דורון רבינא רוצה להפנט
כאמן הוא מפשיט גברים שחורים וערבים ומחדיר דימויים הומוסקסואליים לסלונים הבורגניים. כאוצר הוא מציג גם אמנים שהוא לא סובל ומשבץ את עצמו בתערוכות שלו. דורון רבינא (37), הכוכב העכשווי של האמנות הישראלית, אוהב לחשוף פופיק, נהנה לנבל את הפה, ומחפש עונג ארוטי בכל מקום שאפשר למצוא אותו. תנו לו שלוש שנים והוא יהיה מנהל מוזיאון תל אביב
הזמן עובר והעובדים הזרים עדיין לא נראים בסביבה. מישהו צריך לבנות את המדינה. במקומם תופסים את החלל סקרנים שבאו לראות את הפרויקט שאצר האמן (37) לכבוד התערוכה ארט TLV, שתוצג במהלך אוקטובר.
מי שעקב אחרי העבודות של רבינא בשנים האחרונות לא הופתע מהמיצג החדש. יש לו יכולת לנוע על הגבול הדק שבין אסתטיקה בורגנית להתנסות חתרנית, מעוררת מחלוקת, שמציגה חיים מוקצנים. חתול תעלול. יצירות רבות עוסקות בגוף הגברי ומתכתבות עם תרבות המין ההומוסקסואלית.
הזר, השחור, הערבי, הם מושאי התשוקה שלו. הוא עורג ומפשיט אותם. רבינא מצליח להכניס את הדימויים הקיצוניים האלה לסלונים המהוגנים של ישראל, בלי שהאספנים יהיו מודעים תמיד למסרים הבוטים שמסתתרים מתחת לסדין הנקי.
בעוד עבודות האמנות שלו ממקמות אותו בקצה, כאוצר רבינא נמצא בלב הממסד השבע. שוליים? נעליים! יש לו קשרים מצוינים עם כל מוקדי הכוח של עולם האמנות בישראל. ההתנהלות ממוקדת המטרה שלו מעוררת מולו גדודים של אנשי אמנות מסויגים, שמפרשים את סוג האוצרות שלו כעריצות. אישיותו המוחצנת מגבירה את עוצמת התגובות, שנראות לפעמים כמו מחול אש של אהבה ותיעוב. רבינא, המודע כל כך לעצמו, מביט בלהבות ומסדר לאיטו את צווארון חולצתו המגוהצת.
הוא כבר לא מרגיש ילד נצחי. "המון שנים הייתי בעמדת הצעיר שנמצא בטריטוריה של המבוגרים", הוא אומר. "התחלתי לכתוב ב'סטודיו' כסטודנט, התחלתי ללמד שנה אחרי תום לימודיי. הפוזיציה הזו שיש לה סקס אפיל - מישהו שמקדים את זמנו שלו - נאכלת מול העיניים שלי ויוצרת אתגר חדש. אין לי כבר את השיק של הנבדלות. פתאום הגיוני לך שתעשה את התפקיד שאתה עושה".
מפתח ראשון לכתב החידה טמון באחוזות העושר של סביון, שם גדל רבינא. אביו הוא יוצא קיבוץ שעשה את הונו במפעלים לבידוד תעשייתי וצבר נכסים בגני יהודה וסביון. "גדלתי לתוך שעטנז מוזר של חינוך סוציאליסטי ושפע כלכלי", הוא מספר. "אבא שלי היה סלף מייד מן. הוא התחיל כפועל פשוט ובנה חברה עסקית בינלאומית. ההתקדמות שלו גונתה על ידי סבא שלי שקרא לו הקפיטליסט. ניסיתי להראות, ללא הצלחה, לאבא שלי איך בדרכי שלי אני עושה דרך מאוד דומה לשלו".
הוא הבן הצעיר אחרי ארבע אחיות. "נולדתי לתוך יקום של נשים. זה משהו שמשפיע עליך - להיות בן יחיד נחווה גם כסוג של נס וגם כסוג של עול, שידוך בין אות קלון לבין היותך נזר הבריאה. פוזיציה של אחרות. ברגע מסוים אתה צריך לברוא את עצמך כגבר באופן אקטיבי. הלכתי לחוג ג'ודו, חזרתי מסוחרר מגלגולים. חוויית הפיזיות והגבריות המסוימת הזאת לא היתה עבורי במקומה. כאילו אמרתי 'עכשיו להעדיף את הרוח', והלכתי במקום לחוג תורה".
מצאת את אלוהים?
