רבדים של כאב ועונג ב"סיפור חלום"
הנובלה של ארתור שניצלר שנכתבה ב-1926 והיוותה את הבסיס לסרט "עיניים עצומות לרווחה", עוסקת בטשטוש הגבולות בין איזורי האור והצל, ההזוי והממשי, המענג והמאיים. קריאה בנובלה היא יציאה למסע ספרותי מרתק בעקבות פיתולי הנפש שבסופו מכתב מאיר עיניים של זיגמונד פרוייד
ארבע שנים לפני כן כתב פרויד לשניצלר מכתב ובו התפעם מהאופן שבו מתרגש שניצלר "מאמיתות הלא-מודע, מטבעו היצרי של האדם... דבקות מחשבתך בקיטוב בין אהבה ומוות, כל אלה נגעו בלבי בתחושת קרבה מאיימת", כותב פרויד במילים שמפליאות לתאר את קסמה של הנובלה הזו, העוסקת בטשטוש גבולות בין איזורי האור והצל, ההזוי והממשי, המענג והמאיים.
הנובלה נפתחת בסצינה ביתית נינוחה: ילדה נרדמת על שולחן האוכל, שיערה הבלונדי פזור על הספר שקראה. "תחת הנוגה האדמדם של מנורת התקרה" נותרים ההורים, נטועים בתוך הסדר השלֵו של עולמם, שבו נועם וצייתנות תומכים זה בזה, והצורך בקרבה ובמין מאולף ומוכל בתוך גופים מעודנים, מבויתים.
אולם כבר בעצם הרגע שבו מובלת הילדה לחדרה על ידי האומנת, מתחילה האדמה לרעוד מתחת לרגלי ההורים. זה נפתח בפטפוט קליל על הרפתקאותיהם בנשף המסכות שבו בילו בליל אמש ומתגלגל למסע מהפנט, המערב זכרונות, חלומות, פנטזיות וקטעי מציאות (או דמויי-מציאות), ועובר במחוזות-ספר גאוגרפיים ונפשיים של תשוקה, בושה, אכזריות, תאוות שליטה וחרדה.
דקות ההבחנה של שניצלר מבהילה כמעט. היכולת שלו להתחקות אחרי הפיתולים שמתפתלת הנפש בתהליך התוודעותה לעצמה בנוכחותן של נפשות אחרות – מעוררת כבוד. מבטו יציב, והקשב שלו לניואנסים אינו מתעמעם לרגע.
אחד הדברים ששניצלר מטיב לתאר ולדייק הוא הווידוי - לא זה הנוצרי, אלא המסתורין של הווידוי בפני האחר: ההתערטלות הנפשית כפרקטיקה מקרבת, דוחה ומאיימת עד מוות בו זמנית. ב"סיפור חלום", הווידוי, שנתפס בהתחלה כביטוי לאינטימיות בין בני הזוג, כדרך לאשרר אותה וכסכר בפני הלא נודע – מתגלה כקטליזאטור לאסון.
והדבר נכון לא רק לגבי בני הזוג: כל האצה דרמטית של הנובלה נובעת מתוך אקט של וידוי, של חשיפת איזו "אמת" רגשית, קטנה או גדולה, המרעידה את אשליית המבנה היציב של העולם. וכל אקט כזה הוא טראומטי (וקשה להתעלם מהקשר בין "טראומה" ל"טראום" – "חלום" בגרמנית).
הווידוי, שההיבט המרפא שלו חותם את הנובלה, מחזיר אותנו לפרויד - שהנרטיב התרפויטי הגדול שלו מאורגן סביב ביטוי המודחק ודיבור
מכתבו של פרויד הוא "וידוי קצר", המסביר "מדוע, בעצם, במשך כל השנים האלה, מעולם לא עשיתי ניסיון לחפש את חברתך ולנהל אתך שיחה". במודעות עצמית מפוקחת הוא מודה, שהדמיון הגדול בינו לבין שניצלר הוא שהרתיע אותו. "פחד כפיל" הוא קורא לרתיעה הזו, שיש בה קנאה ו"תחושת "קרבה מאיימת".
מדוע הקרבה מאיימת? פרויד אינו "מבטל את עצמו" מטאפורית, אבל ממכתבו עולה חרדה מפני התבטלות ממש, מפני התאיינות – שכן עצם קיומו של שניצלר כמעין כפיל רוחני (אינטואיטיבי יותר, המגיע לתובנות מתוך מודעות עצמית ולא "תוך השקעת עבודה מאומצת באחרים") מאיים להפוך את פרויד ואת כל מפעלו המדעי למיותרים.
מה שמרגיש פרויד לנוכח הקרבה היתירה והדמיון בינו לבין שניצלר, הוא מה שחקר בהרחבה במסה שלו על "המאוים", שבה בחן את האימה המתעוררת דווקא לנוכח הביתי והמוכר. הנושא המוזיקלי הזה מהדהד בנובלה כולה: עיקר כוחה הוא במפגש שנפגשים גיבוריה עם הזרות הנמצאת בלב לבו של המוכר משכבר: חיי הנישואין, התפקודים המקצועיים, יחסי הידידות. בכל אחת מהמערכות הללו נחשפת הנפש כמחוז אפל, מאיים ופראי, שמסרב להיכלל במפות המגדירות אותו, ומערער את תמונת העולם שבתוכו הוא שוכן.
ועם זאת, למרות שהמחוז הגאוגרפי העיקרי של הנובלה הוא זה הנפשי, יש בו גם ביקורת תרבותית מפורשת. "נהיה אסירי תודה לגורל" אומרת אלברטינה, הרעיה, "על שיצאנו בשלום מכל ההרפתקאות האלה", והיא צודקת – גם אם המשך חיי הנישואים שלהם לוט בערפל, חייהם ממש ניצלו.
אבל מה שהיא קוראת לו "גורל" הוא לא איזה כוח שרירותי, אלא הסדר החברתי שמיקם אותם, את הרופא האמיד ואשתו, בין בעלי זכויות היתר. אחרים, שלהם חילק "הגורל" קלפים אחרים, שילמו בחייהם בלילה הזה (גם אם הלילה כולו הזיה, זהו תפקידם בהזיה הזו): האחד הוא גם אמן וגם יהודי מזרח אירופאי. השנייה היא אשה, פרוצה או ברונית או שתיהן כאחת. הם הקורבן שמועלה על מזבח פנטזיות האימה והעונג, שדרכן מתוודעת התרבות הבורגנית לאפלת נפשה. עבורם הלילי והשולי אינם בחירה, והתערובת של מין וכוח אינה מה שמטלטל אותם מתוכם אלא מה שרומס אותם מבחוץ.
המשפטים הפותחים את הנובלה לקוחים מהספר שבו קראה בתם הבלונדית של בני הזוג לפני שנרדמה. מתואר שם נסיך מלנכולי, המפליג בספינה מפוארת, ועיניו בשמי הלילה המכוכבים. אולם את ספינת הפנטזיה הרומנטית-אוריינטלית הזו מובילים "עשרים וארבעה עבדים שחומי עור" והם, כך נדמה, חותרים דרך הנובלה כולה. על גופותיהם, כמו על גופות הפרוצה, הבוהמיין והילדה הצייתנית, חרותה ההזיה הטראומטית של שניצלר.
סיפור חלום - ארתור שניצלר, מאנגלית: ניצה בן-ארי, הוצאת גוונים
נא להמתין לטעינת התגובות
