בוב, כנס לפריים: על האיש שמאחורי המצלמה
את שנות השישים העביר דניאל קריימר ליד בוב דילן. בבית, באולפן, בדרך להופעה או סתם באמצע משחק שח-הוא תמיד היה שם. מנציח בעדשתו, בשחור-לבן, את ראשית דרכו של אחד המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה. 40 שנה אחרי, מוצגים הפורטרטים ההם בתערוכת ארט בירושלים. דיוקנו של האיש שמאחורי המצלמה
הרעיון שלהם היה לקחת שבע מפוחיות במפתחות שונים ולשווק אותן בקופסה מהודרת. כדי להצדיק את המחיר, 25 אלף דולר לקופסה, סך הכל 25 קופסאות, הם ביקשו מבוב שינשוף ב-175 מפוחיות. כך אפשר יהיה לשווק אותן כמפוחיות שבוב ניגן בהן".
בוב הוא בוב דילן כמובן, אבו נפחא המיתולוגי. בלוזניקים רבים כמו פול באטרפילד וג'וניור וולס עליהם השלום ומיקי רפאל וצ'רלי מאסלווייט ייבדלו לחיים ארוכים, נחשבים נגני מפוחית מוכשרים יותר. אולי גם ג'ון מאייל. אבל אף אחד לא השיג את האפקט הדרמטי של התקן המפוחית על צווארו והמעבר לנשיפות א-טונליות בתזמון ובעוצמה רגשית אינטגרלית לשיר כמו דילן.
ארלין, רעייתו של קריימר, שמקרינה נוכחות נעימה ומרגיעה ומתנהגת כמו הנשים שדוחפות את בעליהן למרכז אלומת הזרקור ומקפידות להישאר מחוצה לו, מודאגת ממצב צפדון המוות המתקדם של מרק העגבניות של בעלה. לא רחוק הרגע שפתולוג מיומן יוכל לקבוע את שעת המוות המדויקת. "דן, תאכל את המרק שלך", היא אומרת.
למה שדילן יסכים לקחת חלק בתעלול כזה? אני שואל. קריימר משפשף את אצבעותיו זו בזו בתנועה האוניברסלית שמשמעה כסף. "לא תאמין בכמה אנשים בוב תומך. בין הנשים לשעבר, הילדים והנכדים, כל הבתים, צוותי התחזוקה, הלהקה וכיוצא באלה, הוא צריך כסף. בוב יודע להיות אוטומטי. הניחו לפניו 175 מפוחיות והוא נשף בהן כמו חייל. איך אני יודע על זה טרם שהקופסה יצאה למכירה? ביקשו ממני רשות להשתמש בצילום שלי שבו נראה בוב עם המפוחית על צווארו".
אני מחייך כמו חתול שבלע קנרית. אחרי שעה בצוותא עם הקריימרים, הפכה החשדנות לידידות. לא כל יום אנחנו מוצאים מישהו לפטפט איתו על הנושא האהוב עלינו: בוב דילן. מכיוון שבצילום תקועה סיגריה בוערת ליד המפוחית, אני אומר, צריך היה להוציא אותה בפוטושופ.
"זה היה הרבה יותר פשוט", אומר קריימר, "מצאתי בקונטקטים-הצילומים בשחור-לבן כמובן-פריים אחד בלי הסיגריה. אותו מכרתי ל'הונר'. כאשר תפתח את הקופסה, המפוחיות יהיו מונחות על קטיפה והצילום שלי יהיה מתחת לזכוכית בצד הפנימי של המכסה. 25 אלף דולר זה הרבה כסף, אז המפוחיות יימכרו גם בבודדות. כמה אלפי דולר המפוחית. יפה, לא?".
חבריי הטובים ביותר היו צלמים. היו, משום שבהכללה צלמים הם עם קשה הלוקה בתסביך רדיפה מוצדק בחלקו. צלמים כמיכה בר-עם, שלמה ערד ודוד רובינגר, נציגיו הבכירים של הדור הבוגר, ירדפו עד לקבר מי שישתמש בצילום שלהם ללא רשות. אני יודע. יש צלמים שעד היום אני נמלט מהם. הם דעתניים להחריד. הם ינטרו לך איבת עולם אם תשתמש בפריים אחר מזה שהציעו.
הם כייסי תרבות, משום שלעולם לא יביאו לבחירתך את כל הסרטים שצילמו בשליחותך, אלא יערכו אותם בבית ויגיעו למערכת עם שלושה צילומים. אחד גובה, אחד רוחב והשלישי לא בפוקוס. הם מדובבי מרואיינים מוכשרים בהרבה מעיתונאים. הם חסרי גבולות. הם ימשיכו לצלם מהמותן גם אחרי שהבטיחו לאובייקט שהפסיקו, והם נרגנים וציניים בהגדרה.