"אחד הריגושים העזים של חיי היה קבלת ספר תורה בכיתה ב'. חוויה של גבריות, של זקיפות קומה. קיבלנו מקראות עטופות קטיפה בצבע כחול קובלט. אני בא מבית חילוני מוחלט, אנטי דתי. לחוויה מול ספר התורה לא היו כלל שורשים משפחתיים".
היכולת הנדירה שלו למצוא חן, ההבנה איך לתקשר בשפה שתגרום עונג למאזין, כישרון הניסוח שלו, סללו את הדרך למי שכבר מגיל צעיר חווה את החיים על תקן הזר - בזהות המינית שלו, בתחומי העניין. "ההומואיות שלי היא הגדרה עצמית נטולת שורשים לבית שלי. כשההומואיות שלי נולדה, זה לא היה בגיל חמש. זה היה אחרי רצף של התוודעויות - טרקובסקי, פאזוליני, אוסקר וויילד. לא מקור שורשים יש מאין. לגוף יש היסטוריה שכתובה בעור. זה הכי היסטורי, הכי מוצק. אתה קפסולה מבודדת, ריבונית. אין בגדים שיעברו אליך. כל בגד הוא בגד חדש. האחרות נחוותה אצלי כעונג מתמשך. זרקור להרגיש את החד פעמיות שלי".
מה היה המקום של אבא שלך בבניית הגבריות שלך?
"אבא שלי מת לפני שנתיים. אני לא מסוגל לומר על זה כלום. אולי רק שהחוויה שנבראתי בצלמו חזקה מאי פעם - אני הופך להעתק פיזי שלו מיום ליום. לפני שנים פרסמתי במוסף הספרות של עיתון 'הארץ' סדרה בשם Inverted Father, שהורכבה ממאות צילומים שבהם אבא שלי עומד על הראש. המוטיבציה היתה להפך את ה'מקור' שלי. אני לא יכול לחטט כרגע בתובנות שקשורות בו דווקא בגלל שהן עומדות על קצה הלשון".
למה הדיבור נעצר?
"זה בפה, כי אתה לא רוצה לבלוע את זה. תחושה של תדהמה שקודמת לכל אבל או כאב. זו אותה השמש, המקום של האור. אבא שלי מת ממלנומה, סרטן העור, גילו אותה בשלב מאוחר יחסית. זה לא פרידה מזוגיות שבה אתה יכול להיות באבל איטי ואף אחד לא סופר לך את הדקות. באופן מוזר זה מוות שנחווה אצלי כעלבון. השתהיתי לספר לחברים שאבא שלי מת".
"יום אחד בשנת 2000 נסענו דורון רבינא ואני לכנרת", כתבה האמנית תמר גטר בקטלוג שיצא כשהשתתף בביאנלה של סאן פאולו ב-2004. "בלילה התפרקדנו על החול והסתכל לנו לשמים. מראה הכיפה זרועת הכוכבים היה מדביר בעוצמתו. לאחר שתיקה ארוכה הסכמנו
נוכחות המוות מאפשרת לרבינא חירות. "אני מרגיש בריא ובריא בנפשי ככל שאני עוסק וחושב על המושג של המוות. זה נותן לי פרופורציות - שאני לא עובד אצל אף אחד, גם לא אצל האמנות. אני צריך חופש מאוד גדול. המוות עוזר לי לזקק את מטרות היסוד: שום דבר בעיסוק באמנות לא יכול לעמוד בסתירה לאושר שלי. יש לי מין צורך לייצר רגעים דרמטיים בחיים שלי כמעט על בסיס יומיומי. ליצור באופן כמעט היסטרי שגרה מתעתעת, מפתיעה, מלאה בלא ידוע".
למשל?
"אני יכול להצטלם לעבודת וידאו של האמנית רותי סלע באופן לא מהוגן. שוטטנו לילה שלם כשאני נוסע על רולרבליידס שיכור ומחופש לדמות שאני לא יכול להגדיר אותה. הניהיליזם הזה אמור לרוקן מתוכן את העול של המוכר, אתה חי במציאות מוגבלת עם קונבנציות וקודים. שדה האמנות, הקולגות, הוא מבחינתי עול. הוא לא נמען שאני חושק בו או שמפעיל אצלי רעב או מוטיבציה".
