוב אתרי אינטרנט יש המון נשים והן הכי טובות שיש".
נכון, אבל לא במוזיקה.
"צודקת. בחיי, לא חשבתי על זה כבר שנים. וזה ממש חבל, כי מוזיקה אלקטרונית, למשל, יכולה להפוך למשהו ממש קר בלי נשים. וכשלא מנסים דברים חדשים, זה ממש עצוב. לא שאני מזלזלת במוזיקה ישנה, אני ממש בעד מוזיקת עם. בצ'ילה ראיתי עכשיו הופעה של מרסדס סוסה, הופעה מדהימה כל כך, היא שרה את השיר הנפלא הזה, Gracias a la vida, שכתבה ויאולטה פארה. אני חושבת שזה השיר הכי כביר שאשה כתבה אי פעם, והיא עוד התאבדה ממש אחרי שהיא כתבה אותו. איזו טרגדיה. אבל מה שאני מנסה להגיד הוא שאפשר ליצור מוזיקה נפלאה גם עם המחשב וגם עם הגיטרה, לא חשוב באיזו שפה".
ברור, העיקר שיש נשמה. תמיד חשבתי שאם אני, טכנופובית לא קטנה, מצליחה להבין משהו, כולן יכולות. זה סתם מכשול מנטלי.
"מה שממש עצוב הוא שבאופן כללי, מצב הנשים בעולם היום גרוע ממה שהיה בסבנטיז. אז הרווחנו 76 סנט על כל דולר שגברים הרוויחו, והיום זה ירד ל72-. גם אני מסתובבת כל היום בעולם של גברים. בדרכים, אני מוקפת גברים. לא יצא לי לעבוד עם נשים כבר המון זמן. בדרום אמריקה הייתה לי טכנאית סאונד. אני חייבת למצוא טכנאית, אני מיד עושה כמה טלפונים".
קשה לך להיות בדרכים?
"אני לוקחת איתי מוזיקאים שאוהבים לאלתר, וזה עושה את כל עניין הנסיעות להרבה יותר מהנה. יש חלקים ב'הומלנד' שהם ממש אלתור, ואנחנו גם מזמינים מוזיקאים מקומיים להופיע איתנו, זמרים מונגוליים, נגני ג'ז. זה מאוד שונה מאיך שהייתי פעם, הייתי מאוד מסודרת ורציתי לדעת בדיוק מה יהיה מתי. אני נהנית להזמין גם חברים להתארח, והם לוקחים את ההופעה רחוק מאוד, מביאים איתם הרבה חופש, וזה מה שאני מחפשת - נעשיתי אמנית בכדי להיות חופשייה. בשביל לשבור את החוקים".
האם זה מה שמחזיק אותך רעננה אחרי כל השנים האלה? את כבר עושה את זה המון המון שנים.
"הדבר הכי חשוב הוא ההתלהבות. זה נכון שאני עושה מוזיקה כבר המון שנים, והבעיה היא ה'סגנון' שלי. את מוצאת משהו חדש שמתאים לך, ויש לך פתאום 'סגנון', וכולם כותבים כל הזמן על ה'סגנון' שלך, ובא לך כבר להשתגע מה'סגנון' הזה, אי אפשר לצאת מזה".
אבל את יודעת, כשאני שומעת משהו חדש שלך, אני ישר יודעת שזאת את, כי...
"את רואה? זה ה'סגנון' שלי...".
הבנתי שמה את באמת לא סובלת, זה מיוזיקלס.
'אוי, כמה שאני מתעבת אותם. זה החור השחור המוזיקלי היחידי שלי. אני אוהבת את כל סוגי המוזיקה האחרים, בחיי, כולל ריקודי עם ישראלים, רק לא מיוזיקלס. זאת כל העליצות הזאת שאני לא יכולה לסבול".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"תל-אביב היא ממש בסוף המסע הזה. אחר כך אני נוסעת הביתה ומתחילה לעבוד מיד על משהו חדש. אני ממש וורקוהולית". לשמחתנו, אני רוצה לומר לאשה המדהימה הזאת, שבעשור השביעי לחייה בונה כינורות אלקטרוניים ומאלתרת עם מקהלות ממונגוליה. לשמחתנו הגדולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
