"נוזל החיים" מרתק, מגעיל וגם מעלף
מלחמות. מחלות. ערפדים. הוצאות להורג. ברית מילה. תרומת דם. עלילת דם. פיני שץ ביקש לבדוק למה כל הגברים במשפחתו מתים בדמי ימיהם, ויצא לו סרט, "נוזל החיים", שיוצג השבוע בפסטיבל הסרטים בחיפה. שץ לא מתכוון לקטשופ
בדקה ה-40 ומשהו, במהלך סצנת תרומת דם גרפית במיוחד, זה קרה. צנחתי מהספה והתעוררתי על השולחן בסלון בדיוק בזמן לכתוביות. זאת לא הפעם הראשונה בחיי שאני מתעלף למראה הנוזל האדום. ככל שזה תלוי בי, לא אסכים להיפרד אפילו מטיפה אחת של דם, גם אם יוכח שהתרופה לחצי ממחלות העולם מצויה בנוזלי הגוף שלי. כן, קוראים לי יובל ויש לי פוביה מדם.
זה לא המקרה של פיני שץ. שץ (46), הוא איש קולנוע, מנהל התוכניות של סינמטק תל אביב ובעל אובססיה לדם. כנצר לשושלת משפחתית שבה הגברים החזירו ציוד בגיל צעיר, שץ מקווה להיות הגבר הראשון במשפחתו שישרוד את גיל 50, בשביל לעשות מזה סרט תיעודי. "סבא רבא שלי נהרג ב-1915, במלחמת העולם הראשונה, כשהוא בן 38. הוא שירת בחזית הרוסית, מול הצבא האוסטרי, ונהרג מירייה", מגולל שץ את סיפורה העקוב מדם של משפחתו.
"את סבא שלי הוציאו להורג בירייה בראש בברית המועצות ב-41 כשהוא בן 34. הרוסים האשימו אותו בריגול לטובת בריטניה בגלל שהיה בקשר עם ז'בוטינסקי שחי אז באנגליה. הגבר האחרון במשפחה שלי שנפטר בגיל מוקדם היה אבי. בתחילת שנות התשעים הוא חלה בסרטן הדם ואחרי מאבק בן שנתיים נפטר בגיל 53.
אפשר לומר שהמוות מרחף מעל ראשי הזכרים במשפחתי. גדלתי על סיפורי הגבורה של אבותיי וכולם לוו בסיפורי דם. באופן בלתי מודע, העניין הזה משך אותי במשך שנים. בכל שנה שחולפת אני מוצא את עצמי אומר'עברתי את הגיל של סבא רבא', ' עברתי את הגיל של סבא'. עכשיו אני מתקרב לגיל של אבא שלי".
למרות האטרקציה של הנושא, שץ נמנע מלשבת על כיסא הבמאי ב-12 שנים האחרונות. סרטו התיעודי הקודם, "סעיף 58/4", תיעד את חיפוש הקבר של סבו ברוסיה, זכה עם יציאתו לביקורות מחמיאות והיה מועמד לאוסקר הישראלי. לפני כארבע שנים הוא פגש במסדרונות הסינמטק את הבמאי והמפיק בוקי דרור שדרבן אותו לצלם סרט חדש (בדרך הצטרפה המפיקה יעל שביט; דרור פרש). תהליך חיפוש הנושא לסרט היה קצר ותכליתי. אחרי הכל, הנושא זורם אצל שץ בדם.
"זה לא רק שעניין המוות והדם שמרחף מעל ראשי הגברים במשפחתי מעסיק אותי אלא שיש לי גם אהבה גדולה מאוד לסרטי אימה. לא סתם סרטי רציחות ומכות מבעיתים אלא סרטי ערפדים מתוחכמים. כבר לפני שמונה שנים חשבתי לעשות סרט על תורמי דם אבל זנחתי את הרעיון. כשחברתי ליעל, נולד הרעיון לנסות להבין את העיסוק אישי?חווייתי. בעזרת שימוש במונטאז', אנימציה ושילוב של אלמנטים מסרטי אימה, עוסק הסרט בנושאים כמו מלחמה, המחלות השונות, עלילות
"הסרט כולל הרבה תמונות גרפיות של תרומות דם, שקיות דם, שלוליות דם וברית מילה בקלוז אפ אכזרי מדי. בדרך פוגש שץ אנשים שונים שחולקים את האובססיה. יהודה משי-זהב, יו"ר זק"א, שמח לשתף אותו בסיפורי אימה על זירות פיגועים ("בפיגוע ב"סבארו" בירושלים אספנו ארבע חביות דם ופיזרנו אותן בין קברי החללים").
