"הקרב האחרון על דגניה": מסמך חשוב
סרטו של יצחק רובין שהוצג אמש בפסטיבל חיפה ומתמודד בתחרות הוא סרט חשוב, אשר נותן במה לכל הצדדים השונים שבהתנהלות הקיבוץ ובהיסטוריה שלו ומביא את המסע אל ההפרטה של הקיבוץ הראשון בארץ
דגניה א צילום: דובי זכאי
מעמד כפול זה - מיתי וממשי כאחד - קיבל ממדים רועמים במיוחד כאשר ניגשו חברי דגניה להצביע באופן דמוקרטי על ההצעה להפריט את הבית שלהם, חלוץ הקיבוצים בעולם. "הקרב האחרון על דגניה", שכתב וביים יצחק רובין, עוקב אחר הקמפיין הרגשני שהקדים את יום הקלפי הגורלי, שבסופו הכניע דור ההמשך של דגניה את ותיקי המקום, והכריע בזכות ההפרטה.
רובין אינו מפלה שום צד בדיון העקרוני הזה. להיפך. לעתים נדמה שהוא טועה וסובר כי תפקידו העיקרי של הסרט התיעודי הוא לשמש כפלטפורמה לדיון דידקטי בנוסח המקובל בתנועות הנוער. כל זווית כאובה או פולקלוריסטית הקשורה בהיסטוריה הארוכה של דגניה מקבלת זכות דיבור או צעקה במהלך הסרט הארוך הזה (שעה שלמה). כיווץ מסוים ברוחב היריעה היה בוודאי מסייע בחידוד הדרמה האנושית, ומונע מהסרט
גלישה קלה אל עבר הפטפטנות.
למרות כשלים מסוימים אלה, "הקרב האחרון על דגניה" הינו מסמך חשוב. הן במבט מלמעלה על תהליך התפוררות ערכיה המסורתיים של החברה הישראלית, והן כעדות שנונה לבלוף ההפרטה, שבימים אלה מקבלים את ממדיו המפלצתיים בכל יום מסחר בכל בורסה בעולם.
"הקרב האחרון על דגניה" פתח את תחרות הסרטים הדוקומנטריים. ראשון המתמודדים בתחרות הסרטים העלילתיים - "אביב 41" של אורי ברבש, הוקרן בשעת לילה מאוחרת ודיווח ראשון עליו יפורסם מחר. במקביל מתקיימת גם תחרות שלישית של דרמות טלוויזיה מקוריות, שנפתחה אמש ב"לא יודעת איך", סרט הבכורה של אבירם שולחני.
העלילה עוקבת אחר אישה נשואה, אם לשניים, שבעלה מצוי בשירות מילואים, ודעתה הולכת ומשתבשת עליה בשל עומס המטלות האמהיות הנוחתות על כתפיה. הסיפור מתחולל בעיירת פיתוח, ועושה שימוש עודף בסטריאוטיפים על אודות עדות המזרח בארץ. העלילה הדחוסה, אך הצפויה, עובדת היטב כמוצר טלוויזיוני, אך מעל לכולם בולטת עבודתה המשובחת של ריימונד אמסלם ("שלוש אמהות") המגלמת את הדמות הראשית בדרמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