הוא מותח את סף הגירוי. משתתף במסיבות פרועות, בעל ליבידו מתפרץ. "אני זוכר את עצמי באומן 17 בערב על ש"י עגנון", הוא מספר, "עומד על הבמה צבוע כגבר שחור ולבוש במכנסי טניס לבנים ומקריא את הפרק הראשון של 'אלוף הערק', ספר שאני כותב מ-2001 על תחרות שתייה בין שני פלסטינים. זה לייצר רגע של לבד, מיליון אנשים ואתה בפעולה מוחצנת. כמו להגלות את עצמך, לתלוש את עצמך. אתה הופך את עצמך לדימוי ומייצר רגע מלאכותי של בדידות".
הוא דנדי מהוגן, אבל עם פה מה-זה מלוכלך. "הדיבור שלי רווי סקס", הוא מעיד. "זהו חומר פעיל בעולם המטאפורות שלי, לא מתוך חיבה לזימה כי אם מתוך ציווי של הגוף להשתוקק גם במילים. אני יודע להיות רהוט ובמקביל לגרום בחיוך להתכווצות של השומע באמצעות וולגריות מקסימלית. הקיום של כולנו הוא מיני, הגוף סוער ומשתוקק. לכן המילים האלו תופרות אנשים אחד לשני. גם העונג מאמנות הוא בחלקו עונג ארוטי".
לפני כמה חודשים הוזמן רבינא לכנס במוזיאון ישראל שדן בהיערכות המוזיאונים הגדולים לפרויקט התערוכות "60 שנות אמנות בישראל". רבינא, שמונה לאוצר של תערוכת שנות התשעים ("ובסוף נמות") במוזיאון הרצליה, הצטרף לשורה של אנשי אמנות בכירים ומדושנים שנבחרו להוביל את הפרויקט.
"כל אחד מהאוצרים היה אמור להציג את התזה האוצרותית שלו", מספר רבינא. "משהו רשמי ומעונב. אני באתי בנעליים לבנות, גרביים ומכנסיים קצרצרים, חולצה של פרד פרי ומשקפי שמש מעל המצח. כשעליתי לבמה שמעתי רחש בקהל. זה הצחיק אותי נורא. הרגשתי כאילו אני אורח בסיטואציה. כמו לומר: אני יכול להפנט אתכם רטורית, אבל עדיין לא חנטתם אותי בממלכתיות הזו".
מוזר לראות את רבינא מוציא לשון לממלכתיות. הוא אולי איש האמנות היחיד בארץ שיש לו קשר מצוין עם שלושת הטנורים. מוטי עומר, מנהל מוזיאון תל אביב, חושב שפרח האוצרות הוא גאון; סוזן לנדאו, האוצרת הראשית של מוזיאון ישראל, מינתה אותו כיועץ מיוחד; ודליה לוין, מנהלת מוזיאון הרצליה, נתנה לו את המפתחות לתערוכות המובילות. עבורם הוא הבן הטוב.
המסלול ללב האוצרות הממלכתית התחיל בגלריית המדרשה. מדי חודש, כבר שבע שנים, מתמיד רבינא לאצור תערוכה חדשה, כשבדרך הוא מחולל מהומות. בתערוכה אחת ביקש מעובדים זרים לא חוקיים לייצר עבודות אמנות. בעקבות תערוכה אחרת, "האשכנזים", נזעק אחד הח"כים של ש"ס והגיש שאילתה בכנסת נגד התערוכה "הגזענית".
אבל הסערה הגדולה שרבינא מייצר סביבו היא דווקא התנהלותו הלא שגרתית כאוצר, שבמסגרתה הוא שם את עצמו לפני האמנים. מתעופף כמו הדבורה מאיה בין העבודות השונות ודולה מה שמוצא חן בעיניו, בלי לקיים שיח עמוק עם האמן, העדפותיו ושיגעונותיו. הכל מלווה בהפגנה מודעת של ביטחון וערך עצמי. "אפשר לקרוא את התערוכות שאוצר דורון כעבודה שלו", אומר האמן בועז ארד, שליווה את רבינא מגיל צעיר. "הוא אף פעם לא דידקטי. יש לו את היכולת לייצר שלם שהוא יותר גדול מסך שני חלקיו. אני לא חושב שיש למישהו אומץ כמוהו לעשות את זה".
רבינא דווקא נהנה מהמהומה סביבו. "חלק גדול מהתחומים שאני בוחר לעסוק בהם כאוצר הם אגואיסטיים לחלוטין. אנשים שוכחים שאוצרות זו יצירה. יש כאן מישהו שעסוק במעשה של בריאה והוא מציע לאמנים להשתתף ביצירת ההיגד הזה. זה שזה מאשרר את המעמד שלו, או שיש לזה אפילו אספקטים כלכליים-אלה סרחים עודפים".
