לא באמת נחוץ לשדר את הרגעים האחרונים
הריגתה של מיטל אהרונסון סוקרה באולפני החדשות ביומן שישי אחרי שכל המידע כבר הועבר באינטרנט. במקום לנסות להוריד פרופיל, גויסו אמצעים כמו-חדשותיים כדי לעזור לאזרח הקטן להפנים את גודל האסון
אולפן שישי, ערוץ 2
תאונת הפגע-וברח האכזרית שבה נהרגה מיטל אהרונסון אירעה בלילה שבין יום חמישי לשישי. כך שלעת ערב, בשעת שידורם של יומני סוף השבוע, כמעט הכל כבר נאמר ברדיו או נכתב באינטרנט. לעתים, עדיף לעורכי חדשות לבלוע את התסכול ולהכיר בכך שדי בעוצמתו של הסיפור כפי שהיא.
לעתים, הדחף המקצועי (הבריא והלגיטימי) שלהם לסחוט עוד זווית חדשה ועוד גילוי קטן נוסף-סוחב את הסיפור למקומות משונים. נראה שזה מה שאירע במערכת "אולפן שישי".
אכן , נמצאה אותו גילוי נוסף קטן, שבעיני עורכים תמיד משדרג ידיעות, מקנה להן סוג של בלעדיות. מדובר, במקרה הזה, בסרט הווידאו של מצלמות האבטחהבמקום שבו בילו אהרונסון וחברתה זמן קצר לפני שפגעו בהם העבריינים שישבו ברכב השטח (רגע, איתות מפרקליטם העתידי: "עבריינים?! מה פתאום? דיבה, דיבה אני אתבע אותך! תכתוב: 'מדובר בצעירים נורמטיביים, מלח הארץ, שהולכות רגל חסרות אחריות צנחו ללא כל אזהרה מתחת לגלגלי רכב הכביכול?שטח שבו לכאורה ישבו'. תכתוב כל מילה, ועוד תשמע ממני").
מה ראו בסרט הזה? שתי צעירות יושבות על דלפק, ואחר כך הולכות. שלום וביי, ביי ושלום-ויוצאות להן אל סוף הלילה. האם יש לקטע הסתמי חשיבות כלשהי להבנת הסיפור? לא. האם הוא מרגש במיוחד, או האם-ואני מנסה לזרום פה עם ההיגיון של הז'אנר-נשמעת בו אחת מהנפגעות כשהיא אומרת לגמרי במקרה מילים שאחר כך יקבלו משמעות מצמררת?
ממש לא. אז מה כן? שוב, שוב אפקט הזבוב על הקיר שכבר רווח פה ממילא
העובדה שאהרונסון המנוחה בילתה ערב משמח עם חברה, ואחר כך אמרה שלום, הלכה ומתה מוות נורא ומיותר, כאילו אינה חזקה דיה. אבל אם נציג את הדקות שלפני מותה-הרי אנחנו יודעים איך זה ייגמר, והו-הו, אלה כבר יהיו חדשות בסגנון הזבוב על הקיר. את השפה הזאת הם מכירים, המתבובללים. כאילו קהו חושיו של צרכן החדשות והוא חייב שמישהו יאחז בשערו ויעניק לו סטירה הגונה על שתי לחייו. רק כך הוא יבין, הדביל, שזה "סיפור חזק".
הראשון בשער, ערוץ 1
אווירה מסוימת, שאפשר לתאר אותה כעלי מוהר פוגש את עיתון הספורט "פנדל"-שניהם ז"ל-מאפיינת את "הראשון בשער", מהדורת סיכום המחזור של ליגת העל. היא מתנהלת כאילו אין בעולם כלי תקשורת אחרים שמסקרים את המחזור, כאילו איש לא עודכן בתוצאות באינטרנט, כאילו כל אוהדי הכדורגל באשר הם ממתינים לה בשקיקה, עם טפסי הטוטו ביד אחת, ועיפרון מכורסם ביד השנייה.
כאילו סיקור הספורט המודרני, זה שעוסק המון בפוליטיקות המלוכלכות ומנסה להמליך מלכים ולהתחנף לרוזנים, אינו קיים. זה מנטרל מראש כל ביקורת.
ולא שלא מגיעה לה ביקורת. איכות הצילום של חלק מהמשחקים נוראית. העריכה של אחרים משונה, ואני עדין. ועדיין, מול תוכנית שבה מככבים בוני גינצבורג, רפעת טורק ודני נוימן, ונשמעים בטווח של דקות ביטויים כמו "מנסה כוחו", "אחד-אפס מוצדק" ו"אוזלת רגל", קשה שלא לחייך חיוך קטן שכולו נוסטלגיה. אז מה בשבוע הבא, חזום חזום בהרכב?
נא להמתין לטעינת התגובות
