Prey for Nothing : לא על הגימיק לבדו
מסתבר שאמת מוזיקלית עדיין באופנה, כפי שעולה מראיון עם שלושה מחברי להקת הדת' מטאל המלודי פריי פור נאת'ינג. אלבום הבכורה שלהם, Violence Divine, יוצא בימים אלה והם כבר מתכננים את האלבום הבא. מטאל ישראלי בגובה העיניים
גם כשנראה שהם יכולים לנוח בשקט על זרי דפנה ריחניים, מעצם היותם פעילים בביצת המטאל ישראלי כבר מספר שנים והפקת אלבום בכורה בחברת תקליטים מבוססת, הם לא לוקחים את המעמד הזה כמובן מאליו. להיפך, יש משהו מאד תמים בתפיסה שלהם את המוזיקה שהם עצמם יוצרים.
מצד שני, הם מודעים היטב לשוק הקשה שהם מכוונים אליו - שוק תחרותי בו להקות רבות נאבקות על שליטה בז'אנר מצומצם יחסית, ובו השורה התחתונה נקבעת על פי ההישגים השיווקיים. הדת' מטאל המלודי נחשב בשנים האחרונות כאחד מתתי-הסגנון החבוטים והצפויים יותר של המטאל, ובפני פריי פור נאת'ינג חובת הוכחה כפולה ומכופלת. כן, רומנטיקה מטאליסטית נשגבת של נאמנות לאמת מוזיקלית טהורה היא יפה ואולי גם מרגשת, אבל לא תמיד ריאלית. גם בז'אנר כמו מטאל, נדרשים גורמים נוספים בשביל לגרום למוזיקה שלך להישמע למרחקים, ואת זה חווה הלהקה על בשרה.
יניב עבודי (גיטרה), אמיר סלומון (בס) ויפתח לוי (תופים) החלו את דרכם בלהקת הפרוגרסיב מטאל דמניישן (Damnnation) שהתקיימה כחמש שנים, עד סוף 2004. בזמן שלוי נסע לאחר מכן ללימודים בארה"ב, חברו השלושה ליותם "דיפיילר" אבני, סולן להקת הת'ראש מטאל עבד (Abed) והגשימו ערב מחווה לזיכרו של סולן להקת דת' (Death) המנוח, צ'אק שולדינר. לאחר שראו כי טוב, עם ביצועים של יותר מעשרים שירים בהופעה, הבינו את הפוטנציאל של החיבור ביניהם. כשלוי חזר מחו"ל ב2005, החליט להצטרף לחבורה, וכך הוקמה Prey for Nothing.
עם סיוע ראשוני מצד גיטריסט הרכב הפרוגרסיב רוק "עמהספר" (Ammaseffer) יובל קרמר, רקמה הלהקה עור וגידים. קרמר הוא גם זה שהגה את ה-E בשם בלהקה, תוך הפיכת המילה Prey, טרף, לפחות צפוייה מPray, תפילה, שמתחברת אסוציאטיבית עם השם. "כל הרעיון שזה ב-E, שזה הופך את המילה ל-Prey, ראש שרשרת המזון, מטפס מעל כל היצורים שאוכלים אחד את השני", מסביר אבני את משמעות השם.
הפקת Violence Divine הופקדה בידיו של ג'ייקוב הנסן, שם דבר בהפקת מטאל אירופאי. הנסן תיפקד בעצמו כחבר בלהקות ת'ראש ופאוור מטאל, ויצר עם השנים טביעת אצבע ייחודית וסאונד מאפיין. בין האמנים איתם עבד ניתן למצוא את דיסטרקשן (Destruction), הבן של ברן (Heaven Shall Burn) ורוב רוק (Rob Rock), כמו גם התפקדות קבועה בלייבלים Nuclear Blast ו-Century Media. ניתן לסווג את הראייה הבסיסית של הנסן כנוטה לאולדסקול המטאליסטי, בשילוב אלמנטים חדשניים בלתי נמנעים.
לוי: "הגענו למצב שהגענו לאלבום וידענו בדיוק מה אנחנו הולכים לעשות. לא היו את הלבטים של להקה שנכנסת לאולפן ואנשים ששורפים זמן ומתמודדים בחוסר מקצועיות עם הזמן הקצוב, והיה לנו זמן מאד קצוב. הקלטנו בשמונה ימים את כל החומרים, וכל אחד נתן את
גם אם לא כל חברי הלהקה מתחברים לתפיסה המוזיקלית של הנסן, אין להם שום תלונה על התנהלותו או יכולתיו המקצועיות של האיש. "אני לא מתווכח שהדיסק לא יצא מצוין מבחינת הפקה", אומר לוי. "אני אישית לא מתחבר לחלוטין למה שהנסן יוצר, אבל אין לי שום וויכוח עם המקצועיות שלו. וכל אחד מאיתנו יגיד דברים שונים. לאמיר, הבסיסט שלנו, היו תפיסות שונות. הוא שומע מוזיקה עם בס דומיננטי. והנסן לא חשב שהבס צריך להיות דומיננטי, ושהוא צריך רק לשרת את המוזיקה. אבל בסוף זה הסתדר".
אצל הרבה להקות בחירת המפיק והלייבל זו גם איזושהי אמירה. גם אצלכם זה ככה?
לוי: "אני חושב שבחומר שכתבנו, שזה פחות או יותר מה שהקלטנו, הנסן כמעט ולא התערב בשום תהליך של המוזיקה. רק דברים מינוריים ואולי כמה דברים במיקס. חוץ מזה הוא לא נגע בשום דבר. הוא ידע שאנחנו יודעים מה שאנחנו רוצים. לגבי חברת התקליטים, זו החברה שהצלחנו להשיג איתה דיל."
את האלבום הקליטה הלהקה בצורה מסודרת ומאורגנת למדי. לאחר שהוקלט הדמו המוזיקלי נכתבו המילים בידי אבני והוצמדו אליו. כאן גם המקום להבין שהקונספטים הטקסטואלים של אבני, להטוטן מילולי לא קטן, לא תמיד בהירים לחלוטין לחברי הלהקה. "אני חושב שחוץ מיותם אפחד לא מבין את המילים" מתוודה לוי. "אם יותם יושב ויושב לי על מה מדובר השיר, אז אני מבין. אבל אם לא, אז יכול להיות שאני לא אבין. בשבילי זו שפה מורכבת."
עבודי: אני יושב עם "בבילון". [צוחק]
אבני: "אני כותב את מה שהמוזיקה אומרת לי. בעיקרון אפשר לומר שהאלימות מקשרת בין המילים. זה מטאל, אז מן הסתם זה יהיה אלים. כעס אין פה הרבה, יש פה רק בחלק. יש בעיקר התחבטות.
Bestowed Upon the Void", שזה השיר הכי פילוסופי, בעצם, הוא שיר שכתבתי בסופו של דבר כשסיימתי לעבוד תקופה ארוכה בחדר מתים בבית חולים בנהרייה. לעבוד ככה, כל כך הרבה זמן מול המוות, זה משנה את הפרספקטיבה של החיים וזה הרעיון של להניח את הכל מול ריק אחד גדול."
"השיר האחרון, Violence Divine, מספק זכוכית מגדלת, ניטרלית למדיי, שמראה איך אורח החיים הפסיכופטי פה גורר אותנו להתנהגות אלימה לא רק ברמה הצבאית-מדינית שלנו, של מה שאנחנו עושים ברצועת הביטחון ומה הם עושים לנו, ופיגועים וכיבושים. זה מצב נתון שמשפיע עלינו בכל כך הרבה רבדים."
"המון פה זו אצבע ביקורתית בסופו של דבר", הוא מוסיף, "זה לא דיסק מחאה פר-סה, כי אין פה שום דרך לתקן. פשוט לשים את המראה מול הדבר המכוער הזה. אם זה להיות מוג לב ולמצוא בריחה באלכוהול, סמים, עדשות מגע או ניתוחים פלסטיים Cowerdice)), או גזענות ואפלייה שאנחנו אוהבים להגיד שזה רע ומכוער אבל אנחנו חוטאים בהן בעצמנו (Dead Man's Dream) או המצב הבטחוני, וקונפליקט של כל אדם בישראל שיש לו שכל והוא אדם חושב (Tearing the Fabric)."
"את The Maw כתבתי בהשראת הסרט "בדרך למטה" עם מייקל דאגלס. הוא משחק שם אדם שהחברה עושה ממנו מין מכבש לחץ כזה. אבל זה לא בדיוק אותו דבר, זה לא על הסרט. זה מה שקורה כשהחברה, שמורכבת בתנאים אלימים, דוחקת את הדברים שהיא לא רוצה לשוליים, ואיך זה בא לדחוף אותם מסביב: אם זה וירוס מחשבים שיכול לאכול את הכל בבת אחת, או שזה איך שהצלחנו ליצור מישהו כזה שהוא גם פסיכופת ואנס."
והטקסט של יותם הולם מבחינתכם בצורה מושלמת את המוזיקה?
לוי: "הטקסט הולם כל מוזיקה. זה לא משהו שנכתב בגלל שצריך לכתוב טקסט, יש סוג של עומק אפילו שהטקסטים לא מובנים לי ברובם. כל בן אדם שקצת ירצה ויטרח לקרוא את הטקסטים, זה יגרום לו לחשוב מעבר למוזיקה, שהיא מושקעת. שיעלה אצל אנשים שאלות בראש. שיחשבו על משהו ולא יקבלו הכל."
הווקאלס של אבני נעים בין גראולים עמוקים ונמוכים לגבוהים, שילוב שנראה לו נכון. גם באופן אישי הוא נוטה לצד הגבוה של הספקטרום הווקאלי, אם בגרואל ואם בשירה נקייה. "היום מאד אוהבים דת' מטאל נמוך ובשרי, כמו קאניבל קורפס (Cannibal Corpse), או אבורטד (Aborted). אין לי בעייה עם זה, אני אוהב את זה, אבל זה משעמם אותי אם אני שומע את זה רצוף. בסופו של דבר גובה הקול של צ'אק שולדינר הוא הפיץ' המושלם. הוא בדיוק באמצע." אחת מנקודות השיא של האלבום, כפי שמסביר גם עבודי, היא שילוב השירה הנקייה והגבוהה של הנסן עם השירה של אבני, כפי שניתן לשמוע בשיר Bestowed Upon The Void.
גם אם יש מעט מאד אזכורים לאלוהים ב-Violence Divine, עטיפת האלבום, שעוצבה על ידי המעצב הגרפי אלירן קנטור לפי קונספט של אבני, זועקת דת מכל עבר. על העטיפה נראית אישה בדמותה של מאריה הקדושה, וכנסייה מאחוריה שמורכבת מכדורים וכלי נשק.
"חיפשנו בהתחלה משהו שהוא יחסית נייטרלי, משהו שהוא לא יותר מדי דתי." מפרש אבני את הקונספט, "אבל הבנו שאם אנחנו רוצים את המילה "Violence" ו"Divine" אנחנו צריכים למצוא פשרה. אז החלטנו לערבב את הכל עד הסוף. לקחנו בחורה בשם אנה, שעבדה איתי, שנראית נהדר וצריכה לדגמן באופן מקצועי לפי דעתי, והלבשנו אותה כמו מאריה הקדושה. נתנו לה להחזיק משהו שבסופו של דבר נהיה פגז, בהתחלה זה היה תרמוס." [צוחק]
אבני: "היו לי כל מיני רעיונות. את רוב העבודה שלי הקלטתי בשש שעות סך הכל, והיינו בדנמרק שבועיים, אז היה לי הרבה זמן חופשי. ישבתי שם וחשבתי איך ייראה הדיסק בעצם. כבר אז היה לי רעיון שלכל שיר תהיה תמונה משלו. אני גדלתי על דיסקים כמוצר מוגמר, שלא דוחסים לך כמה מילים בבת אחת ונהיה לך פלקט, או פוסטר. ידעתי שלכל שיר חייבת להיות התמונה או הציור שלו."
לוי: "יותם חשב ויזואלית על כל שיר ואנחנו פשוט לקחנו את כל הרעיונות האלה והבאנו אותם למצב מוחשי. אם הוא חשב על דובי מרופט וקרוע, אז לקחנו דובי וקרענו לו את הצורה. הלכנו תמונה תמונה, לפי הרעיון ולפי הדימוי בראש של יותם. בסוף, בתוצאה הסופית, יותם חיבר את כל העבודה עם קנטור, ואפשר לראות בחוברת שהוא הוכיח את עצמו כעילוי בעבודה שהוא עושה."
למרות שהם משתדלים להצטנע, חברי פריי פור נאת'ינג הם סוג של ידוענים במטאל הישראלי.כל חברי הלהקה חוץ מאבני הם באיזור גיל 30 ומוכרים לקהל המטאל המבוגר יותר. אבני, בן 25, פעיל בסצנה מספיק זמן בשביל שקהל היעד שלהם, אותו הם מגדירים כבני 14 עד 18, יכיר אותם. בכל מקרה, הם לא רואים את זה כמקור לאהדה יתרה או נקודות זכות.
"להקה כמו דיי:סוורם, למשל, שהולכת חמש שנים אחורה, יצרה את ההייפ שלה בצורה מאד אינטנסטיבית רגעית וזה מה שהביא אותם בשנה האחרונה לפרונט. הם הביאו פרונטמן מפורסמם של להקה מחו"ל (סווין די קלוואי מלהקת אבורטד, ל"ל) ועשו מכה של הופעות. כשהם התחילו להופיע היה להם גימיק, לקשור בחורה ערומה ששמו לה סלוטייפ על הפיטמות, וזה מה שמשך את תשומת הלב. לדעתי הם עשו צעד חכם מבחינה שיווקית, וזה מה שגרם להם להצליח."
אבני: "לנו אין את היתרונות האלה כמו דיי:סוורם, או בצפר (Betzefer). אנחנו לא נראים כמו מטאליסטים, אנחנו נראים כמו אנשים שיגידו - תנו לנו עניבות וחליפות ונלך לעבוד בכל מקום עבודה הגיוני. מאד קשה לתת למוזיקה לדבר בתקופה שהכל אינסטנט והכל קורה עכשיו, כי אתה צריך לתפוס את האוזן עם העין, אין מה לעשות. זו הסיבה שלהקת הדת' מטאל הכי מוכרת כיום, ארצ' אנמי (Arch Enemy) זו להקה שבפרונט יש לה בחורה. מבחינת עותקים, אנשים יקנו ויחזיקו את הדיסק, כמו שקונים דיסק של בריטני ספירס, אני מניח. יש בחורה, יש פוסטר."
לוי: "אנחנו לא יכולים להימלט מהשוק. צריך למכור בשיטות פרסום ושיטות שיווק. אנחנו תמיד האמנו, גם בלהקה הקודמת שלנו, שהמוזיקה תמכור ושהאנשים יסמכו על האוזן שלהם, ואנחנו טעינו, אין מה לעשות. אני רוצה להאמין שהקהל שלנו אינטיליגנט, חכם ושומע את המוזיקה וקורא את הטקסטים ומעריך ומתחבר לחומר רק בגלל שהוא טוב לא בגלל שאנחנו מוכרים משהו שקורא להמונים".
זה לא קצת תמים?
לוי: "יכול להיות שבעתיד אנחנו נמכור ילקוטים של פריי פור נאת'ינג, לא יודע. אבל בינתיים אני רוצה להאמין שנוכל להצליח גם בלי לתלות בחורות על הבמה או להשתמש בפטנטים שיווקיים מצליחים אחרים. אנחנו ננסה לשווק את המוזיקה כמוזיקה כרעיון ותו לא."
כך שאין לכם גימיקים בשרוול.
עבודי: "אנחנו עושים את זה פחות או יותר לפי הספר."
אבני: "הגענו למסקנה גם שגימיק הוא משהו בכל מקרה זמני. בהתחלה היה לנו אחד, אמרו לי, מה, תגנוב כותונת משוגעים מבית החולים, ותופיע איתה."
וזה לא עבד?
אבני: "לא. לא עשינו את זה מספיק זמן, זה לא משך לשום כיוון. זה לא שירת את מה שאנחנו רוצים להביע. אני לא משוגע, ואני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני משוגע. ואני לא חושב שאני אחזור לזה.
אין אצלנו שום דבר שקשור לפוזה. לא משהו שצריך להשפיע על הקהל בצורה של: וואו! הוא לובש X או Y."
אז בגדול המטאל בעצם לא שונה מאף סגנון אחר, בכל הנוגע לחשיבות התדמית השיווקית.
אבני: "אין מה לעשות, בסופו של דבר אתה צריך לשווק את עצמך. אנחנו פשוט מנסים לעשות את זה כמה שפחות עם משהו שהוא לא המוזיקה. אני חושב שבמוזיקת מיינסטרים לכשעצמה יש המון דגש על שיווק, כי יש להם יותר כלים. אם יש לך את הכלי ואת הכסף, תשתמש בו. אם הכסף היה במטאל לא הייתי אומר שלא היינו משתמשים לשווק את עצמנו עם איקס צלמים שלוקחים מליון דולר לסשן."
לוי: "לא, זה לא שונה. היום להקות כמונו למשל מנסות לבוא נטולי פוזה. הנה יותם עם שיער ארוך, לי יש שיער קצר, ויניב, טוב, אין לו שיער. אנחנו לא מנסים למכור את עצמנו לפי המראה ואנחנו מצפים שהמוזיקה תעשה את העבודה. אם בן אדם יבוא להופעה הוא יקבל את מה שהוא משלם עליו. אנחנו נידרש לתת הופעה נמרצת ומעניינת, לנגן בצורה מקצועית ולתת את המוצר הכי טוב שיכול להיות נטול ערך מוסף שלא קשור למוזיקה. בשורה התחתונה אנחנו רוצים שהמוזיקה תדבר בעד עצמה. אנחנו מוכרים את עצמנו, לדעתי, משהו כמו 70 אחוז מוזיקה 30 אחוז שאר הדברים. להקות אחרות עושות את החלוקה בצורה שונה."
אבני: "אני גם לא חושב שיש כאן נכון או לא נכון. אם ההופעה יותר חשובה מהאלבום, אז תשקיע יותר בהופעה."
גם לחבר החדש ביותר בלהקה, אייל גלוטמן, יש עבר מוכר משלו, בתור חבר באיטרנל גריי (Eternal Grey). היות וגלוטמן חבר אליהם אחרי ההקלטות, תהליך העבודה של הלהקה השתנה מאז והפך לתהליך יותר נורמטיבי וגמיש של עיבוד חומרים משותף בחזרות, בניגוד לתהליך היצירה הקודם, בו הועברו דמואים מאחד לשני וכל אחד הוסיף את חלקו לתערובת באופן נפרד.
אבני: "כבר יש לנו שיר חדש בהופעות,Spiritual Guillotine, שהוא הרבה יותר טכני, אבל עדיין מרגיש כמו חלק מהאלבום הזה כי הוא נכתב בתקופה קרובה. האלבום הבא הולך להיות צעד קדימה. אנחנו לא המצאנו את הגלגל. אנחנו עושים מה שדת' עשו, שקרקס (Carcass) עשו, שארצ' אנמי עושים. אבל לקחנו את זה לפינה אחרת, עם ליטוש מסוים של הצד המלודי. אני חושב שאנחנו איפשהו במקום טוב שאמצע שהוא לא פרווה, מקום שלוקח את היתרונות של הדת' והצדדים החשובים של הת'ראש והפרוגרסיב, והאלבום הבא הוא פשוט ההילוך הבא."
בכל הנוגע לגיחה לחו"ל בצורת הופעות, חברי פריי פור נאת'ינג לא נשמעים מתלהבים יתר על המידה לארוז את הפקלאות ולקפוץ על המטוס. גם כאן המציאות טופחת על הפנים, והפעם ההיבט הכלכלי מחודד הרבה יותר."באופן אישי, סכומים כאלה חשוב לי להוציא יותר על מוזיקה מאשר על טור", מודה עבודי. למרות החשיבות הבלתי מבוטלת שיש לסיבובי הופעות, הצלחה מבחינתם תימדד בכך שאנשים יוכלו לזהות את הסאונד הייחודי שלהם, וזהו האתגר האמיתי שעומד כעת בפני הלהקה.
אבני: "אין מה לעשות. כשאתה להקה בישראל, אתה צריך לשים המון כסף על סיבוב הופעות. זו אמנם הדרך שלך להגיע לכל מיני מקומות של יכלת להגיע אליהם, אבל זה המון כסף. אז אנחנו צריכים להגיע לשם עם ריצפה מרופדת מאד של גב כלכלי. אנשים לא שומעים מה שהם לא ראו, וזו הבעייה העיקרית בז'אנר הזה. אנשים צריכים קודם כל את הגירוי של מול העיניים ורק אחר כך הם טורחים לשמוע את הדיסק. סטטיסטית, אני לא ממציא פה עובדות."
לוי: "זה הקונצנזוס שאנחנו נפגעים ממנו, מה לעשות. אומרים "סליפנוט" (Slipknot) אז אומרים אה, אלה, שמופיעים עם המסיכות. אומרים פייר פור נאת'ינג, אז אומרים אה, אלה ש... אין על זה חותמת שאומרת : "זה ישראלי", לדוגמא, לטוב או לרע."
"אני רוצה, ואני חושב שכל חברי הלהקה יסכימו איתי, שאוהדי או מאזיני מטאל בעולם, ברגע שיגידו להם "פריי פור נאת'ינג" יגידו - אה, זו הלהקה מישראל שמנגנת XYZ. אבל שיגידו משהו. לא אכפת לי אם יאהבו או לא יאהבו, אבל שידעו מי אנחנו, שיהיה לנו סוג של הכרה, שיכירו בדבר הזה ויבינו שיש דבר כזה. הצלחה, מבחינתי, זו המודעות. יותר מהכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
