טעם הכשלון הכואב: כשג'בל נפל
מפגש עם לוחם ותיק המשחזר את סיפורו הוא תמיד חומר טוב לתיעוד על גבי המסך, בין אם מדובר ביוצאי מלחמת לבנון, ששת הימים או וייטנאם. בסרט "כשג'בל נפל" נוסף לאותו תיעוד מרגש גם סיפור של מועקה וכאב, המדבר על כישלון והתמודדות עם מוות של חייל צעיר שנהרג כשניסה לסייע

כשג'בל נפל, ערוץ 1
ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים הופל מטוסו של הטייס הצעיר ישי קצירי. הוא נפצע במהלך הנטישה, ונפל לתוך איזור ביצות חשוף, מאות מטרים מכוחות מצריים. ממצב שבו הרגיש כאדון השמיים, לדבריו, עבר בתוך שניות למצב של חוסר ישע, מוטל על האדמה מבלי יכולת לזוז.
סרטו של חן שלח מפגיש אחרי 35 שנה את קצירי עם האנשים שנשלחו כדי לחלץ אותו. המפגש טעון: כוח החילוץ היה צוות של סיירת מטכ"ל המהוללת, שנשלחה לתגבר את קו המוצבים המתפורר,
מבצע החילוץ המאולתר, יומיים אחרי נטישת המטוס, הסתיים בתוצאה נוראית, שרובצת על מצפונם של הלוחמים עד היום: זו היתה הפעם הראשונה שבה פעולה של הסיירת נכשלת. הכוח התגלה, נפתחה עליו אש קטלנית, ואבנר רון, שכונה "ג'בל", לוחם אגדי ונערץ, בעל ממדי ענק ונפש של אמן, נפגע מקליע ונהרג. הם נאלצו לסגת, בעצם לברוח בבהלה, מבלי שאתרו את הטייס, שנפל בשבי ושוחרר אחרי המלחמה.
בחלקו הראשון של הסרט, קצירי מראיין את החיילים שנשלחו לחלץ אותו (ביניהם ח"כ אבשלום וילן, והח"כ ובכיר השב"כ לשעבר, אהוד יתום), והם מראיינים אותו. 35 שנה חלפו, והם זוכרים כל פרט ופרט. ובייחוד: את הבלגן, חוסר האונים של הגנרלים, התדהמה, הפחד, ההכנות הלקויות והציוד העלוב ("אנחנו, סיירת מטכ"ל, יצאנו עם פק-פקים", אומר אחד הלוחמים על העוזים שבהם צוידו), וההכרה שמשהו השתבש באופן נורא.
מפגשים של לוחמים ותיקים הם חומר שמצטלם היטב תמיד, לא משנה אם מדובר בבוגרי הקרב על איוו-ג'ימה, או ביוצאי לבנון. כאן, מצטרפת לתמונות המרגשות גם מועקה כבדה: אנשי כוח החילוץ נושאים על כתפיהם את הכישלון - והטייס נושא על כתפיו את העובדה שחייל בן 21 נהרג כשניסה להצילו.
מה גם שבמהלך השיחות מתברר ששעתיים בלבד לפני שאנשי הסיירת הגיעו למקום שבו היו אמורים למצוא את הטייס-הוא כבר נשבה. הכל היה לשווא. אבל מהצילומים עולים יחסי קרבה מיוחדים בין קצירי לבין הלוחמים שלא הצליחו להצילו. כאילו שהפעולה הכושלת הפכה אותם לקרובי משפחה.
דווקא חלקו השני של הסרט, שלא עוסק במישרין בסיפורי הקרבות, מותיר רושם חזק ומשמעותי יותר. בחלק זה, בוגרי אותה משימה שהשתבשה מדברים על כאן ועכשיו, לא על אירועי המלחמה של 1973 שעליהם, כך נדמה, כבר שמענו כמעט הכל. אלה אנשים קשוחים, שראו הכל והשתתפו במשימות דמיוניות ממש, עדיין צעירים, חלקם בני 50 וקצת-לא ישישים סנטימנטליים - והם פסימיים להחריד.
אם לא די בחוסר האמון כלפי ה"אנשים למעלה", שעימו הם מסתובבים מאז המלחמה ההיא, עכשיו הם מתקשים לסמוך על דור ההמשך, בעצם על בניהם. לא בטוח, אומר אחד מהם, אם היום יימצאו לוחמים שיהיו מוכנים להקריב את חייהם בלי היסוס, בלי להקדיש לכך שנייה של מחשבה, למען חבר לנשק. לא בטוח, אומר אחר, שלא יבוא בקרוב יום שבו נמצא את עצמנו מושלכים לים. אם אתה רוצה לראות גם את דור הנכדים שלך גדל ונשאר בחיים, מוסיף אחר תחזית מצמררת, אולי כדאי לך לא לחיות בישראל.