מדף הספרים של קורינה
קורינה, האישה והבלוג (סופרת, מו"לית, הופכת עולמות) מספרת על עשרת המפגשים המשמעותיים שלה עם ספרות. מקס ומוריץ היו שם, אבל גם עגנון וקפקא וגם מקומה של שחרזדה לא נפקד
הסיפורים הקצרים של יון לוקה קראג'יאלה
כשהגעתי לאבן שנרשם עליה "12" – כבר ידעתי את כל הקלאסיקה של הספרות הרומנית. מכולם הרשים אותי קטע שבו הגיבור מכחיש את קיומו של אלוהים: "אם יש, שהאדמה תפער עכשיו את פיה ותבלע אותי!"
מאחר שהאדמה, שפערה את פיה לבלוע מיליונים במלחמה שרק נסתיימה, לא הזדעזעה גם בספר – השתכנעתי שצדקו מדריכיי בהשומר הצעיר. בסמוך לכך יצאנו בלי קול ובשק ריק לדרך ארוכה. לו רק ניתן, הייתי לוקחת עמי לאונייה, באש ובמים, את קראג'יאלה.
שלונסקי אמנם תרגם, לפני חמישים שנה, אלא שהתרגום נעשה מבעד למטפחת של השפה הצרפתית. תרגום מתרגום. דבר לא נשאר מן הניגון של השפה הרומנית.
תעלולי מקס ומוריץ
במחנות קפריסין קראתי את הספרון הזה, בעברית, מינואר עד יולי 1948. חזרתי וקראתי – בלי להבין דבר. חיינו באוהלים, מוקפים גדרות תיל, וכך גם גדרתי עצמי מפני השפה החדשה.
קולא ברוניון
בארץ, שנתיים מאוחר יותר, באבן "14" קראתי עד תומו את התרגום הנפלא של שלונסקי ליצירת המופת של רומן רולאן - ולראשונה לא הייתה מלה בספר שהייתי צריכה לחפש את פירושה במילון. אז גם קראתי בנשימה אחת את כל כרכי ז'אן קריסטוף – פורטרט האמן שמלווה אותי עד היום. שני ספרים חשובים שלא זכו עדיין למהדורות מחדשות, אבל ניתן למצוא אותם בחנויות יד שניה ובספריות ותיקות.
יומני קפקא
בחלוף השנים הגעתי לאותה כיכר בפרשת הדרכים שמובילה לכתיבה. אצלי זו כיכר פרנץ אחי. ליתר דיוק: יומניו. באנגלית. ספר שחובה לתרגם אותו שוב ושוב - וזכות לקרוא. היה, בעוונותיי, לכרך מרוט. דפים מפורקים ומלאים בהערות. לא אמיר אותו בשום הון ושלטון.
עגנון
בקילומטר "28" שמעתי לראשונה את שמו. למדתי באוניברסיטה כשהייתי כבר אם לשתי בנות קטנות, דבר נדיר באותם זמנים. חמי אמר, "בשביל מה היא צריכה ללמוד? הרי היא כבר נשואה!" האיש שפתח בפניי - בפני כלל הסטודנטיות - צוהר לאוצרות עגנון, היה פרופ' ש. י. פנואלי. אנשים הצטופפו על מדרגות האולם הגדול כדי לשמוע אותו.
באמצע שנת הלימודים הודיעו: איננו. מאז, נדמה שלא נשאר מי שינחיל כך אהבה לספרים. אף אני, בשעותיי המזורזות לכתיבה, רק לעתים רחוקות שולפת מן המדף כרך מספרי עגנון שראו אור בחייו. חוסכת לשעת צרה.
אל המדף של הקוראת-הסופגת, ספרים מסוג אחר קוראים מאז, "אותי! גם אני!"
אור הגנוז
בשלוש השנים בהן כתבתי את ספר הפרוזה הראשון, כעין תשובה (מסדה ואגודת הסופרים 1973) קראתי שוב ושוב ביצירה המונומנטאלית של מרטין בובר - אסופת סיפורי חסידים תמימים למראית עין, מובעים בלשון תמציתית ומותירים פתח למחשבות מאירות את עולמך.
סיפורי אלף לילה ולילה
מכל הספרים שקראתי בשלושים השנים בהן כתבתי את דפים ורודים (זב"ם ואגודת הסופרים 1987) ואת סודות (חודנה 2002), בולט בחותמו הכרך העבה של סיפורי שחרזאדה - שכמו כל סופרת ומספרת, רוצה בסך הכל להיוולד כל בוקר מחדש. בימינו יש לכך שיטות שלא מדירות שינה, מה שמעלה חשד שאת סיפור-המסגרת לספר הזה לא אישה כתבה.
אניסה דרוויש
במרוצת עשר השנים בהן עבדתי על נופי הנפש (חודנה 2003) קראתי בעיקר ספרים שנכתבו על ידי נשים. סופרות בינלאומיות. לרוב, לאחר הפגישות עמן. ברברה פרישמות ואלפרידה ילניק האוסטריות – ילינק היתה ב-2004 לכלת פרס נובל לספרות - דצ'יה מראיני האיטלקיה, אמלי נותומב הצרפתיה, לידיה ג'ורג' הפורטוגזית, חנה מרי סונדסן הדנית, וינוס חורי גאטה הלבנונית.
חמש עשרה השיחות נאגרו לכדי סיפור שובר
שדות הזיכרון - שלמה ברזניץ
בחמש השנים של העבודה על בארץ לא ידעתי/רומן רב קולי – האף שלי היה תחוב בדפי ארכיונים פרטיים וציבוריים ובספרי היסטוריה והגות. מופגזת במאתיים קולות שכל אחד כמו קרא, 'אמת דיברתי!' מצאתי ניחומים בספרו של פרופ' שלמה ברזניץ.
ספר שמפליא לחבר סיפור אישי לתובנות תהליכי זכירה והשכחה: "שדות הזיכרון אינם יודעים גבולות. מקומות הם משרתיהם והזמן הוא מגרש המשחקים שלהם. עוד אנו חולפים בדרכי החיים, קשה למצוא ידיד אמיתי יותר."
אנה אחמטובה
הספרים - בנק הזיכרון האנושי – כידידים אמיתיים סעדו גם את כתיבתי בשש השנים בהן עבדתי על הופכת עולמות/הבלוג (חודנה 2008). עקבותיהם בכל דף ודף מדפי הספר -גלויים ובסתר. מכולם זכורה לטובה המשוררת הרוסייה. שיר פרידה שלה לאהוב (בתרגום עזרא זוסמן) חשפתי כשיר הפרידה של מפלגת הליכוד משרון הנוטש.
"תחת צעיף אפל פכרתי הידיים.../רצתי במעקה לא נוגעת/רצתי עד השער אחריו/נחנקת זעקתי/רק בידוח היה הכל. אמות אם תלך".
נא להמתין לטעינת התגובות
