מדף הספרים של יוכי שלח
"שירים צורבים", ספרה השני של יוכי שלח, רואה בימים אלה אור בהוצאת זמורה-ביתן. יוכי שלח מספרת על רגעים ספרותיים מכוננים - מויליאם פוקנר, דרך אומברטו אקו ועד אורי ברנשטיין
שירים צורבים צילום: כריכת הספר
מעטים הם הספרים שאני זוכרת בבירור את חווית הקריאה הראשונה בהם, כמו בספר הזה. הייתי בת שבע עשרה בערך. קראתי דף ועוד דף וככל שקראתי יותר הבנתי פחות, הולכת לאיבוד בין השמות והמקומות והזמנים, ושוקעת יותר ויותר בטקסט מהפנט. לא יכולתי להפסיק. לא ידעתי דבר על פוקנר, על זרם התודעה, על הדרום האמריקני, על המחזה שממנו נלקחה הכותרת. ידעתי רק שאי אפשר לחדול.
קראתי עד הסוף, ואחר כך קראתי את סוף הדבר של רינה ליטווין, ועדיין הבנתי מעט מאוד.
אחר כך באו הקריאות המאוחרות יותר, אלו שיש בהן כבר ידע והבנה. אבל הן היו רק שחזור, מהנה ומענג ככל שיהיה, של הדבר הראשוני, האמיתי, של המפגש המרשים עם ספרות גדולה, גם כשהיא בלתי מובנת.
סיפור פשוט - ש"י עגנון
הזיכרון העיקרי שלי מהסיפור המאוד-לא-פשוט הזה של עגנון, הוא זה של הרגע בו עמדתי מחוץ לחדר המורים וחיכיתי למורה שלי לספרות, בתיה גור, והייתי נסערת עד מאוד. איך יתכן, שאלתי אותה בלהט נעורים, שהירשל מוותר על אהבתו לבלומה למען חיי הנוחות עם מינה.
היא חייכה אלי בחיוך היפה שלה, שהפעם לא הייתה בו אף שמץ של אירוניה, ובמילים ספורות, ככה, במסדרון, דיברה על כך שהפשרה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, ושלפעמים אפשר למצוא גם בה את האושר. ונדמה לי שהיה כאב מסוים בעיניה. והמילים האלה שלה, שהיו מקוממות מאוד בעיני אז, היו הרגע שבו חשתי שהבנתי כמה דברים על החיים, וכמה דברים על הספרות, ועל הקשר ההדוק ביניהם. וגם, כמובן, הבנתי משהו על כאב ההתבגרות ועל כך ש"עיקר הצרה הוא שהכל בא במכאוב".
לוליטה - ולדימיר נבוקוב
זו כבר כמעט קלישאה, לדבר על לוליטה של נבוקוב. ובכל זאת, אי אפשר בלי הרומן המניפולטיבי הזה, שיותר משהוא עוסק בנפשו האפלה של הומברט הומברט הוא מתעתע בקורא ומוליך אותו אל מחוזות הנפש האפלים ביותר שלו עצמו. הרומן הכמו-בלשי הזה, המתחזה לבלתי מוסרי, שואל שאלות רבות על מוסר וצביעות חברתית, על הקשר בין בדיה ומציאות, בין הלשון והמציאות שהיא מנסה לייצג, בין המסיכה שאנו עוטים על עצמנו ובין מה שמסתתר אחריה.
אבל זו גם פרודיה ססגונית, מבריקה ומודעת לעצמה על הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה שהפכו לציר המרכזי של תיאור נפש האדם בתרבות המערבית, אבל גם תיאור המסע של אירופה השבעה, הקשישה המנוּונת והמנוֶונת, המשכילה ותרבותית עד להשחית (המיוצגת ע"י הומברט), אל תוך תוכה של אמריקה הילדותית, המכורה לאשליות הפרסומת והסרטים שהיא עצמה בדתה, ההמונית והמפגרת למחצה, והמושכת עד אין קץ (המיוצגת ע"י לוליטה). אבל יותר מכל זהו רומן השואל את השאלה שרבים שואלים וככל הנראה אין לה תשובה: "מה זאת אהבה?"
שם הוורד - אומברטו אקו
המופלא ברומן של אקו, זו הדרך שבה הוא מצליח לכתוב מנקודת מבט של נער בימי הביניים באופן המדויק ביותר שאפשר (עד כמה שאנחנו יכולים לשפוט), ובכל זאת להגיד כל כך הרבה על ימינו אלו. ספר שיש בו גם מאבק מוחות בלשי וגם דיון פילוסופי ותיאולוגי, ושניהם ארוגים זה בזה באופן שלא ניתן להפרדה. ספר פוסט-מודרניסטי בעליל, שמעמיד במרכזו את הסקרנות האנושית לצד הספקנות המתמדת, שממאן לכל "אמת אחת" כלשהי, וחוגג את ההרס המבורך של כל דוֹגמה או הגמוניה, דתית או אחרת.
יוכי שלח צילום: יח''צ
אבשלום בני - הוארד ספרינג
הרומן היפה הזה של הוארד ספרינג הוא מסוג הספרים האלו, שרוצים לסיים לקרוא בישיבה אחת (מובן, שזה בלתי אפשרי. הוא עב כרס במיוחד). העולם שבורא ספרינג כובש כל כך, עד שנדמה שהוא המציאות עצמה, ואילו המציאות היא ספר אחר, משעמם יותר. הוא איננו פורץ כל דרך ספרותית חדשה, אבל הוא כתוב היטב לפי מיטב המסורת הריאליסטית, זו הבוראת עולם שלם ומשכנע.
הוא עוסק בשני אבות המבקשים לחיות מחדש את חייהם דרך בניהם, ובבנים המנסים למרוד אבל מגלים שבסופו של דבר הם יכולים רק לשכפל באופן טרגי את חיי אבותיהם. התֶמה התנכית-הקמאית של סיפור דוד ואבשלום מתגלה כרלבנטית במלוא הטרגיות שלה, על רקע מלחמת האזרחים באירלנד והחיים השבעים באנגליה.
פרשת מאורציוס - יעקב וסרמן
העותק שבידי יצא ב-1955 (המקור פורסם לראשונה ב-1928), בהוצאת "עידית", ועל כריכתו החומה והמהוהה נכתב: פרשת מאוריציוס, יעקב וואסרמאן, בתרגומו של מ.ז. וולפובסקי. דפיו צהובים מזוקן, ובכל פעם שאני שבה לקרוא בו אני חוששת שיתפרק ויתפורר. ובכל זאת, אי אפשר שלא לשוב ולקרוא בו. דמותו של הנער, אצטל אנדרגאסט, איננה מרפה.
הנער כובש הלב הזה נאבק בשלטונו העריץ של אביו, "הקטיגור העליון, האציל וולף לבית אנדרגאסט", שחרץ את דינו של בחור צעיר שהואשם ברצח למאסר עולם – ממש כפי שהוא מבקש לחרוץ את דינו של בנו היחיד לחיים של צייתנות מוחלטת. על כורחו הופך הנער לבלש, כשחוש הבילוש והצדק המפותחים שלו משמשים בידו כלים למלחמה בעריצות.
זעקי ארץ אהובה - אלן פיטון
"סיפור על שפע בעזובה" – זוהי כותרת המשנה של הרומן המתאר את יחסי הלבנים והשחורים בדרום אפריקה של האפרטהייד, בתרגומו הנפלא של אהרון אמיר, המעניק לרומן נופך תנכי ופיוטי נוסף על זה הקיים בו ממילא, והופך אותו לרומן מיתולוגי ממש, בנוסח הסיפורים המקראיים. יחסים של הורים ובנים, מיעוט ורוב, שולט ונשלט – כל אלו מפורקים מן הדיכוטומיה שלהם אל מורכבות אנושית נוגעת ללב.
שום גמדים לא יבואו - שרה שילה
לא פשוט לכתוב פשוט ומדויק. אבל זה בדיוק מה שמצליחה לעשות ברומן הזה שרה שילה. כמו בצילום הלוכד את הגרעיניות של המציאות, כך היא לוכדת את המילים המדויקות מהן עשויה מציאות זו: את השפה, הדמויות, ההתרחשויות. ומתוך הדיוק הזה צומח היומיום ונעשה פיוטי ושובר לב כאחד.
50 שירים - אלתרמן
זה היה ספר השירים הראשון שלי – ספרון קטן ואפור - הדלת הראשונה שנפתחה לי לשירתו של אלתרמן ולשירה בכלל. מאז ועוד שנים רבות אחר כך, דקלמתי לעצמי בקול, דקלום מדיטטיבי ומתמשך, את השיר דו-שיח: "מיכל, איך, איה השער עד יוגף/ לו עוד אראך, מיכל, לדומיה ואושר/ נר העלי, מיכל, וקומי על הסף/ כסיני אור, מיכל, עד יכסני חושך". מאז נוספו למדף שלי כל שיריו של אלתרמן וכל פזמוניו, והפכו לחלק ממחזור הדם שלי.
ערב עם סו - אורי ברנשטיין
לפעמים קשה לדבר על שירה. משהו באינטימיות של המפגש איתה נפגם בדיבור הזה. זו אותה אינטימיות שיש בין הגבר והאישה הנוכחים בחדר אחד במחזור השירים הזה, עדינה ושברירית, המזמינה להתבונן בה מצד, מבלי להתערב. שיריו של ברנשטיין ניחנים במוסיקליות נדירה, ולעיתים הדרך היחידה לקרוא אותם היא בקול, לבד בחדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