נשמע שיש לך בוז לאמנים. הכל נועד לשרת את המטרות שלך, הסיפוק העצמי, האסתטיקה הפרטית. סוג של נרקיסיזם?
"הפוזיציה שלי מורכבת כי באתי לאוצרות דרך האמנות. אני יודע איך נראה סטודיו של אמן אחרי ביקור של אוצר. אני מכיר איך הדיאלוג יכול להאיר את עינך ומתי הוא גורם לך עוול. אני נע בספקטרום שמתחיל משיחות ארוכות, תובעניות וחושפניות עם אמנים, ומגיע עד הקצה הרחוק ביותר של העצלות שבה אני אומר, בוא ניקח עבודה כזו ועבודה אחרת ונראה מה מחולל המפגש. פעולה אינטואיטיבית והורמונלית לחלוטין".
ואתה סומך על עצמך?
"אני זוכר תערוכות שאפילו לא הצלחתי להסביר לאמנים בתוך התהליך במה עוסקת התערוכה. בתערוכה 'כבל משחרר', למשל , היה רגש מובהק אבל לא מילולי שרציתי ליצור ומבחינתי הצלחתי באופן טוטאלי לברוא אותו. בביקורי הסטודיו שאלו האמנים על מה התערוכה, ולא ידעתי לענות. אסור לשכוח שפעולת האוצרות היא לעתים בגדר נעלם עבור האמן. יש מקום של נדיבות מצד האמן לומר זו העבודה שלי - קח תתענג עליה, תאפשר לחפץ הזה חיים נוספים וחדשים".
גם בתערוכת שנות התשעים המשיך בקו מעורר המחלוקת, לא נמנע להציג במסגרתה עבודה שלו עצמו. "כתבו על תערוכת שנות התשעים שהיא הילד הרע של הפרויקט. עבורי זה היה מעשה אינטימי בתוך טריטוריה פומבית. לעשות מעשה א-היסטורי. לא לייצר תיעוד של התקופה. אמנים פענחו את הפרויקט הזה כמשהו ששואף לייצר תמונת מחזור. קרה בעבר שהצגתי אמנים שאני לא אוהב ולא מעריך כי העבודה שלהם היתה נחוצה לי ליצירת ה'משפט'".
אוננות ונמות?
"בעצם ההיענות שלי לעשות תערוכה סיכומית של שנות התשעים אני אנוס להודות בעובדה שהנה, רגע ההפצעה שלי הוא היסטוריה. שאני כבר לא אמן צעיר. דרך האבחנה הזו החלטתי לעסוק במושג הצעירות".
זה לא בעייתי מבחינתך להציג עבודה שלך בתערוכה שאתה אוצר.
"הוזמנתי לאצור את שנות התשעים בין השאר כי אני אמן שנמנה עם הדור הזה וחווה תמורות ואירועים חשובים שקרו בו. שנות התשעים הן שנות ההפצעה שלי והן כוללות נוכחות אינטנסיבית שלי בשדה האמנות, קבלת כמעט כל הפרסים האפשריים בטווח הגיל שלי והשתתפות בתערוכות המשמעותיות ביותר של העשור. זה לא מצב של אמן שניצל פלטפורמה כדי ליצור לעצמו נוכחות מדומיינת. קשה לי לדמיין אוצר שהיה עושה תערוכה על שנות התשעים ולא היה מתמודד עם השאלה אם לכלול אותי או לא. אני חושב שזו לא תהיה הגזמה לתאר את הבחירה שלי להציג עבודה אחת מינורית שלי בתערוכה במילה 'צניעות'".
רבינא מעדיף להיות עם ולהרגיש בלי. "אין לי עניין אמיתי בשדה האמנות, אבל אני כל כך פעיל בו ובאופן אינטנסיבי. הרבה דמויות מפתח לא מעניינות אותי. הפוזיציה הזו מאפשרת לעשות דברים בלי שאתה שם בחזית ערכים כמו שייכות וריצוי".
אמן, אוצר ומבקר. השילוב הזה לא יוצר התנגשות?
"ברגע שחושבים על שני המושגים האלו - אוצרות ואמנות-כמשרות, חושבים על ניגוד אינטרסים. הפוזיציות האלו הן לא משרות, אלא אמצעי לחשוב, לפעול, לסכסך דברים בתוך עצמי. יש לי אתיקה חמורה: חברים שלי לא יציגו בגלריה של המדרשה כשאני האוצר.