מצד שני, מעולם לא סירבתי לכתוב דברי פתיחה לספרים שלהם. הם האנשים
דניאל קריימר, יליד ברוקלין, כותב את שם משפחתו ב-K, מה שהשאיר את שאלת מוצאו מעורפלת. בסוף הפגישה השיאני היצר הרע ושאלתי אותו את השאלה הנבזית ביותר בתולדות היהדות, האם הוא משלנו. קריימר הביט בי במבט סיעודי. "קריימר מברוקלין אינו פולני", אמר. הוא גם במאי סרטים תיעודיים וספרי הצילומים שלו ראו אור בשפות רבות. הוא צילם למגזינים רבים, לספרים, לעטיפות תקליטים וצילומיו נמצאים באוספים פרטיים ובאוספי קבע של מוזיאונים כגון ה"וויטני" בניו יורק, היכל התהילה של הרוקנרול, ICP ואחרים.
לפגישה בינינו הוא הגיע באיחור ניכר-וזועם. "אני שונא עיתונים", אמר אחרי שלחצנו ידיים והתיישבנו. "הם משקרים ללא חשבון בקשר לדד-ליין שלהם. לאיזה גיליון מיועדת הכתבה?", שאל. עניתי שאין לי מושג, מה שהיה נכון. "תפסו אותי מהעיתון שלך בדלת. אני שונא לאחר לפגישות, ואמרו לי להעביר מחדש את כל הצילומים במייל כי הם לא קיבלו אותם עדיין. שעה שלמה ישבתי על המחשב ושלחתי את הצילומים מחדש. אני משוכנע שהיו להם לפחות 24 שעות נוספות".
עדיין לא היה לי מושג. קריימר הוא מהגברים הרזים והמטופחים הללו שמשתבחים עם הגיל. את הערתי חסרת הטקט, כי הוא מזכיר לי את השחקן ג'ורג' סיגל, ייחס קריימר לעובדה שאשתו קצצה את שיערו באותו בוקר. כדי להוכיח לי את טעותי המרה, צמצם קריימר את עיניו לחרכים דקים, הבליט את לסתו החסונה ושאל אותי למי הוא דומה. לג'ורג' סיגל, אמרתי. "עיתונאים מבינים רק במילים", השיב , "לקלינט איסטווד". הבטתי פעם נוספת. חוץ מהעובדה שכל הגברים רוצים להידמות לאיסטווד, לא מצאתי כל עדות לטענה. חוץ מזה, אני לא אוהב שמזקקים אותי לסטריאוטיפ תרבותי, והערתי בנימוס שאני בוגר חינוך ויזואלי, כולל צילום.
אחד מהג'ובים הראשונים שלו היה כאסיסטנט של הצלמת דיאן ארבוס ובעלה אלן. קריימר פיתח את הפילמים שלה והדפיס קונטקטים, כדי שתוכל לבחור את הפריימים הטובים. "זה עזר לפתוח לי את הראש בקשר לצילום, ואלן לימד אותי על הגלאמור של עולם האופנה. אבל זה לא היה בשבילי". אחר כך עבד כאסיסטנט של פיליפ הלסמן, שצילם 101 שערים למגזין "לייף". "אחרי שניהם הייתי מוכן לצלם בעצמי".
דן קריימר לא היה קליינט טבעי של בוב דילן הצעיר, אבל זאת היתה אהבה מהשיר ראשון.ב?64' ראה קריימר בתוכנית האירוח של סטיב אלן את דילן שר את "מותה הבודד של האטי קרול", מלווה עצמו בגיטרה ובמפוחית. "השיר הפיל אותי על התחת", אומר קריימר. "מעולם לא שמעתי מישהו מדבר בישירות כזאת על נושא כה קשה". חדור סקרנות ותחושת שליחות התקשר קריימר לאלברט גרוסמן, המנג'ר של דילן, וביקש סשן צילומים עם הזמר.
בוב טיפס על עץ, הלכנו לבית קפה, צפינו בסרטים שהוא צילם. היינו חמש שעות ביחד. שבועיים לאחר מכן הראיתי לאלברט ולבוב את הצילומים. ניתן היה לנחש שהם אהבו אותם. בדרכו להופעה בפילדלפיה דילן התקשר אליי ושאל אותי אם אני מעוניין להצטרף. מובן שהצטרפתי. הוא בא לאסוף אותי מניו יורק בטנדר של הלהקה. הקשר התהדק, בעיקר משום שהצלחתי לצלם את בוב בלי להפריע לו. הפכתי חלק מהפמליה שלו לכמה שנים".
