מרסדס סוסה שרה באהבה ומדברת על שלום
בגיל 73 הרגליים של מרסדס סוסה מתקשות להחזיק מעמד וגם הנפש עוד פצועה משנות הגלות. אבל הצמא לקהל, זה שלא נותן לה לרדת מהבמה בסוף הופעה, חזק מכל כאב. בעוד שבועיים היא חוזרת לישראל כדי לשיר לנו באהבה ולדבר על שלום. ראיון עם הקול של דרום אמריקה שחרדה לגורל המזרח התיכון
אחד ממוכרי התקליטים הצעירים היה אבא שלי. לזמרת המבטיחה, שמאז כבר לא נזקקה לעזרת המפלגה כדי למכור מיליונים בכל העולם, קראו מרסדס סוסה. סיפור חייה של סוסה, ששזור באופן בל יינתק בהיסטוריה של מולדתה ארגנטינה - זו שנותנת לה כל כך הרבה אהבה וגם גרמה לה כל כך הרבה סבל - הוא מקדם המכירות העיקרי שלה. ולא שהיא זקוקה לכזה. מי שהיה אי פעם בהופעה שלה יודע: האישה הנמוכה אבל לא קטנה הזאת פותחת בשיר, וזה לא דומה לשום דבר ששמעתם.
קול האלט העמוק והצלול שלה נובע מבטן האדמה, נורה לחלל האולם ופשוט מרים את התקרה. רק שאגות הקהל ומחיאות הכפיים שלא מפסיקות במשך דקות ארוכות, למרות הניסיונות שלה להרגיע, מצליחות להרעיד את הקירות במידה שתאפשר לתקרה לחזור למקום. "הייתי בוכה לאורך כל הסט שלה",סיפרה מעריצה נרגשת בראיון לעיתון, "ולילה אחד, בסוף ההופעה שלה, ירדתי על ברכיי ונישקתי את כפות הרגליים שלה. מזמן לא התרגשתי כל כך ממוזיקה, אף פעם לא ראיתי מישהו כמוה".
על הווידוי הזה לא חתומה בת עשרה מתלהבת, אלא זמרת המחאה האמריקנית ג'ואן באאז, שיצאה לסיבוב הופעות עם סוסה בסוף שנות השמונים. באאז היא רק אחת מרשימה ארוכה ארוכה של אמנים ענקיים, שעומדים בתור כדי לשיר עם "הקול של דרום אמריקה".
כשהתחילה להצליח כזמרת, בראשית שנות השישים, נסחף כל העולם בגל פולקלור גדול. זה היה העידן של מלחמת וייטנאם ובאמריקה היו הרבה דברים למחות עליהם (בארצות הברית עשו את העבודה בוב דילן הצעיר, פיט סיגר, פיטר פול ומרי). עבור אמריקה הלטינית הצורך במחאה לא היה דבר חדש.
האחות הענייה מהדרום הרי היתה תמיד מעין סיפור על אהבה וחושך: הכרת תודה עצומה של אנשי המקום לחיים, לאדמה ולכל הטוב שהיא נותנת, בצד עוני, דיקטטורות ומרי חברתי. יבשת שנקרעת תחת עול עריציה, בעוד אזרחיה זועקים את כאביהם וזעמם, בדיוק כמו שמרסדס סוסה שרה, בשמה ובשמם.
הקשר הסמלי בין סוסה למולדת מתחיל ברגע הראשון לחייה-יום ההולדת שלה ב-9 ביולי שהוא גם יום הכרזת העצמאות של ארגנטינה. היא נולדה ב-35' בכפר סן מיגל שבמחוז טוקומן, אמנם המחוז הקטן ביותר מבין 24 מחוזותיה של המדינה, אבל עם הרבה כבוד, ולו בשל העובדה שבתחומו הוכרזה עצמאותה.