בתערוכת שנות התשעים הצגתי למשל באופן נרחב מספר אמנים שאני מתעב ברמה האישית אבל מכיר בערך האמנות שלהם. המודל הזה של אמן ואוצר הוא חריג בארץ, אבל בהחלט קיים בעולם. דמיאן הירסט ומאוריציו קטלן וטקאשי מורקאמי הם הדוגמאות היותר מוכרות. לכן יש משהו פרובינציאלי בטענה הזו, משהו שמבין באופן צר את משמעות התפקיד שנקרא אוצר".
הקשר לאמנות התחיל כבר בצעירותו. משה גרשוני הוא דמות מפתח בהתפתחות שלו. "בכיתה י"א בתלמה ילין כתבתי עליו עבודה בת 200 עמודים בלי להזכיר את המילה הומוסקסואליות. שבת אחת צלצלתי אליו מטלפון ציבורי מגינת שינקין וחוויתי את ההתרגשות הזו כמו בעת קבלת ספר תורה".
ב-92 לאחר שהשתחרר מהצבא, הוא נרשם למדרשה לאמנות, וכשסיים את הלימודים התחיל ללמד בה. במקביל, רבינא גם למד צילום בקמרה אובסקורה. ב-97' זכה בפרס קיפר לאמן צעיר. ב-99' קיבל מלגת מחיה לשנה מקרן אוסטרית ושהה בזלצבורג. תערוכת היחיד הראשונה שלו התקיימה ב-97' ומאז הציג בעוד שש תערוכות יחיד ובעשרות קבוצתיות. בינו לתמר גטר נוצר קשר מיוחד, והיא המשיכה את טקס החניכה שהתחיל עם גרשוני.
"ביקשו ממני לכתוב טקסט לקטלוג שלה. נפגשתי איתה ואז טסתי לשנה לזלצבורג. כל התקשורת בינינו היתה באמצעות מכתבים בפקס. התוודעות באמצעות ניסוח. אין שפת גוף. היא ידעה להיות אופוזיציה הכי מדויקת למה שעשיתי. הבאתי סוג של ריק והיא הביאה מלאות, ושתי האופציות כל הזמן החליפו את עצמן. בשיחה אחת אפשר להידרדר לתהומות הנמוכים ביותר ועד לגבהים, ממתכון לפאבלובה לדיון על דרידה ואם רפי לביא צייר שמרן".
לפני כשנה ביקש ממנו מוטי עומר לאצור את הרטרוספקטיבה שמתוכננת לגטר ב-2010 במוזיאון תל אביב. רבינא התפטר במהלך העבודה. החודש, כאמור, הוזמן רבינא להשתתף בארט TLV, אירוע האמנות הגדול של השנה שמוצג במהלך אוקטובר בתל אביב. רבינא החליט לייצר פרויקט שיוקדש לאדריכל פאול אנגלמן, שחי ופעל בישראל בשנות השלושים, והיה קרוב לפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. בחלל שבו משוחזרים אלמנטים שעיצב אנגלמן נבנתה המספרה.
"זה לא בא ממקום פוליטי צדקני", מתעקש רבינא בניסיון להסביר מה פתאום מספרה לעובדים זרים, "אלא לקחת את הדמות הכי רחוקה וזרה וליצור את ההתוודעות והמגע. התחושה היא שאתה עושה מעשה גרוטסקי, בלתי נחוץ, מגוחך. אתה לא מביא אוכל או מרפא, אלא מספק מותרות. המספרה מייצגת מנעד דימויים, מגבול הגזענות ועד הכי פוליטיקלי קורקט. זו מספרה לשחורים ועל הרצפה יש פאטרן של עלי בננה - דימוי של שימוש באקזוטיקה ובאחרות. יש לי סוג של שובע מעבודה באמנות ובאוצרות ורציתי לייצר דרמה, רגש קיצוני".
במסגרת הרצון להפוך את חייו לסרט אקשן, הוא ביקש משלושה אמני וידאו "תביאו לי אדם שחור".
"אני לא יודע אם למצוא גבר שחור זה פרויקט אמנותי מושגי או שזה פעולה אוצרותית", הוא לא מתבייש להודות. "העוקץ הוא שהאוצר חומד. האוצר מפעיל אמנים שיעשו עבורו משהו מגונה. אתה הופך את עצמך לנושא ואני הופך אתכם לסוכנים שיביאו צדף נדיר מחוף השנהב, כלומר גבר".
וזכית בגבר שחור?
"אתמול ביליתי לילה שלם עם האמן אייל גולדברג שצילם אותי, ורקדן שחור מלהקת בת שבע. הוא הובא לכאן כגבר שחור, ורוב הזמן רקדנו. חיקיתי אותו וזה הסתיים בריקוד אוהב. הוא אמר לי שהוא מרגיש כגבר שחור רק כשהוא רוקד. כששאל אותי למה ביקשתי שיביאו לי גבר שחור, עניתי לו שיש לי שורה ארוכה של תשובות, אבל בסופן זה קשור לזה שאני בן אחד בין ארבע אחיות. אתה גדל לתוך השוני, האחרות".
מזל שיש אמנות בחיים.
"האמנות היא תמיד דלה ביחס לחוויית החיים שלי, היא תמיד תהיה פחות ממני".
המשיכה לשחור, לזר, הופיעה ברבות מעבודותיו של רבינא. אצלו, האחר מאייר את זהותו הפנימית. "אני בהיר ולא טוב לי להיות בשמש. כמעט לא הולך לים. זו פוזיציה לא טבעית, מסוכנת, מתחברת ללהיות אירופי במקום הזה. לעומת זאת יש משהו מאוד עסיסי בכך שאנשים שחומי עור מסתובבים תחת השמש בטבעיות, זה מבחין אותי מהם. האמנות שלי צריכה להיות קרה, אדישה, מאופקת, בלי קצוות פרומים. יש משהו בלבן, בבהיר, שהוא כל כך מוכר. אני צריך את האחר כדי להתבונן בי".
בתערוכת היחיד שלו בגלריה רוזנפלד, "אלוף הערק", שהתקיימה לפני כחודשיים, הציג רישומים של דמות ערבי, שסימנו אותו כמבשר החדש של האוריינטליזם באמנות הישראלית. "המחשבה שאם אני אשכנזי אז אני חניך של התרבות האשכנזית בלבד-היא טעות", הוא בועט בתאוריה. "החיים בארץ הם תמיד ביחס למזרח. כל מערכות היחסים שלי היו עם גברים מזרחים. העיסוק באוריינטליזם בא מסוג של געגוע, פנטזיה על. היא לא קולוניאליסטית במהות כי אם פורטרט של ההד של המזרחיות שאני מדבר עליה".
ההומו-ארוטיות בלטה כבר בעבודותיו הראשונות. ההזמנה לתערוכת היחיד שלו בגלריה ג'ולי מ', "וואן מן שואו", עוטרה בצילום שלו מוקף בשישה גברים כהים. בתערוכה הוא הציג אשכולות של בננות כאיברי מין גבריים. לפני כמה שנים הכין סדרה של עבודות על הסלנג ההומוסקסואלי: Rimming (ליקוק חור התחת), Seafood ( כינוי למלח הומוסקסואל), Eye Opener (כינוי לגבר האקטיבי במין אנאלי).
העבודות לא מביאות תיאורים גרפיים של סצנות סקס מפורשות. הן נותרות מהוגנות, בלי תמרורי אזהרה. במובן הזה, האקט של רבינא הוא חתרני: ביות של פרקטיקות מיניות לא מקובלות בתוך הסלון הבורגני. רק מבט עמוק יסגיר שלצד מסך הפלזמה עומד סוס טרויאני: ב-Opener Eye יש שני קרעים בצורת כיפה על לוח שעם, כשמאחד מהם נוזל הלוגו של "פומה". לפתע העבודה נראית כאיבר מין הפולט זרע לכיוון פי הטבעת.
"אין כל התקרבות רצינית אל עבודותיו של רבינא כאשר מנסים להבין אותם כעבודות על אודות הומוסקסואליות", כותבת גטר. "המבט ההומוסקסואלי הוא כאן לא נושא, לא תוכן, אלא שם של פנטזיה הכרוכה באוטו-ארוטיות, שתמיד היתה מהותית לחוויית העיסוק באמנות וביפה".
חולצה לבנה. בשולי הכיס מבצבץ כתם של דיו, זיכרון לאביו שנהג ללכת עם עט בדש החולצה. פנסי מכונית עקורים ולצדם פרחים בצורת קריסטלים-העבודות של רבינא מאופיינות באסתטיקה גבוהה. דקורטיבית, נקייה, מסנוורת את העין. פני השטח הם חזות הכל. "עבודותיו מדויקות כמו נשימה, כמו שאיפת אוויר יחידה", כתבה נעמי אביב, שאצרה אותו בביאנלה בסאן פאולו. "נדמה שבכל פעם עליו לאמץ סוג של ניהליזם דושאני, לחזור לנקודת האפס, למקום המרוקן מהכמות העצומה של ידע אמנותי שהופנם".