פרופ' מוטי צבירן, יו"ר איגוד המהפנטים, מהפנט את שץ, מחורר במחט את ידו ומוכיח לו שהשליטה בזרימת הדם היא במוחנו. אורי קצנשטיין, אמן שמצייר עם דמו שלו, מעניק מובן חדש למושג "אמן טוטאלי". ובין תורמי הדם הקבועים שמתראיינים בסרט בולטת פליטת הריאליטי שרון אילון, שפוקדת את בנק הדם אחת לחודש.
הסרט הוא כמו טקס גירוש שדים פרטי, שמעל לכל מרחפת התקווה שקללת המוות בדמי ימיהם של הגברים במשפחת שץ תדלג על פיני ועל בנו בן ה-11. התוצאה היא סרט מרתק, מושך, דוחה, מגעיל, מסקרן ומצחיק. וגם מעלף.
מתי היה המפגש הראשוני שלך עם דם?
"כילד אני זוכר סצנה שבה אני משחק על מספריים ומשליך אותם על רגלי סבתי שנפצעת מהם. שחזרתי את הרגע הזה בסרט יחד עם מאפרת שמתמחה באפקטים. אבל הרגע הכי קשה שהיה לי עם דם היה במלחמת לבנון הראשונה. הייתי אלחוטן בנגמ"ש רפואה וראיתי המון גוויות, שרופים, פצועים והמון דם. הרבה דם.
"אני זוכר שנפלנו פעם אחת למלכודת וירו עלינו מכל כיוון. זה היה גיהנום אמיתי. שם ראיתי דם בצורתו הידועה לשמצה. שם גם החלטתי להיות קולנוען. הרגשתי צורך לספר את הסיפור האמיתי. שיידעו מה באמת קרה שם".
אילו תחושות עורר בך מראה הדם במלחמה?
"אני חייב לומר שמטבעי אני לא מפחד מדם. זה לא זעזע אותי או גרם לי לבחילה כמו שזה העציב אותי. זה בעיקר גרם לי רגשות אשם לראות אחרים מדממים. הייתי באיזשהו אופן מוגן בנגמ"ש". ואחרי שתיקה ארוכה: "עכשיו, כשאתה שואל אותי, אני נזכר שדי נבהלתי מהמראות המדממים.
מישהו פצוע ביקש ממני מים ונבהלתי. לא ניגשתי אליו. תוך שניות, הגיע אליו צוות רפואי ואני זוכר שתירצתי את זה לעצמי בזה שלא הספקתי להגיע אליו. זה היה רגע מאוד נדיר בהיסטוריה האישית שלי וביחס שלי לדם. המטרה שלי בסרט היא לנסות לנפץ כמה מיתוסים סביב הדם. בעיקר את הפחדים שקיימים אצלנו לגביו. אגב, במהלך הסרט הבנתי שבמאי הוא קצת כמו ערפד. כבמאי אני לוקח מכל הצוות את כל הכישרונות שלהם, מנצל אותם ובסופו של דבר זוכה לקרדיט ולראיון בעיתון".
אחד מהשותפים ביצירת הסרט הוא המלחין יונתן בר-גיורא, המשתייך באופן מבוהק לאגודת הדמופובים. "אני מודה שלא צפיתי ברוב סצנות במהלך העבודה", מתוודה בר-גיורא, "בחלק מהסצנות לא רק שלא התבוננתי במסך, אלא גם הנמכתי את הסאונד לאפס כדי לא להזדעזע מצרחות הגיבורים. אני יודע שבכך בגדתי בעיקרון היסוד של המקצוע, לפיו מלחיני קולנוע חייבים קודם לצפות עשרות פעמים בסרט, על כל הניואנסים שבו, ורק אז להלחין מוזיקה שאינה מתכתבת בשום צורה עם המתרחש על המסך. פשוט לא יכולתי".
אם סבלת כל כך, למה עשית את הפרויקט?
