אל פצ'ינו הפך לאטרייה מחוממת
השחקן המיתולוגי מתבזה כבר 20 שנה. אם תוסיפו לכך את מצבם הפתטי של דיאן קיטון וקופולה, הרי ש"הסנדק 4" הוא כורח המציאות
אל פצ'ינו צילום: גטי אימג'ס
בעיניי זה זן חדש של נקרופיליה פילמאית. מוציאים את המנוח מקברו כדי לראות האם החמיצו משהו בניתוח לאחר המוות הקודם. קופולה לא ביים סרט ראוי כבר חצי יובל, כולל "נעורים ללא נעורים" החדש, שהוא תרגיל נרקיסיסטי בקולנוע חסר משמעת ונטול פשר. נדמה שהוא הטוען הבולט בשטח לפרס אורסון וולס להשחתת הכישרון לטובת הבולמוס.
במודעה לתיקי לואי ויטון המתפרסמת באחרונה (כל ההכנסות לצדקה) נראה הבמאי העגלגל יושב בערבות הפמפס בארגנטינה, ביתו החדש; בתו סופיה שרועה למרגלותיו; שמש בין הערביים צובעת אותם בצבע שקיעה מחמיאה והאב נראה כמסביר לבתו מה לא בסדר בתסריט שהוא אוחז בידו. מי היה מאמין שקופולה המחמיר ייתן ידו למחזור הטרילוגיה הגדולה של הקולנוע האמריקני.
כאשר צפיתי השבוע בדי-וי-די החדש של "88 דקות " עם אל פצ'ינו, עלה בדעתי טיב הקשר הנפתל שבו כרוך גורלם של קופולה ופצ'ינו. לא הצלחתי לזכור את הסרט הטוב האחרון שעשה פצ'ינו בעת האחרונה. נדמה שרק "הסנדק 4", שאפילו ההרהור על אודותיו מוכחש בתוקף, יציל אותם משקיעה מכוערת ופומבית אל תהום הנשייה. קופולה לפחות עושה יין טוב.
מחשבה דומה קפצה עליי כאשר צפיתי בפרסומת ללוריאל שבה משתתפת דיאן קיטון, הנפלאה לשעבר. בעור פנים מתוח, משיי ואפרסקי מפזזת קיטון באחו, משליכה את שערה בידיה ומלהגת בדבר התמרוקים הנפלאים. נדמה לי שהסרט הטוב האחרון שפצ'ינו וקיטון עשו, במקרה גם יחד, היה "הסנדק 3".
"88 דקות" הוא סרט כה מקושקש ומוגזם בכל רמה, שהישיבה מולו היא חוויה שאינה קלה יותר מלצפות בג'ורג' בוש נואם במשך מאה דקות. פצ'ינו הוא פרופסור (למה בעצם?) שהיה בעברו אחד הפסיכיאטרים הגדולים של רוצחים סדרתיים. שרינק שטיפול מוצלח אצלו משמעו עונש מוות. רוצח סדרתי ששלח להמתין להוצאתו להורג, מפעיל בשלט רחוק רציחות קופיקט שהן שילוב של אונס, עינויים ותליית הקורבן הפוך מרגל אחת בכבלים וגלגליות. בקיצור, לא נעים.
פצ'ינו לא הגיע למעמדו הנישא בגלל חזותו החיצונית אלא בגלל האינטנסיביות של משחקו והיטמעותו המוחלטת בדמות שאותה הוא מגלם. בעשור האחרון הוא מטפח מין בלורית מוזרה שהיא יותר אוויר ומייבש מאשר שיער. לתאונת התסרוקת הוא הוסיף זקן צרפתי מיותר לחלוטין וכל השיער הזה משנה צבע מסרט לסרט. הוא תמיד היה גבר קטן בעל פיזיונומיה מוזרה, אבל בגילו המתקדם נדמה שהוא מתכווץ כמו בשר כשר. לתוך הערבובייה הדוחה הזאת הוא משליך באחרונה פגם דיבור כלל לא חינני, שהופך את הקשב לדיאלוג איתו לכאב פיזי.
ניתן גם להתרשם שבחוזים שהוא חותם עליהם יש סעיף שמרשה לו להשתולל, התקפי זעם מיותרים, צעקות ורוק ניתז לכל עבר. אם אינני טועה, הפריזורה המאווררת נוסעת אחורה עד "ים של אהבה", שהיה בערך הסרט האחרון הטוב שלו, אלא אם אתם אוהבים, כמוני, את הנוף האפור והקפוא של "אינסומניה".
עדיף להתפורר
בחירות התסריטים האחרונות של האייקון המיתולוגי הזה מעוררות תמיהות קשות גם הן. "שניים לכסף" עם מתיו מקונוהי, האיש והתלתלים; "השתול" עם קולין פארל; "סנגורו של השטן" עם קיאנו ריבס ועוד.
בכל אחד מהסרטים הללו משחק לצדו שחקן צעיר שעוד רגע יהיה כוכב, אבל לא מישהו שיכול להאפיל על התקף הזעם הקדוש המכונה "אל פצ'ינו". אני יודע שזה ירגיז את הטהרנים שבין מבקרי הקולנוע, אבל אני מעדיף את התפוררותו הכואבת והאנושית כל כך של סילבסטר סטאלון על פני פצ'ינו. איפה שפצ'ינו חתום על טרילוגיה נפלאה אחת, חתום סטאלון על שתי סדרות-"רוקי" ו"רמבו"-המגדירות את אמריקה לא פחות מ"הסנדק".
אל פצ'ינו צילום: יח''צ
ההוכחה החותכת ביותר לדילמת פצ'ינו היא סרטו החדש והמשותף עם רוברט דה נירו. גם דה נירו עבר את החיים עם החותמת "גאון" על ישבנו, אבל דה נירו, לזכותו, הצדיק אותה רוב הזמן. עם רבע מהשטיקים של פצ'ינו ופי שניים נוכחות, דה נירו מביא לסרטיו הטובים אינטגריטי שפצ'ינו מנסה לשכנע אותנו בכוח שיש גם לו.
העובדה שהסרט אינו טוב ואינו מצליח, אמורה הייתה להפתיע, לפחות על רקע הציפיות הגבוהות, אבל מי שלא התעלף מחמש הדקות שלהם יחד ב"היט" לא ציפה לכלום. "המקור", למשל
, היה סרט טוב. אבל גם שם נשען הסרט על משחקו המופלא של ראסל קרואו וההתלבטות קורעת הלב שלו. "דרכו של קרליטו" היה סביל, אבל מה שעשה אותו כזה היה שון פן המצוין. וכך זה ממשיך. "שוטטות" ההומופובי שיצא באחרונה בדי-וי-די הוא הוכחה נוספת לדלות החומר של פצ'ינו.
אם נחזור לרגע ל"88 דקות", הסרט הרע הזה מוצף בדמויות כה רבות ולא מפותחות ובעלילות משנה המגיעות לדרך ללא מוצא, שזה כואב לראות את פצ'ינו-שאינו מפסיק להתרוצץ כל הסרט-מנסה גם לשמור את שיערו במקומו וגם לצקת מעט היגיון בעלילה. משימה בלתי אפשרית. מכיוון ששני ספרי "סנדק" לא רעים כלל נכתבו אחרי מותו של מריו פוזו, הדעת נותנת כי בצר להם, לפחות לקופולה, ייכנס לחיינו "סנדק" רביעי.
הבעיה כמובן היא שפצ'ינו מת ב"הסנדק" האחרון. אבל זה מעולם לא הפריע לאף אחד. מה גם שספרי "הסנדק" החדשים ממוקמים בתקופות שבהן מייקל קורליאונה עדיין חי ונושם. אילו הייתי צריך להמר, "הסנדק 4" הוא יותר עובדה מאשר משאלת לב.
נא להמתין לטעינת התגובות