"יש לי תשוקה גדולה ליופי ורצון לייצר יופי מוקצן", אומר רבינא. "העין היא כמו עור קשה שספג הרבה הצלפות של מגלבים והוא צריך ריגוש חזק בשביל להרגיש. הטריטוריה של היופי היא מסוכנת ביודעין, לא מאפשרת לך לזייף את החשד שנתון מראש-הפתיינות, החנפנות".
יופי כסוג של בורגנות?
"הבורגני הממוצע יעדיף לשים בבית פסל מברזל חלוד ולא עבודה מצבע תעשייתי על פורמייקה. מרסל פרוסט ואוסקר וויילד עשו מעשים רדיקליים בספרות דווקא מתוך בסיס האם הבורגני והשבע. המהוגנות, הניקיון והאיפוק הם ממקום של לייצר חסר של כל מה שהפוך לו-גוף, תשוקה, מקומות בלי גבולות ברורים".
מה מרכז הכובד של האמנות שלך?
"יש מבוכה שתמיד מלווה את האמנות שלי. המחשבות הכי ערטילאיות, הכי מטאפיזיות, חייבות להתממש כחפץ שתקוע בינך לצופה. האמנות שלי עובדת את המוות באופן עמלני. יש משהו וולגרי ודוחה בלייצר חפצים שיישארו אחריך".
האסתטיקה המוקפדת זולגת גם לחייו הפרטיים. הוא מקפיד על לבוש, ותמונותיו מככבות במדורי החינניות. "בשבילי בגדים זה עדות לקשב. תעזוב סטייל או יכולת להתלבש. מבחינתי השאלה היא באיזה הקשר בדיוק אני אלך עם נעליים וגרביים ממאה אחוז כותנה ומתי אלך בלי גרביים. כשאתה יוצא החוצה מהבית אתה כולך מוטרד בקשב לחוץ, לאנשים אחרים. מפגש עם חבר זה רגע מאוד משמעותי של קשב. רגע מזוכך. מה מחולל צבע מסוים, האם הוא חזק מדי לשפת הגוף שלך ברגע נתון. לפעמים, רגע לפני שאני יוצא מהבית, אני מסתכל במראה. ואז עובר עם אקונומיקה על הצווארון. יש לי הרבה בגדים משובשים".
הבגדים שלך יכולים להיות מטרידים, דקדנטיים. נעלי לכה לבנות של חתנים, וסטים משנות השלושים, מכנסיים בגובה של תחתונים.
"זה לנבל את הפה בלבוש מהוגן. יש משהו מסעיר במושג מהוגנות. אני רואה את גרשוני כמי שעוסק בביבים החשוכים והסליזיים ביותר ויש לו עניין חזק עם תו התקן, הממלכתיות. רק גרשוני יכול ללבוש חולצת לייקרה בצהוב זרחני ולהיראות בן אצולה".
לבוש כמאבק בצורה החיצונית שלך, רצון להתנתק מהגנטיקה ולברוא את עצמך מחדש?
"זה השתעשעות בדנדיות. לא ממקום של שנאה עצמית. סוג של לחגוג משהו. בעולם בו אנשים מרהטים את הבית מאותה חנות ומתלבשים מאותה רשת יש תחושה חזקה של סטנדרטיזציה ויש צורך טבעי לפרוע אותה. אם כל המפעל של החיים הוא לנסות לזכך את עצמך בתור הדמות של מי אתה-לבוש הוא אמצעי נגיש ומהיר".
אתה פוחד להיעלם בהמון?
"הלכתי לאירוע באחת השגרירויות. לקחתי חולצה וחרצתי בסכין יפני וסרגל מתכת את כולה כמו פנס סיני. כשעמדתי עם כוס משקה ביד זה נראה כמו חולצה רגילה, כשזזתי ראו את הפופיק. זה קטע של לייצר דרמה. ממקום אוהב ומתענג".
בעבודה, כמו בחיים. "לפעמים, כשאני תולה תערוכות, אני מוצא את עצמי חצי עירום. במדרשה אני הולך יחף עם מכנסיים קצרים. בהרצליה הגעתי איזה רגע למבוי סתום בתלייה. עבדתי עם עשרה אסיסטנטים והחלטתי שאני צריך להיות בלי חולצה. לא כי היה חם או נוח, כי זה נורא משפיע. פתאום התבררו לי דברים. אוצרות תובעת ממך למצות מקסימום מהיכולות המחשבתיות שלך ומהיכולות הוויזואליות שלך, ולא רק האינטלקטואליות. יש לי המון חזיתות בחיים שלי-ואין לי רצון בהכרח לייצר אינטגרציה ביניהן".