כנערה בת 15 שאהבה לשיר ולרקוד, ניגשה סוסה לתחרות זמר של תחנת רדיו מקומית וזכתה בפרס הראשון: חוזה לחודשיים של הופעות. "פשוט שרתי טוב", היא צוחקת עכשיו בשיחת טלפון מביתה שבבואנוס איירס, "התקבלתי, זכיתי, ואז הם כבר רצו עוד ועוד".
בטרם מלאו לה 21 הכירה את בעלה הראשון, המלחין והמפיק אוסקר מתוס, והחלה לשיר משיריו. יחד היו השניים מעמודי התווך של "התנועה לזמר החדש" (CANCIONERO EL NUEVO), ששמה לה למטרה לאחד את הצלילים מכל חלקי ארגנטינה, מכל מחו ?זותיה, נגד השתלטות של מקצבים זרים על המוזיקה המקומית. אלא שדווקא בתוך ארצה התקשתה סוסה להמריא, ואת ההצלחה האמיתית הראשונה רשמה באורוגוואי השכנה.
אחר כך הגיע פסטיבל הפולקלור השנתי בקוסקין שבארגנטינה, עם הכוכב הגדול חורחה קפרונה, שהיה אמור לשיר שני שירים והחליט לוותר על אחד כדי להעלות לבמה את הזמרת המבטיחה. "באותו זמן כבר חייתי שנה באורוגוואי", נזכרת סוסה, "ועדיין לא היה לנו כסף לכלום. קפרונה קנה עשרה תקליטים שלי, כדי שבעלי ואני נוכל לשלם על השהייה במלון".
החשיפה הארצית הזניקה אותה בין לילה למעמד של כוכבות. עד לפני שנה עוד היתה מתייצבת בפסטיבל, מארחת אמנים צעירים על הבמה ופותחת להם את הדלת לתהילה. השנה כבר לא תגיע לקוסקין, הגיל מתחיל לתת את אותותיו. "ההופעות שם נמשכות לפעמים עד ארבע לפנות בוקר", היא אומרת, "בשביל מישהי בגילי, זה כבר יותר מדי".
האמת, איך אפשר לא להתעייף. בחודשים האחרונים שרה סוסה בלונדון, נאפולי, האיים הקנריים וסרגוסה. "אחר כך באנו הביתה, למנוחה של כמה ימים בארגנטינה, ואז המשכנו לסאו פאולו שבברזיל, וללימה בפרו, וממש הרגע חזרנו משם. ברקע עדיין פורקים את המזוודות. כן, זה מאוד אינטנסיבי, אבל אלה החיים שלי, לא? ".
סוסה בת ה-73 מודה שהצירוף של המרחקים הארוכים והטיסות הממושכות כבר לא קל כמו בעבר. "כשסיבוב הופעות מתארך כל כך יש כאבים רבים, והעצבים קצת רופפים, והרגליים מתקשות לשאת בעומס, אבל אחר כך זה עובר. אני לוקחת כדורים וזה עובר. וחוץ מזה, האהבה שאני מקבלת מהאנשים כל כך גדולה שזה מפצה על הכל".
למרות כל האהבה הזו שמלווה אותה כבר כמה עשורים, אפילו סוסה לא יכלה לברוח מהחושך הגדול שאפף את ארגנטינה בשנות השבעים. זו היתה תקופת החונטה הצבאית, ימים אפלים של מלחמה מלוכלכת, אלפי אזרחים שנחטפים ברחובות, מעונים, נורים, נקברים בקברי אחים ופשוט נעלמים מעל פני האדמה, "דספרסידוס"-נעדרים.
היא עצמה ספגה אז איומים על חייה מצד מיליציות ימניות, אבל לא פחות חמורה מכך, מבחינתה, היתה התנכלותו של המשטר. לאט לאט הצרו השלטונות את צעדיה של הזמרת ששרה על זכויותיהם של האנשים הפשוטים, עד למצב שבו נאסר עליה להופיע. אחד הזיכרונות הקשים הוא מהופעתה בפני סטודנטים לרפואה וטרינרית בעיר לה פלאטה, בשנת -78 סוסה שרה שם את שירה "כשהאדמה תהיה שלי", מסר לשלום שנתפש בעיני השלטון כהטפה לרפורמה אגררית במדינה. "עמדתי על הבמה ושרתי, ואז באו החיילים והמשטרה", היא משחזרת. "עשו לי חיפוש על הגוף לפני כל הקהל, כדי להשפיל אותי, ואז לקחו אותי למעצר, יחד עם הבן שלי, וגם אנשים מהקהל".
אחרי 18 שעות במעצר וערבות של אלף דולר השתחררה סוסה בתקווה שהדברים עוד יוכלו להסתדר, שיפסיקו לסתום לה את הפה והגרון. "אבל בשבוע שאחרי זה היתה לי הופעה בבואנוס איירס, ושעה לפני שהיא התחילה הגיעה המשטרה והודיעה שאי אפשר, ההופעה לא תוכל להתקיים. רציתי לשיר ולא הרשו לי. אחרי זה כבר לא היתה להם בושה. הם היו מגיעים למקומות שבהם הייתי אמורה להופיע ולא נותנים לקהל להיכנס. היו פשוט מבטלים לי את ההופעות, בלי בושה. זה היה נורא".
היא מגוללת את אירועי הימים ההם בדיוק מצמרר, מקפידה
את הכאב בקול שלה שומעים עד היום, גם במרחק של כמעט 30 שנה. "ניגשה אליי אישה שכמעט בכתה. היא אמרה לי'מרסדס, אל תעזבי, בבקשה אל תעזבי', ועניתי רק'גברתי, אינני יכולה עוד. אני לא יכולה לספוג עוד את ההשפלות, אז עכשיו אני עוזבת'. והלכתי. עזבתי".
חודש אחר כך עזבה סוסה את ארגנטינה בלי לדעת מתי תשוב לראות את ארצה, את חבריה ואת בנה הצעיר שנשאר אצל אמה. מקום המפלט האוטומטי היה פריז הבוהמית שקיבלה בידיים פתוחות את הזמרת ששרה על חופש והואשמה בבגידה. לבד, בעיר זרה שאינה דוברת את שפתה, התקשתה להתמודד עם טראומת הניתוק מהמולדת והחליטה לעקור למדריד דוברת הספרדית. הגלות הפכה לחוויה המכוננת של חייה הבוגרים, ו"גלות זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבן אדם".
איפה היו הרגעים הכי קשים שלך בתקופה הזו?
"הבדידות. זו הבדידות הכי גדולה בעולם. זה היה הדבר הכי גדול בחיים שלי, בדידות נוראה".
ומה עשית כדי להתמודד איתה?
"כשאתה לבד אז אתה לבד. אין שום דבר שאתה יכול לעשות עם זה. מילא אם יש לך בן זוג, או ילדים. אבל הבן שלי ואמא שלי נשארו מאחור בארגנטינה. כולם היו בארגנטינה, אז אני הייתי צריכה להתמודד עם כל זה לבד".
במקביל להקלטות והופעות, ניסתה סוסה להימלט מהבדידות אל זרועותיה המנחמות של השגרה היומיומית. "קניתי דירה בפריז ואחר כך גם דירה במדריד. לקח לי קצת זמן לרהט אותה, ללכת לקנות דברים, כיסאות, שולחנות, סלון, חדרי שינה. היו לי חמישה חדרי שינה וחמישה חדרי אמבטיה", היא אומרת בהתרברבות קלה, מהסוג השמור למי שהחלה את דרכה כמוכרת בחנות פרחים והצמיחה עם השנים חשבון בנק מפואר.
"חשבתי שאמא שלי ובני יצטרפו אליי, אבל הם נשארו בארגנטינה. אמא שלי היתה מבוגרת מדי, והיו לה את כל החברות שלה לידה, ואני-חייתי חיים של נווד, כל הזמן מתעופפת לי בעולם מהופעה להופעה, איך יכולתי להשאיר אותה לבד בדירה הגדולה במדריד? העדפתי לסבול, ובלבד שהיא לא תסבול, המסכנה".
השנים באירופה חשפו אותה לעולם כא ל מנית חוצת גבולות, כזו שמרבה לקחת חלק בפעילות למען זכויות האדם. אבל סוסה אף פעם לא אהבה שקוראים לה זמרת מחאה. "אני אישה, ילידת ארגנטינה, וזמרת", היא מבקשת לדייק. לא זמרת עם פוליטית, אלא זמרת של העם. שרה את שירת המקום על חלומות ואכזבות של פועלים ואיכרים קשי יום, של אמהות שעובדות בפרך כדי לפרנס את ילדיהן ושל משטרים שמנסים לדכא את בני עמם. למרות שהיא מזוהה יותר מכל זמר אחר עם השירה העממית הלטינו אמריקנית, היא לא כתבה ולו שורה אחת ממאות השירים שהיא מבצעת. "אני טובה בלשיר", היא פוסקת, "אחרים טובים בלכתוב".
ועד כמה דעותייך הפוליטיות מסתננות לתהליך בחירת החומרים שלך?
"אני לא שואלת את כותבי השירים לאיזו מפלגה הם משתייכים. אני בוחרת את הנול שאים שהכי מדברים אליי".
בפברואר '82 עדיין בתקופת שלטון הגנרל לים, כמה חודשים לפני שסיבכו את ארגנטינה בכישלון האומלל של מלחמת איי פוקלנד נגד בריטניה, הגיעה סוסה לביקור מולדת קצר. היא הגיחה לסדרה של 13 הופעות רצופות בבואנוס איירס, לילה אחר לילה, במה שהפך למעין מסע ניצחון. עבורה, עבור הקהל ששמר לה אמונים, ועבור המוני צעירים שזכו לראות בפעם הראשונה את הזמרת שכבר הפכה לאגדה. מכל קצוות הארץ הם נהרו לבירה כדי לראות את "לה נגרה"-השחורה, הכינוי שניתן לה על שום חזותה החצי אינדיאנית.
"האנשים פשוט השתגעו", היא מתמוגגת, "באו ממאר דל פלאטה, מפונטה דל אסטה, מכל המדינה הם באו כדי לראות אותי, זה היה טירוף. מי שהציג אותי בפני הקהל אמר להם 'הנה הזמרת שלקחו לנו'. זאת היתה הרגשת ניצחון מדהימה אחרי כל המכות שקיבלתי".
סדרת ההופעות המרגשת ההיא הצליחה אולי להשכיח במעט את הטראומה, אבל לא הובילה לסליחה. "לא הרגשתי תחושה שנעשה צדק. לא, אין דבר כזה צדק. לא אחרי שהייתי צריכה לבנות את החיים שלי לבד, להקים בית לבד, על כל המשתמע מכך. למזלי היה לי הרבה כסף אחרי סיבוב של 80 הופעות בברזיל, אז קניתי לי בית ומילאתי אותו בחפצים. הדבר היחיד שהיה לי זה כסף, אבל הוא לא הצליח לכסות על כל הבדידות. את זה הכסף לא מרפא".
את המחיר הכבד על שנות הגלות שילמה סוסה בבריאותה, כאשר באמצע שנות התשעים נקלעה לדיכאון עמוק. "כל האנרגיה שהיתה לי נעלמה", היא מספרת, "את יודעת, כשזמר שר על הבמה, הוא שואב המון כוח מאהבת הקהל, אבל הוא גם נותן המון מעצמו, נותן המון כוח. ואני, האנשים הוציאו ממני את כל האנרגיה עד שלא נשאר בי כלום. זאת היתה בעיה נפשית. כשאתה בגלות, אתה לוקח איתך את המזוודות שלך, אבל יש דברים שלא נכנסים במזוודה, דברים כמו צבעים וריחות וזיכרונות ילדות, וגם כל הכאב והמוות שאתה רואה מסביב".
איך הדיכאון הזה בא לידי ביטוי?
"לא היה בי כוח לקום מהמיטה, לא רצון לאל כול. הגעתי למצב שהייתי כמו גופה, שקלתי 44 קילו. יכולתי לדבר אבל לא יכולתי לשיר. אז הייתי בשיא המחלה, במצב הכי חמור, ממש על סף מוות. אז גם כבר לא יכולתי לשיר את'אלפונסינה והים'".
לא סתם היא מזכירה דוקא את השיר הזה. "אלפונסינה והים" (Alfonsina y el Mar), אחד השירים הידועים ביותר של סוסה, נכתב לזכר אלפונסינה סטורני, משוררת ארגנטינית שהתאבדה עקב מחלה קשה. היא מעולם לא התחתנה, וכשהיתה בת 20 ילדה ילד מחוץ לנישואים, אותו פרנסה מעבודתה כעיתונאית וכפרופסור לספרות. בגיל 43 חלתה בסרטן השד, עברה ניתוח והבל ריאה, אולם שלוש שנים מאוחר יותר הסרטן חזר והיא התאבדה בטביעה בים. את הגרסה העברית, בתרגומו של אהוד מנור ז"ל, שרה חוה אלברשטיין.
השתיים, אלברשטיין וסוסה, אף שרו אותו יחד בשתי שפות, על במה אחת, כשזו האחרונה הגיעה לביקור בארץ אחרי שהחלימה. היום היא כבר מצליחה להסתכל על הכל בשלווה יחסית. "עברתי בחיים כל כך הרבה מכות וחבלות, כנראה הייתי צריכה לעבור גם את זה. החזרה הביתה ב-82' היתה יוצאת מן הכלל. כמות האהבה שקיבלתי אז מהאנשים שהיו מוכים וחבולים כמוני, שסבלו כל כך הרבה מנחת זרועו של המשטר, היתה אדיל רה. הגולים הארגנטינאים, חבריי מאורוגוואי וצ'ילה שבאים להופעות שלי בכל העולם, מלווים אותי עד היום. הם נותנים לי כוח".
בעוד שבועיים היא מגיעה לכאן לארבע הופעות. קשה לפספס את החיבה העמוקה שיש לה כלפי ישראל, שמקורה הרבה מעבר לעובדה שגילתה שיש לה דודה המתגוררת בחיפה. "העם שלכם עבר כל כך הרבה", היא אומרת, "הייתי במחנה הריכוז בדכאו, ובמחנות השמדה, וראיתי מה עברתם. הייתי כאן לפני שנים וראיתי את שדה התעופה שלכם, ואז אחרי כמה שנים-הכל כל כך גדל, אי אפשר להכיר את המקום.
אני אוהבת עמים שמתפתחים וצומחים. אבל הכל יכול להיהרס ברגע אחד, כל מה שבנינו וזרענו, הכל יכול להיהרס אם אין שלום. זה מאוד עצוב מה שקורה אצלכם, כי המנהיגים משני הצדדים משקרים זה לזה. צריך שמישהו יגיד 'נעשה שלום' ואכן יתכוון לזה".
גם אלייך פנו ארגונים פלסטינים וביקשו שלא תופיעי בישראל.
"נכון. אמרתי להם שאני שרה בשביל העם, אני לא מדברת על פוליטיקה בהופעות שלי. שני הצדדים צריכים לפעול למען שלום, למען הילדים, כי מי שהכי סובל ממצב של מלחמה אלו האמהות והילדים".
למרות הניסיון להטיל את האחריות למצב באזור על שני הצדדים, מתגנבת לדבריה של סוסה נימה של ביקורת.
"הנה בצד הפלסטיני - האמהות שם שולחות את הילדים שלהן למות, לוקחות את ההחלטה כאילו שהן אלוהים, וזה לא כך. אין לנו את הפריבילגיה לעשות את ההחלטה הזאת, ילד מת הוא ילד מת. עכשיו צריך לחיות, לא למות, מתו כבר מספיק. יש כל כך הרבה דרכים למות. אפשר למות ממחלה, מטנק, ממכונית דורסת, מכדור של רובה. למות זה קל. מה שקשה זה לחיות, וזה מה שאנחנו צריכים להילחם עליו, על החיים".
פעילותה הציבורית הביאה לה לאורך השנים לא מעט פרסים ותארים. היא נבחרה ל"אשת השנה" של האו"ם בשנת '95 היתה שגרירת רצון טוב של יוניצף לרווחת הילדים בדרום אמריקה, קיבלה תוארי דוקטור של כבוד מאינספור אוניברסיטאות בעולם, כולל אוניברסיטת חיפה. את אחת ההופעות בביקור הנוכחי בארץ תקדיש לארגון אמנסטי, שיעניק לה פרס מיוחד על פעילותה למען זכויות האדם בכלל וזכויות הנשים בפרט. אחרי שכבר שיל תפה פעולה בעבר עם אביב גפן, דיוויד ברוזה, שלמה יידוב וחוה אלברשטיין, היא מתכוונת גם הפעם לארח זמרים מקומיים על הבמה.
הניסיון לפצח את סוד הקסם הסוסאי מורכב משנדמה. קולגות ומעריצים מרבים להשתמש במילים כמו "מדהימה", "נדיבה", "על זמנית" או "יחידה במינה", אבל לא קל לשים את האצבע על מקור הכריזמה שלה. "היא אחת מהעם, יש לה קול אדיר והיא לא משחקת אותה דיווה. היא אמא אדמה", מנסה דובי לנץ. דווקא סיפור קטן שהוא מספר על ביקורה הראשון בארץ, מצליח להמחיש מיהי מרסדס סוסה.
"היא התראיינה אצלי בגלי צה"ל", נזכר לנץ, "ובסוף הראיון ביקשה שאקח אותה לבית פרטי ברמת אביב. מתברר שבאותו בוקר היא קיבלה טלפון ממעריצה ארגנטינאית בת 75 שלא יכלה להגיע להופעה בגלל מחלה, אבל רצתה לאחל לסוסה הצלחה. הודענו לאישה על בואנו, רק כדי שהפתעה מעין זו לא תחמיר את מצבה, ונסענו. שני אנשים לא קטנים במכונית אוטוביאנקי זעירה".
בינתיים, בדירה, כבר חיכו להם כ-30 איש, "כמה ידידים ובני משפחה", שהוזעקו מיד עם קבלת הידיעה על האורחת המכובדת. סוסה נטלה את הגיטרה, התיישבה ליד האישה החולה ובמשך שלוש שעות שרה מלהיטיה הגדולים. "אף עין לא נותרה יבשה באותו ערב", מסכם לנץ, "זה היה הקונצרט הכי נפלא שהייתי בו בחיי".
השיחה קרובה לסיומה, וסוסה כבר עייפה. "אל תשכחי למסור תודה לאבא שלך, על שעזר לי למכור תקליטים", היא מבקשת רגע לפני שתלך לטבול את רגליה הדואבות במים קרים. קשה לה עכשיו לעמוד ו"בגלל זה אני מופיעה רק בישיבה".
מתבקש לשאול אם אחרי כמעט 60 שנה על הבמות היא עדיין מתרגשת או שאולי זה קצת כמו להגיע לעבודה. "אני הולכת לשיר בגרל מניה, ואנשים שם לא דוברים ספרדית, אבל האהבה שאני מקבלת שם-זה כאילו שהייתי בארגנטינה. כך גם בהולנד, טורקיה, בכל כך הרבה מדינות, גם כשאני מגיעה לישראל. אני תמיד אסירת תודה לאלוהים על כל תשומת הלב שאני מקבלת, בכל פעם מחדש. בשבילי זה לא מובן מאליו שאנשים אוהבים אמן. לעל לות לבמה ולשיר ואז שבסוף ימחאו כפיים", אומרת האישה שממשיכה למלא איצטדיונים בכל העולם, "זה עדיין מפתיע אותי כל פעם מחדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