לפחות לפי התזמון, אמרתי, אני מניח שהיית בניופורט כאשר הוא עלה עם גיטרה חשמלית ולהקת ליווי רועשת ופיט סיגר ניתק לו את המיקרופון. "הייתי וזה היה אירוע לא נעים". למרות שלא היה הצלם היחיד סביב דילן באותם ימים, יש לצילומי דילן של קריימר איכות אינטימית, אנושית, שחודרת את חומות האיבה שדילן הצעיר נעטף בהן. קריימר קנה מצלמות ועדשות חדשות. לעתים הצליח לשכנע את דילן להיכנס לסטודיו. היה זה אך טבעי שבתחילת העידן החשמלי צילם קריימר את שתי עטיפות אלבומיו המכוננים של דילן: "BRINGING IT ALL BACK HOME" ו "HIGHWAY 61 REVISTED".
"האישה בעטיפה השנייה, עם הסיגריה, היא אשתו של אלברט גרוסמן ולא אף אחת מהנשים או החברות של דילן. צילמתי את הפריים הראשון כבסיס, ואחר כך רציתי שדילן יהיה מוקף בכל מיני דברים שהיו חלק מעולמו. ב-65' לא היה פוטושופ. הכל נעשה באופן פרימטיבי למדי. צילמתי עשרה פריימים נוספים שבתוכם גזרתי חור שדרכו יראו את דילן והדפסתי את כולם בפריים אחד.
"אבל אני גאה יותר בצילומים הקטנים והאנושיים. כמו זה שג' ואן באאז מרימה אותו בידיה. דילן משחק שח. הקלטות באולפן. פורטרטים בקלוז אפ. קל לשכוח איזה בחור יפה הוא היה. עיניים כחולות, בייבי פייס והשיער המתולתל. הצילומים הללו מתעדים את התקופה הכי תמימה בחייו. הוא ידע שהוא גאון אבל זה טרם השתלט עליו".
אתה חושב שהוא גאון?
"אני חושב שהוא מולטי-גאון. מילים. מוזיקה. ציור. צילום. פרוזה. פעם בדור יש לנו מזל להיחשף לכישרון אדיר כזה".
אחרי דילן התחבר קריימר לסופרים. האובייקט החביב עליו היה הסופר המנוח נורמן מיילר. מיילר היה אישיות ססגונית. קולני. דעתן. שתיין. אלים לעתים. קריימר נאלץ להפריד קטטת שיכורים בין מיילר, אשתו וחבר. הקטטה כללה חפצים קהים, ראש פתוח, תפרים וקללות רבות. חשבתי שאנני לייבוביץ' החזיקה את תיק מיילר. עדות לאיזה איש נחמד הוא נמצאת בתשובתו. צלם אחר היה לפחות מעקם פרצוף. לא קריימר.
"את מריו פוזו צילמתי כאשר הפיקו את 'הסנדק'. פוזו סיפר לי שביקשו ממנו לכתוב ספר על המאפיה האיטלקית. אז הוא ישב וכתב. מכר יותר עותקים מהתנ"ך, אבל לא ספרות גדולה. אחרי ההצלחה הענקית, פוזו אמר: אם הייתם מזהירים אותי הייתי כותב ספר טוב. כך זה היה כל הקריירה שלו. הספר הטוב תמיד חיכה מעבר לסיבוב ולא הגיע".
צילומי דילן של קריימר יוצגו בחול המועד סוכות במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים. ההדפסים ממוספרים וחתומים ומיוצגים בידי PHOTOGRAPHY VANGUARD ART AND שהביאו אותם לירושלים. אפרופו פול מקרטני, ניתן היה לפתח דיון קרתני נוסף סביב השאלה מדוע מגיעות התמונות 40 שנה אחרי שצולמו, אבל למי יש כוח. עבור כל שוחר איקונים, הצילומים מפתים להפליא. תלויים על הקיר בבית, הם מעניקים לבעליהם נתח מההיסטוריה התרבותית של המאה ה-20. הבעיה שהם אינם זולים.
אחרי שסיימנו לשוחח וקבענו להש ?תמע בביקורי הבא בניו יורק, שאלתי את קריימר כמה הוא מבקש עבור הפרינט של עטיפות שני האלבומים. לפעמים אני שוכח שאני נכדו של סוחר אמנות. "אל תדאג", אמר קריימר, "אעשה לך מחיר". זה בדיוק מה שאינני רוצה, אמרתי, אני רוצה לשלם את מחיר השוק. "יהיה בסדר. רק שתדע שאני לא מדפיס בעצמי צבע".
את ספר הצילומים של דילן שהביא להראות לי (יש לי אחד בבית) ניסיתי לשים בטבעיות בתיקי. הוא תפס את ידי. "הספר מודפס רע מאוד והשחור מרוח. אני לא מחלק אותו". במהלך השיחה הגן קריימר על מרק העגבניות, שהפך לגספאצ'ו, בחירוף נפש. כאשר הלכנו, נשאר המרק בשלמותו על השולחן. כמו ציור שמן מתייבש של ג'קסון פולוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם