ראשי » תרבות » ספרות » מדף הספרים

מדף הספרים של אמנון דנקנר

ספרו של אמנון דנקנר "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" יוצא בימים אלה לאור בהוצאת אחוזת בית. דנקנר מציג את עשרת הספרים המצהיבים והמקומטים, שהוא נהנה לשוב ולקרוא בהם - מש"י עגנון ועד יהודה עמיחי

אמנון דנקנר | 24/9/2008 14:00

ימיו ולילותיו של הדודה אווה, אמנון דנקנר צילום: כריכת הספר

בחרתי לכתוב כאן על הספרים שאני שולף לעתים קרובות מן המדף, אלה שאני קורא בהם פעם ועוד פעם ועוד פעם, והם בשבילי - כל אחד מסיבותיו - חברים ותיקים המלווים אותי שנים רבות. הספרים האלה, כמו בעליהם, התקמטו והצהיבו במרוצת הזמן, ובכל מפגש איתם עולים בי זיכרונות מתוקים או מרים מקריאות קודמות בהם וממה שאירע לי בין קריאה לקריאה. מכיוון שאיני בא להתיימר או להתייפייף אני מזהיר מראש כי לא כולם הם מה שמכנים "ספרים חשובים" אבל כולם יקרים לי מאוד.

פרנסואה ראש - מאת ז'יל רנאר
את הספר הזה קיבלתי מתנה ליום הולדתי התשיעי, והוא היה צרי לנפשי. הסיפור, הכתוב ביובש מקפיא דם, על פרנסואה הלכוד בתוך משפחה מרירה שבתוכה הוא הופך למשיסה, בעיקר בידיה של אם מתעללת, לימד אותי כי אינני לבד. ראש גזר הוא במידה רבה אחי לצרה. אני ממשיך לקרוא בו עד היום, במהדורת התרגום הראשונה מצרפתית לעברית, שבה גם חיתוכי עץ יפהפיים, ועדיין, בגילי המתקדם, עיני דומעות בקוראי אותו.

כתבי ש"י עגנון
הם מלווים אותי מגיל שלוש-עשרה, שאז נכבשתי לראשונה בידי המספר הגאוני הזה. חוכמת לבו הגדולה ודרך הסיפר שלו חודרות ללבי בבת אחת ובכוח גדול כל כך עד שכאשר אני קורא בו אני שומע ממש את קולו במבטאו המיוחד, לואט את המילים אל אוזני. גם כשהוא מסובב אותי בכחש ובעורמה האופייניים לו, כדי לבוא לפתע ולדקור את הלב, עדיין כל מילה שלו נמסכת כדבש בדמי ופותחת לי צוהר לחוכמות עתיקות, שמהן יָצוק הדי-אן-איי התרבותי שלי ושל כולנו.

כל ספרי פי ג'י וודהאוס
כותב ההומור האולטימטיווי שאין מי שיישווה לו. כמעט מאה ספרים וקבצי סיפורים קצרים שבהם כל כך הרבה צחוק נעים, אינטליגנטי, סלחנות משועשעת ואהבת הבריות, ולא פחות חשוב – אוסף עשיר של דמויות החוזרות ומופיעות ברבים מהספרים והן מצחיקות אותך במוזרויותיהן ושאל כולן הוא מתייחס באהבה. שניים מספריו ראו אור גם בעברית, אבל יש עוד רבים וטובים מפרי עטו, ואותם כדאי לקרוא בשפת המקור, כי האנגלית שלו על שלל הניואנסים והקישורים שלה מאבדת הרבה בתרגום.

זיכרונות ויליאם שיירר, כרך ראשון (לא תורגם לעברית)
שיירר זכה לתהילה כמחבר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", והכרך השני של זיכרונותיו עוסק בפעולתו כעיתונאי באירופה של עליית הנאציזם. אולם הכרך הראשון, הקרוי "מסע במאה העשרים", הוא החביב עלי, משום שהוא מספר על עבודתו ככתב מתחיל, בן עשרים ואחת, שבא מארצות הברית לפריז ונקלע להיכרויות אינטימיות עם גדולי התרבות כמו המינגווי, ג'יימס ג'ויס, סקוט פיצג'רלד, גרטרוד סטיין, ג'יימס תרבר, אנדרס סגוביה ועוד רבים אחרים. התיאור שלו את חייו בפריז בשנות העשרים של המאה שעברה הוא תיאור מופלא ומעורר קנאה.

מבולנז'ה עד דרייפוס
אוסף, בשלושה כרכים, של הכתבות ששלח בנימין זאב הרצל מפריז לעיתונו בווינה כשעוד לא היה חוזה המדינה אלא רק כתב חוץ. אני שב וקורא בכרכים האלה לא רק כי יש לי עניין גדול במאורעות שהיו בצרפת באותן שנים, אלא גם משום שאני מעריץ את הרצל העיתונאי שהיה בעיני הנחום ברנע של אז, בהתחשב בהבדלי התקופה והסגנון. הוא היה חרוץ ומדויק, ויחד עם זאת ידע להעביר את האווירה, לתאר תיאורים חיים מאוד ולעשות את הדברים ברורים, חדים ונעימים לקריאה.

האימאז' הגותי מאת אמיל מאל (לא תורגם לעברית)
זהו הכרך המרופט המלווה אותי בכל נסיעותי לצרפת. אני חובב גדול של קתדרלות וכנסיות רומנסקיות וגותיות, וכדי להבין מה רואים שם צריך לפענח את השפה ואת הדקדוק של הפסלים, התבליטים, פיתוחי האבן והוויטראז'ים המצויים שם בשפע. הספר של מאל הוא המלווה הנאמן שלי במקומות האלה והוא שמפענח לי הכול באופן פשוט ומעמיק. הוא עוזר לא רק בקתדרלות אלא גם במוזיאונים מול הציורים הרבים שעניינם נוצרי.

אמנון דנקנר ביום עיון לציון חמישים שנה לפטירתו של עזריאל קרליבך ברקאי וולפסון

ספר פאבר לשירה אנגלית מודרנית
ביום הלימודים הראשון בבית הספר התיכון נכנסה אל הכיתה מורה בעלת רעמת שיער אדומה ולהט נפשי והחלה מדקלמת שיר של וורדסוורת, ומיד התאהבתי בשירה אנגלית. עד היום אחד מתחביבי הוא להלך בחדרים ולדקלם בקול רם שירים באנגלית, והספר הזה על המבחר הנהדר שבו מאפשר לי להמשיך ולהשתטות בקולי קולות. וזה לא נעצר כאן: אני גם אוהב לדקלם מונולוגים של שקספיר, ומי שלא שמע אותי בתפקיד המלט לא שמע ביצוע נורא מימיו.

סיפורים קצרים של צ'כוב
יש לי אוסף של כל הסיפורים של צ'כוב שנדפסו בעברית, והם חשובים לי עד כדי כך שבלי לקרוא כמה סיפורים מדי שבועיים-שלושה אני מרגיש שאני מהלך בעולם כיָתום בלי יד מדריכה ואוהבת. אין מה להוסיף.

תנ"ך
אני קורא בתנ"ך באושר גדול משום שבכל פעם שאני קורא בו אני מרגיש כיצד המילים העתיקות שבו מתפוצצות בתוכי בכוח מענג. אני קשור בכל נימי נפשי למילים האלה, שיש בהן קשיות ורוך כאחת, כמו שנאמר יפה כל כך: "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור". תענוג מיוחד בשבילי הוא לקרוא תורה יחד עם תרגום אונקלוס ולערות לתוכי גם את המילים הארמיות, שאף הן מניעות משהו בנפשי. כשאני רוצה ממש להשתולל ולהשתעשע עד אין קץ, אני חוזר אל ספריו של נ"ה טור סיני ובהם עיסוקים בלשון התנ"ך, שגם אם חלקם נחשבים היום למפוקפקים, עדיין הם לטעמי מעניינים ומציתי-דמיון.

יהודה עמיחי
אני לוקל פטריוט סנטימנטלי, ואני מתגאה מאוד בבוגרי בית הספר שלי, "מעלה" בירושלים, כגון הסופר הנפלא חיים באר והחכם פרופסור אביעזר רביצקי שלמדו איתי בכיתה. אבל עיקר גאוותי היא על בוגר ותיק יותר – יהודה עמיחי. הוא גרם לי פעם לפרוץ בבכי מר, כשנוכחתי לדעת ששכחתי את ספר שיריו באוטובוס בדרכי לבסיס הרחוק שבו שירתי בצבא הסדיר.

עד אז הספר הזה לא מש ממני בכל זמן שירותי. מיהרתי כמובן לרכוש עוד עותק שלו, שעליו שמרתי מכל משמר והיום הוא בלוי משימוש, מרובב בכתמי קפה ובוודאי גם ספוג בדמעות של התרגשות. חלק מהשירים בכרך הזה (שירים 1962-1948) הפכו כבר לכמעט קלישאות, אבל אני, הזוכר כיצד הופיעו בפני חדשים ומרעישים, ממשיך לטעום בהם טעם ראשון.