והדיבוק לא יוצא
"הבימה" חוגגת 90 עם שלוש הצגות שמנסות להעניק פרשנות חדשה ל"הדיבוק" המיתולוגית. אליקים ירון צפה בהן וחזר משתומם: מרוב פרשנות במחול, בתאטרון בובות ובהגשה ספרותית-קצת נעלם לו הדיבוק
הדיבוק צילום: ג'ראר אלון
בהפקת "דיבוקים", למשל , ההצגה בבימוייה של מור פראנק מכונה אמנם "אירוע תאטרלי", אבל זו הגדרה שטעות ביסודה. זהו אירוע ספרותי מובהק, שכן מדובר בלקט של סיפורים, מעין אנתולוגיה של קטעים שונים שנתלקטו מקהילות יהודיות במזרח ובמערב, ועניינם הוא בכניסתו של דיבוק אל גוף כלשהו. סיפורים אלה, יש לזכור, הם בעלי משמעות פולקלוריסטית ובמקרים רבים נלווה אליהם ניחוח פרימיטיבי.
השפה המסוגננת והתלבושות הלבנות שלובשים השחקנים יוצרים אמנם רקע מתאים לאירוע תאטרלי, אלא שזה אינו מתרחש בפועל משום שהשחקנים מספרים ולכן אין הצגה - רק סיפור. המופע בהחלט מסופר היטב, בעיקר על ידי דב רייזר, יגאל שדה, דוית גביש ואפרת אביב, אבל אינו חורג מאסופה אקראית, שאינה מקיימת דיאלוג עם "הדיבוק" המיתולוגי של הבימה.
בין אווירת נכאים להומור
במסגרת הפסטיבל הקטן סביב הצגת "הדיבוק" עלה גם מופע בתנועה של רננה רז ועופר עמרם. קשה להגדיר את טיבו של המופע הזה, שכן הוא נראה בעיניי כהכנה ממושכת לקראת משהו שאינו מתרחש למעשה. כאשר יש בו קצת ריקוד, אין לזה קשר עם תמת הדיבוק, ואילו כאשר עולה התמה, המופע חף מריקוד. מה כן יש בו? הרבה התפתלויות והתעוותויות על רצפת הבמה, לבישת גלימות והסרתן פעמים רבות, נגינה חיה בצ'לו ובקונטרבאס שתורמת לאווירת נכאים ומוזרויות שונות בהקרנות של קטעי וידיאו.
רננה רז בהצגה צילום: ז'ראר אלון
במסגרת הפסטיבל עלתה גם "בין שני עולמות", הצגה קצרה שמשלבת שחקנים עם בובות. זהו מופע רענן שיצר ועיצב שמואל שוחט והוא המעניין ביותר במסגרת הפסטיבל הקטן הזה. השימוש בבובות ובשחקנים מוצלח ועשיר בדמיון
חזותי, אך גם בהומור נדיב. לשיאה מגיעה ההצגה בתמונת הגירוש של הדיבוק, תמונה מורכבת ותאטרלית להפליא.
ובכל זאת, נדמה שההצגה היא יותר פארודיה על נושא הדיבוק מאשר התייחסות רצינית אליו. ההומור חביב ומוגש כמו בקריצה. זה אמנם מהנה, אבל נושא הדיבוק אינו משעשע כלל, בעוד שהשימוש היצירתי בבובות לצד שחקנים חיים אינו מצטרף לאמירה משמעותית על הסיפור המוכר. זה יפה לעין, מהנה ברוחו השובבה, אבל אינו מותיר הרבה אחריו.
נא להמתין לטעינת התגובות