גם בבית שלך שלט ההידור?
"אבא שלי היה דווקא גנדרן. הוא היה מבשם את הפנים שלו בחמישה סוגי בשמים בו זמנית. גדלתי בבית מלא בנות עם רגישות לאופנה, שנסעו הרבה לחו"ל. אתה סופג. אני זוכר עצמאות בסטייל שלי בגיל צעיר. האחיות שלי הלבישו נשים, אני הלבשתי גבר. הן הגיבו בבהלה".
הוא אומר הידד לחיים הטובים. "אני בדרך כלל כותב בבתי קפה. פעם אחת ישבתי עם הלפטופ בצהריים ואבא שלי התקשר ושאל איפה אני. אמרתי שבבית קפה. הוא אמר: 'אבא שלך קם בשש בבוקר לעבודה וכבר הספיק ככה וככה ואתה יושב בבית קפה'. שעה קודם התקשר אליי הגלריסט שלי וסיפר שנמכרה עבודה שלי. שאלתי את אבא שלי, 'כמה כסף עשית בשעה האחרונה?', הוא לא ידע לענות. אמרתי לו: 'אני עשיתי 10,000 דולר'. 'את זה אני לא יכול להגיד', הוא אמר".
ברוכים הבאים לעולם האמנות 2008: יצירה כסוג של נדל"ן, בנקים ותאגידי ענק מממנים תערוכות. "כיום העבודה שלך משויכת באופן מיידי לפרנסה שלך, זה לא היה קיים בעשורים הקודמים. במקום להתאבל על עולם שאבד אני מעדיף להסתכל על הרגע המנומנם הזה כרגע מרתק".
צבירת הון עצמי בונה אותך מחדש?
"יש בי משהו שנוגד צבירת רכוש. אני לא שומר גזרי עיתונים או מקטלג את עצמי כמו קולגות שלי. יש לי בית מאוד נזירי. בלי ריהוט או חפצים. לפני עשר שנים אבא שלי התקשר ואמר: 'תשב. הסטודיו עולה בלהבות'. היה בזה משהו נעים. לא זני, של להשלים, אלא דרמה. נשרפו לי כל הנגטיבים, עבודות מהלימודים, קטלוגים. זה לא דכדך אותי. התחושה היא שהנכס האמיתי נמצא בראש".
גם ביום טוב לא תחלצו מרבינא משפטי התנצלות על ההצלחה שלו. "אני אף פעם לא מרגיש אסיר תודה על הזדמנות. אני לא חושב שהתחלתי אי פעם תפקיד עם ידיעה איתנה שאני מתאים לו ושהוא מתאים לי. דווקא אי הידיעה הזו גורמת לך למלא תפקיד באופן הסקרני ביותר, המגשש והקשוב ביותר. לא לפעול על אוטומט. היו שנים שהרגשתי שכמעט כמו עונש כל הפנטזיות שלי מתגשמות. כמו קללה, אבל קללה חיובית".
הפעילות בטריטוריה הממסדית לא תחנוק אותך?
"אני יכול לעשות את הפשעים שלי במקומות שהתהודה שלהם גדולה. אני לא צריך את השיק המחתרתי של לעשות תערוכה בגלריית שוליים. אני יכול לייצר את הסדק שלי בתוך התרבות ולהתענג על ההד החוזר של תיבת תהודה גדולה. המאמץ הוא שיישמע צליל עמוק".
הממסד מאוהב בך. יש לך יכולת למצוא חן בעיני האנשים הנכונים. חן חן למתחנחן?
"אני רוצה ליהנות מיום העבודה שלי. אם אני יכול לממש את החלומות שלי בתערוכות תוך דיאלוג בלי להתפוצץ-אני לא צריך להתנצל על זה. רועי רוזן אמר פעם בפתיחת תערוכה: הנה דורון רבינא, האמן שכולם אוהבים לאהוב. לא יכולתי לישון שלושה ימים לאחר מכן".
אתה עוזב עכשיו את גלריית המדרשה לאחר שבע שנים.
"אני רוצה להרחיב את טווח החוויות והאפשרויות שלי.ב-2009 אאצור שתי תערוכות גדולות בארצות הברית-בסן פרנסיסקו ובפילדלפיה".
מה הלאה, להיות בעוד 15 שנה מנהל מוזיאון תל אביב?
"אם כבר אז בעוד שלוש שנים. לעשות את זה בשיא האון. לא בתהליכים של התמסדות אלא בשיא האקשן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם