"סוף שבוע בתל אביב" עתיר סטריאוטיפים
ערבי? יש. חרדי? יש. חייל? יש. סרט? לא ממש. סרטו הראשון של הבמאי דרור זהבי לוקח את כל החומרים הבוערים ורוקח מהם שרשרת סטריאוטיפים, שמתאימה הרבה יותר לטלוויזיה
מתוך ''סוף שבוע בתל אביב'' צילום: מתוך אתר ''קרן הקולנוע הישראלי''
תל אביב זה לא. אל הספק-תל-אביב-ספק-מושב-שתולה הזו מגיע מחבל מתאבד (שרדי ג'בארין) שמנסה לפוצץ את עצמו בבוקר שישי בשוק הומה. לדאבונו, הטריגר מתקלקל והוא נאלץ להעביר, תופתעו ודאי לקרוא, סוף שבוע בתל אביב, בהמתנה למנגנון מכני חדש.
בזמן הזה נחשפים בפניו ובפני הצופה כל הקונפליקטים האהובים על במאי ארצנו בשנים האחרונות, מהסכסוך הישראלי-פלסטיני דרך החילוני-חרדי נקנח בשמאלני-ימני, בין אם קשורים הם
לעלילה ובין אם לאו.
סוף השבוע הזה, לכאורה זמן להתבטלות, הופך כאן דווקא לזמן להתלבטות עבור המחבל, שמגלה בדיוק בקונפליקטים הללו את קסמה של הישראליות, ומתאהב אפילו בנערה חרדית שחזרה בתשובה (הילי ילון) ומסייע על הדרך גם לאב שכול (שלמה וישינסקי) שהוא גם ניצול שואה וגם קצת מעורער בנפשו.
רציתם סטריאוטיפ? קיבלתם. המרקחת הזו היא זו שהביאה את הסרט לזכייה בפרס חביב הקהל בפסטיבל מוסקבה והוא אכן סרט חביב, הגם שלא ממש אמין. כולם משחקים בסדר, והעלילה רציפה ובכל זאת נדמה שממדיו של המסך הקטן מתאימים לו יותר מאלה של אולם הקולנוע. שם ניתן היה אולי לעכל יפה יותר את הדמויות השטוחות ולעבות אותן. אבל אז היינו מקבלים עוד "מרחק נגיעה", ומזה כבר קצנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