"לבד מהפיתוי הכספי, התהילה והסקס המובטח עם מנויות בשירותי סינמטק חיפה, קיוויתי שהסרט הזה יגאל אותי מהפחד מדם. רציתי, באמצעות סרטו של פיני, להפוך לקומפוזיטור גברי שאינו נרתע ממראות קשים. חלמתי להפוך למלחין מסוקס שיכול להישיר מבט אל איברים קטועים, ורידים פתוחים וראשים ירויים, לחייך בסיפוק ואז להתיישב לכתוב בולרו א-טונלי שידגיש את הצדדים הלא מתפשרים בפרסונה האמנותית שלי.
"כשלתי. כך, בשעה שבמאי הסרט נדקר בידו על ידי מהפנט, תוכלו לשמוע מוזיקה פסטורלית שמיימית. כשנהרות דם שוטפים את הוואדיות הסמוכים לירושלים, נשמע תיפוף עליז שזור בציטוט משיר חסידי מלהיב. אלה, לצד כינורות משתפכים, חוברים יחד כדי לגלות לצופי הסרט חדי האוזן את האמת המרה: הקורבן האמיתי של'נוזל החיים' אינו הילד שראשו נערף, או הסבתא רבא הצונחת את מותה, אלא אני.
אחת מגיבורות הסרט היותר סימפטיות, שבקולה הרך מלטפת את המסך ואמורה למנוע התעלפויות למראה האדום האדום הזה, היא ד"ר מירה אציל, פסיכולוגית קלינית ורפואית. "בתרבות שלנו וגם בתפישה האינטואיטיבית, צבע אדום משדר סכנה שקוראת לשים לב, שיש לפעול", היא מסבירה. "התפישה העצמית הרגילה שלנו היא שאנחנו שלמים ואסופים, ומתעלמת מן העובדה שבתוכנו רוחשים דברים ותהליכים.
המפגש עם חומר החיים הכי פנימי שלנו כשהוא מחוץ לגופנו, מתערב בפראות בתפישה הזאת. צריך לזכור שבחוויה של כולנו דם פירושו פגיעה בשלמות הגוף וביטוי לכך שמשהו מתוכנו ניגר החוצה. יש ידיעה שאנחנו תלויים בדם לחיינו ואובדנו הוא ממש מסוכן. כמה פעמים לדוגמה חשבת איך אתה נראה מבפנים? איך זה נראה? מה מפקח שהכל ידפוק כמו שצריך?".
מעולם לא. אני מדחיק. תודה רבה.
"בדיוק. מראה הדם מכריח אותך ללכת למקומות הללו שרוב הזמן מורחקים מהתודעה".
אבל למה להתעלף?
"אין פרשנות אחת, וקשה לי לפרש ללא הכרת האדם המסוים, אבל בגדול מדובר בפחד ממפגש עם העובדה שאנחנו יצורים בשר ודם, ומה שמתקשר לכך בדרך כלל זה פחד מהמשמעות של זה-אפשרות של חולי ומוות".
ניתן להתגבר על פחד מדם?
"בוודאי, באמצעות טיפול נפשי. השאלה החשובה היא איפה זה מפריע לך בחיים? היתה לי מטופלת שהיתה מאוד חרדה מדם, אבל בגלל בעיות פריון, היא היתה חייבת לעבור טיפולים, זריקות ושלל בדיקות דם. על מנת שהיא תוכל לעבור את כל התהליך, היא הגיעה לטיפול במטרה להתגבר על הפחד שלה".
ויחד חזרתם לזריקת הטטנוס הראשונה שעברה בגיל חמש?
"כל מקרה לגופו. אין צורך לחזור אחורה בזמן ולרוב אפשר להסתפק בטיפול ממוקד. אם, לדוגמה, מישהו מפחד מבדיקת דם כי החוויה עבורו היא שהוא הולך להתעלף או אפילו למות, חשוב לאפשר לו לגייס מתוכו את יכולת העמידה בזה. לעתים, על ידי שינויים קוגניטיביים והתנהגותיים, וחשיפה הדרגתית לדם ובדיקות דם, החוויה יכולה להשתנות. המטופל יצטרך לחוש שאולי זו לא חוויה נעימה, אבל לא מתים מזה".
מנגד, בסרט יש מספר אנשים שתורמים דם בחדווה ואפילו באובססיביות. מה ההסבר לכך?
"בהכללה גסה, להרבה מתורמי הדם יש מוטיבציה שיש בה ערכים אידאליים: הצלת חיים, למשל, או התגייסות למען מטרה נעלה. זה מזכיר עדויות של חיילים בשדה הקרב שגם אם הם פצועים ומדממים הם ממשיכים לתפקד. האידאל מחזק אותם.
