מדף הספרים של בועז יזרעאלי
"השכן המסוכן", ספרו הרביעי של בועז יזרעאלי, רואה אור בימים אלה. יזרעאלי, המשרטט בקובץ סיפוריו קווים לדמותה של חברת השפע, מספר על עשרה ספרים משמעותיים בחייו - מפול לפארג' ועד רוברט מוסיל
חיבור מרשים ומלבב שכתב לפני קרוב למאה וחמישים שנים לפארג, הוגה קובני-צרפתי, ובנוסף – יהודי וחתנו של קרל מארקס. בטקסט מתלהם, שוצף ומנומק חושף לפארג את ערך העבודה כערך בורגני-נוצרי ומתחסד, שמשרת בעיקר את האינטרסים של בעלי ההון, הזקוקים לכוח-אדם צייתן וזול.
לפארג צידד בלהט ביום עבודה קצר ככל האפשר, לא יותר משלוש-ארבע שעות, כדי שלעובד/אדם יהיה זמן ליהנות מהחיים ולהעשיר את רוחו והשכלתו. בתמימותו קיווה לפארג שההתפתחות הטכנולוגית בת זמנו תשחרר את האדם מעמל יומי ממושך, כובל ומפרך, ולכן גם מעול הצריכה. הוא לא צפה שלקראת סוף המאה העשרים יום העבודה דווקא יתארך, שנהפוך ל"כלים בידי כלינו" (כדברי דיוויד ת'ורו), ושהצרכנות תהפוך לנרטיב מרכזי ובונה-זהות, אם לא ממש בלעדי, בחיי האדם המודרני.
יושנו היחסי של הטקסט אינו גורע דבר מחדותו ומהרלוונטיות שלו אלא רק מוסיף להן. לדעתי הצנועה והלא-מקצועית, כדאי וראוי להפוך את הספרון החשוב הזה לחלק מלימודי החובה בבתי הספר.
הרווקים - אנרי דה מונתרלאן
רומן צרפתי צנוע מימדים וגאוני. שני בני אצולה שירדו מנכסיהם, דוד ואחיינו, נאלצים להסתגל למציאות המשתנה ולזוועות העולם המודרני המרים ראש סביבם אחרי מלחמת העולם הראשונה. בגלל מצבם הכספי הם גרים יחד בביתו של הדוד, קמצן ורטנן בלתי נלאה. החובות התופחים מאלצים אותם לרדת עוד ברמת החיים ולחפש להם דיור יותר זול.
זהו ספרו היחיד שתורגם לעברית של הסופר הצרפתי שכתב בתחילת-אמצע המאה הקודמת. ספרים נוספים שלו טרם תורגמו. אולי בגלל ש"הרווקים" לא זכה לתהודה מספקת בארץ (על אף התרגום היפה של יהושע קנז); ואולי דווקא בגלל אי-אילו "פשעים" שביצע הסופר: אי-חבירתו למחתרת האנטי-נאצית במלחמת העולם השנייה, מיזוגניה מסוימת בתיאורי דמויות הנשים בספריו, ובכלל אותה מיזנטרופיה-הומניסטית ששימשה חומר גלם ובעירה מוצלח להפליא אצל כמה מהסופרים הצרפתים, ואצל מונתרלאן עברה זיקוק נוסף.
בובאר ופקושה - פלובר
ייתכן שזהו הרומן הטוב ביותר שקראתי עד כה. מככבים בו שני פקידים פריזאים, רווקים בשנות החמישים לחייהם שפרשו מעבודתם, והתיישבו בחווה כפרית שרכשו. שם, בחפשם במה למלא את זמנם הפנוי, הם פונים לעיסוקים שונים וכך עוברים מתחום לתחום ונכשלים בכולם, מחקלאות ורפואה ועד מכונאות ואמנות.
בנסיונם העיקש להבין ולהגדיר את הדברים, הם מגיעים לדיונים אבסורדים, שמשקפים את הידע והתפישות של תקופתם. מגוחך במיוחד נסיונם לתפוס מהו יופי ומהי ספרות. הספר מטפל יפה בגיחוך שבחשיבה ה"מדעית" הזחוחה וההזויה כאחת. לולא ההומור האירוני שמציף אותו, אפשר היה לראות בו מעין רומן אנציקלופדי.
עוזר לכל עת, רוברט ואלזר
טקס כניעה הוא אולי הנושא העיקרי כאן. הסיפור מתאר את ההווי של פקיד צעיר נמוך-דרג, מובטל לשעבר, שהחל לעבוד במשרדו של מהנדס. המשרד שוכן בבית מגוריו של הבוס וכך משתלבים בסיפור גם בני משפחתו. הייחוד שעיצב לעצמו ואלזר בא לידי ביטוי בכל משפט. הילה של חידלון והומור של שפלות רוח מעמדית, כמו גם אישיותית, שורה על כל הרומן הקטן מתחילתו ועד סופו. לא בטוח שמעדן פרוזה זה יערב לחובבי הרומנים שברשימות רבי המכר, והדבר כמובן לא מפחית כלל מערכו.
בישימון וביער העד - הנרי סנקביץ'
ספר הרפתקאות מרתק ומשובח. הסיפור מתרחש בתקופה שבה התחילו לבנות את תעלת סואץ בסיוע מהנדסים אירופים. ברקע – כוחות צבא בריטים ומצרים נלחמים נגד המורדים מדרום בראשות המהדי, מנהיג מוסלמי כריזמטי שריכז סביבו שבטים פראיים רבים, המירם לאיסלאם והפכם לצבא עז-נפש. סטש ונל, בנו של מהנדס פולני ובתו של עמיתו הבריטי, נחטפים למטרת כופר על ידי חסידי המהדי כדי להביאם למנהיג בסודן הרחוקה. מכאן מתחיל מסע רצוף תלאות דרך מדבריות ויערות עד.
תיאור המקומות, מלבד יפי הכתיבה, גדוש ידע קונקרטי ומעניין, וכולל תובנות נאות על הקולוניאליזם האירופי באפריקה. בהטיית הגה קלה אפשר לראות כאן הד מקדים לעימות המוסלמי-מערבי הנוכחי. חבל שבתרגום החדש של הספר הוחלט כנראה "להוריד" את השפה כדי להתאימה לאוצר המלים הדל של ילדי ההווה.
מופת! חובה! מסעם העיקש ומעורפל התכלית של השניים האלה ראוי שישמש השראה-מפכחת לכל איש הייטק או פיננסים (ועוד כמה תחומים) שיושב שתיים-עשרה שעות במשרד ומאמין שהוא עושה משהו חשוב, נחוץ או מעניין. מומלץ יחד אתו גם אוסף הסיפורים "אהבה ראשונה", ספר רענן, "קיומי" ומעולה בזכות עצמו.
בית המצלה של המלכה פדוק - אנטול פראנס
רומן חינני במיוחד ומשעשע, ועם זאת אין להכחיש שיש בו טרחנות מסוימת, אלא שאפילו היא סוחפת בסופו של דבר, בתנאי שלקורא יש קצת סבלנות. שני "גיבורים" נושאים אותו על כתפיהם היציבות. האחד הוא אלכימאי גנוסטיקן, בעל שפע אמונות מיסטיות מופרכות וססגוניות. השני הוא כומר פרנסיסקני משכיל ששכר האלכימאי לצורך מחקריו התמוהים, כדי שיתרגם עבורו טקסטים משפות זרות.
לשם כך עובר הכומר להתגורר זמנית בביתו
חרפה - קוטזי
לא יצירה מבריקה אמנם, ובכל זאת רומן טוב ומכמיר לב, מהודק בכתיבתו, נשמר מיתר התפייטות, ומשרה לכל אורכו אי נוחות ועכירות – ויש הסבורים שזה תפקידו של ספר טוב. הסיפור עוקב אחר מרצה אקדמאי בגיל העמידה (דמות ספרותית מוכרת ומועדת לפורענות) מרגע שהסתבך בעניין מביש עם אחת הסטודנטיות שלו ונאלץ להתחפף הרחק מחייו, ועד שהוא מוצא את עצמו מתנדב במרפאה וטרינרית נידחת, מסייע בהרדמת כלבים בלתי-נחוצים.
הרומן קושר יפה בין הטרגי שבחיי הכלב כבן חסותו של האדם לבין החרפה שבבסיס הקיום האנושי. ועל הכל שורה כמובן המתח האלים בין שחורים לבנים, שמדי פעם לוקח חלק פעיל בהתרחשויות ומעניק פנים נוספות לחרפה.
בולט פארק - ג'ון צ'יבר
לא רבים משכילים לתאר התעוקה האמריקאית-מודרנית כפי שעושה זאת צ'יבר. איזור המרעה של דמויותיו הם הפרברים של מעמד הביניים בערי אמריקה. התנוחה השגורה: בסלון עם כוסית ג'ין ביד, או בחצר האחורית עם כוסית ג'ין ביד; תמיד עם כוסית משקה ביד.
התעוקה הבסיסית, הממש ויראלית, בה חיים גיבוריו של צ'יבר כביכול מחייבת אותם לצרוך חומרי שיכוך כלשהם, מן הסתם סמים "בורגניים" – אלכוהול וכדורים שונים שקיבלו מהרופא. האירועים בחייהם נחבטים כאפונים יבשים בדפנות הריק הגדול והמנוכר שאופף אותם וחי בתוכם. האמריקאיות עצמה, אצל צ'יבר, היא שד תרבותי-מנטלי המדביק את קורבנו בתסכול ואי-נחת קיומיים. צ'יבר נתפס כאחד הסופרים שהשפיעו על ריימונד קרבר, שוויתר מצדו על השפה העשירה והנימה הפיוטית של מורו ובחר, כידוע, במה שמכונה שפה רזה.
פאלקונר, ג'ון צ'יבר
הפעם הזירה שבחר צ'יבר היא בית כלא. הגיבור, גבר משכיל ואינטליגנט בשם פארגוט, יושב שם מכיוון שהרג את אחיו. בעיה נוספת שלו היא התמכרותו למתדון. סיוטו הגדול של פארגוט הוא שימנעו ממנו את מנת המתדון היומית המגיעה לו כחוק. רשויות הכלא אכן מגשימות לו מדי פעם, על פי שרירות לבן, את הסיוט הזה. בתי הכלא ריתקו את דמיונם של לא מעט יוצרים, בין השאר כמשל לגיהנום. דווקא בגיהנום האלים הזה פארגוט מוצא אהבה עזה ביחסיו עם אסיר אחר שמכונה שפן, שנוהג לשיר: "אם השיר היחיד שאוכל לשיר הוא עצוב/ לא אשיר כלל", והוא שר אותו שוב ושוב.
נבוכותיו של החניך טרלס, רוברט מוסיל
רומן חניכה מעולה שמלווה את ימיו של נער אוסטרי בפנימייה שבמונחים של ימינו תיחשב לנוקשה במיוחד. מוסיל מפליא בספר זה בתיאור מה שנקרא "נימי הנפש" של התודעה הצומחת. ניתן ואף צריך לראות בין השורות את הניבוי בדבר עליית הכוח הנאצי, כשלושים שנים מאוחר יותר, אך בולטת לא פחות היא יכולתם של הנערים במוסד לפתח שליטה עצמית ואנינות שכלית ונפשית, סך הכל פחות ממאה שנה לפני שבני גילם הרדימו את שכלם ונפשם מול מסכי טלוויזיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