"זה חיבור בין תחושה של'אני אידאלי' שעושה מעשה נעלה, לבין אינטרס להעניק לאחרים משהו שהם זקוקים לו. זו תחושת התעלות שהם מעניקים למישהו אחר מכוח החיים שלהם. ובתמורה הם מקבלים ערך, שייכות ומשמעות. לפעמים נטילת האידאל מעציבה מאוד. אחד המרואיינים בסרט שנגע בלבי היה מישהו שתורם מדי חודש ואמר שביום שהוא לא יוכל לתרום יתייבשו לו החיים".
"נוזל החיים" יוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים בחיפה שנפתח השבוע ועבור שץ, חיפאי במקור, מדובר בסגירת מעגל. "עליתי לארץ מברית המועצות והקולנוע בחיפה היה המפלט החברתי שלי. הייתי רואה כמויות של סרטים ולימים, אחרי הצבא, ייסדתי וניהלתי במשך שנים את תחרות הווידאו קליפים של הפסטיבל. אפילו במלחמת לבנון, כשחזרתי לנופש עם היחידה שלי, ברחתי לקולנוע. שם העברתי את ילדותי ונעוריי. הסרט הזה הוא סגירת מעגל עבורי גם במחוות שאני עושה לסרטי הערפדים וגם במיקום של הקרנת הבכורה".
מה היית רוצה שהסרט יעורר אצל הצופים שלא יתעלפו?
"בראש וראשונה ניסיתי ליצור חוויה קולנועית. ערבבתי ז'אנרים ויצרתי סרט עם הרבה הומור שחור?אדום. מעבר לכך, אני רוצה להוציא שם טוב לדם. הקרנתי את הסרט בפני כל מיני אנשים שהיו מעורבים ביצירתו והתגובה הראשונית של רובם היתה'אני הולך לתרום דם. זה חשוב', ולא מדובר בסרט שממומן על ידי משרד הבריאות או שמטרתו לעודד תרומת דם. גם אני, אגב, התחלתי לתרום בעקבות הסרט, ואם יש משהו שמנחם אותי הוא הידיעה שהדם שלי נבדק ואם אהיה חולה במשהו, לפחות אדע מזה במהירות".
אתה מודע לעובדה שהסרט לא קל לצפייה?
"בגלל שאנחנו שנה וחצי בעריכה אתה לא מודע לעד כמה זה מזעזע. הרבה דברים בעיניי מצחיקים אבל לא בעיני אחרים. למשל הסצנה שבה אני משחזר עם מומחה האפקטים את הוצאתו להורג של סבא שלי מאוד שעשעה אותי. את אמא שלי הרבה פחות. כנראה צריך מידה של ריחוק וציניות על מנת ליהנות מהסרט הזה".
מה התובנות שלך מהסרט?
"שלאנשים אין מושג איך הגוף שלהם נראה מבפנים. שמראה הדם גורם לאנשים מסוימים להרגיש בן תמותה וזה מה שמפחיד אותם. הם רואים משהו פנימי שלא אמור להיות בחוץ. אני חושב שבגלל זה יש רתיעה כל כך גדולה מהדם של מחזור האישה וזאת למרות שהוא יוצא באופן טבעי. עבורנו הגברים זה עדיין נחשב לאקט על-טבעי".
היו מקומות שהצבת לעצמך גבולות?
"לא צנזרתי כלום והלכתי הכי רחוק שיכולתי כולל כניסה לחדרי ניתוח וברית מילה. אני חושב שהיחידים שלא נגעתי בהם בפרשנות שלי הם תורמי הדם. הוא מוצגים, ובצדק, כמלאכים. לא מצאתי טעם להביא לסצנות איתם ציניות תל אביבית".
רק כדי שלא ארגיש ממש לוזר: ממה אתה פוחד?
"אני, לעומתך, מפחד מהחיים ולא מהמוות. אני מפחד מהצלחה. הסרט האחרון שלי היה לפני 12 שנים. שיתקתי את עצמי אחרי הסרט הקודם כי פחדתי שלא אצליח לעשות עוד סרט שיעמוד בסטנדרט שלו. אני מקווה שהסרט הבא שלי יצולם הרבה לפני העשור הבא".
נא להמתין לטעינת התגובות
