הניתוק של יהושע קנז
יהושע קנז הוא סופר נועז, שבניגוד לחיבת הקאנון להזיות בורגניות, מעלה על הכתב גם חריגים. אבל משהו התקלקל לו בדרך. איך הפך קנז ממי שנותן קול לחלשים למי שמביט עליהם מלמעלה? ואיך זה מתקשר לתהליך הניכור של החברה הישראלית, ויותר מכך, לתהפוכות הפוליטיות שעברה? אמנון נבות טווה את החוטים
נוכחתי בעליל שהספרות העברית לא יכולה עוד למלא את התפקיד המרכזי שיועד לה - אותה עמדת אופוזיציה תקיפה כנגד המגמות המרכזיות בחברה ובתרבות. ספרות המבקשת להתייצב לצד החלש, המוכה, הדרוס והרמוס, לאמור, התייצבות לצד אלה שקוראים אותה או נזקקים לה פחות מכל.
בסתירה הזאת לא יכלה הספרות הנכתבת כאן לעמוד, ובעשורים האחרונים נכתבת הספרות הישראלית על קוראיה ובעבור קוראיה - אותה שכבה מצטמצמת של בורגנות משכילה שעדיין נזקקת פה ושם לספר כבידור תובעני מעט בהשוואה לסוגי הבידור האחרים. את הקהל הזה מנסה הספרות הנוכחית ללכוד באמצעות מתן ביטוי לדילמות הקיומיות שלה, למצוקותיה האינטימיות.
זאת, בלי לחוש שהשכבה הזאת מצטמקת והולכת: תהליכים כלכליים וחברתיים נוגסים בה בכל פה, מצוקות הקיום מאכלות את זמנה הפנוי, כספה מתמעט והולך ומעמדה הסוציו?כלכלי מידרדר בלי הרף. בקצה הסקאלה מתייצב רוב רובו של העם, מכסה בקצת גאדג'טים של החברה המערבית תהליך התרוששות כלכלי ורוחני מוחלט, פרי מדיניות כלכלית ו"חינוכית" מכוונת מראש.
בספרות המתמקדת בסיפוק הזיה נרקוטית על הווה בורגני מתמשך ולא מאוים, יהושע קנז הוא חריג בולט: כבר בספרו השני, "האשה הגדולה מן החלומות", התייחס אל אותה שכבת אוכלוסייה שאין לה מקום במרכז המגרש ולמעשה גם הצטופפותה ביציע האחורי לוותה בחשד עמוק. ב"בין לילה ובין שחר" הזר מאיים לכבוש את מרכז הבמה בכוח פראותו והוויטאליות הסקסואלית שלו ונכשל: המשוכות שהציב היישוב הישן היו גבוהות מדי.
פסח, הזר, נכשל והמסע שלו במחוזות המוארים של ההוויה הישראלית זכה לאקורד סיום צדדי ואגבי בספרו הבא של קנז "התגנבות יחידים"-הוא אושפז, כמו אחיו, בבית חולים לחולי רוח, לאחר עריקה וניסיון בריחה מן הארץ.
כיתה בבית ספר תיכון במושבה בשנות החמישים ("בין לילה ובין שחר") הייתה עדיין מקום שבו אפשר היה לבודד את המצורע והחריג, לא כך הדבר בטירונות הכלל חילית של צה"ל בשנות החמישים ("התגנבות יחידים"). כאן המיעוט הפך להיות רוב, ובני המושבים, הערים והקיבוצים מיעוט. הם אמנם מרגיעים את עצמם במחשבה שבטירונות הקרבית של צה"ל, אילו הגיעו אליה, כמובן, הם היו רוב. אלא שההתמודדות של הרוב שהפך מיעוט היא תודעתית: עד כמה יוכלו אבנר ובן-חמו ואפס-אפס לחדור (כמו פסח) אל ה"אני" של בני היישוב הישן, המגולם ברומן על ידי דמות המספר, המכונה מלאבס, המצטדד והמבקש להיבדל.
הסיכון מגולם בעיקר בדמותו של אבנר, בן היישוב הספרדי הישן בירושלים, שניסיון החדירה שלו אל תוך ה"אני" של מלאבס מקבל ביטוי אגרסיבי: הוא מאכיל את מלאבס בסנדוויץ' טבול בתרחיץ גילוח. קונפליקט מקביל מתרחש בין שתי דמויות אחרות (אבל זהות מבחינת תפקידן ברומן) - בין מיקי ספקטור, בן המושבה, לבין אלון, חבר הקיבוץ, שלא מצליח לשמור על "האני הנבדל" שלו, אינו עומד בציפיות הקהילה אליה הוא משתייך ומתאבד כשמבשרים לו שהוא הולך להיות שוטר צבאי. מיקי ספקטור, המבקר בקיבוץ של אלון וזוכה להצצה מבהילה בחייו הסמויים, נשאר קר, ער ומפוכח: אפס הזדהות, אפס אמפתיה.
"התגנבות יחידים", שראה אור באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, נתקל בביקורת לא קלה עם צאתו. הביקורת המסורתית שביקשה לשמר את קנז כסופר קאמרי ואינטימי, נבעתה קצת מהגדלת השקף החברתי וראתה בו מרכיב זר ומסוכן בפואטיקה של קנז. בהמשך הדרך הפך להיות מעין ספר פולחן מאחר שנגע באחת מהנקודות היותר אפלות של האני הקולקטיבי הישראלי: הטירונות הצבאית.
הביקורת המאוחרת יותר ראתה בספר שיקוף מדויק, רטרוספקטיבה של החברה הישראלית בשלב הראשון של ההתפצלות הפנימית ותחילת תהליך האטומיזציה, ההבדדה, האנומליה והניכור. גם השם, "התגנבות יחידים", אותת על משהו מנוגד בעליל להליך החיברות והגיבוש שהיה חלק מן היומרה של הטירונות הצבאית בשנות החמישים והשישים - זו שקיבלה את המקובלים והתעלמה מן הנידחים ודחקה את המצורעים לחיל המשטרה הצבאית ולהתאבדות שבעקבותיה.
עמדת הנבדל צלחה אפוא: מלאבס ומקבילו מיקי ספקטור הצליחו לשמור על זהותם הפנימית ועל שלמות האני הפנימי ובתוך כך איבדו את יכולת ההזדהות הטוטאלית עם האני של הזולת. אלון המתאבד, בן-חמו השורף את צריף משפחתו במעברה, מילר שמת פתאום במהלך סדרת האימונים ויתר הדמויות שהטירונות נחרטה בבשרם כמכוות ברזל מלובן, אינם פחות טוטאליים או טרגיים בפני עצמם - ויהיו נסיבות הטרגדיה מגוחכות או מופרכות כאשר יהיו.
זוהי התשובה למיקי ספקטור, התוהה בינו לבין עצמו מה האסון הגדול בשירות במשטרה הצבאית ומה זה כל כך חשוב מה יגידו בקיבוץ של אלון על השירות הצבאי המבזה הצפוי לו.
השאלה אינה שאלת האתוס הקיבוצי ושברו - לכותב שורות אלה היה הכבוד המפוקפק לשרת בחיל המשטרה הצבאית ומקרה אלון הוכפל בחזקה הנדסית במהלך שירות זה - לפחות שישה מחברי לשירות המלבב הזה איבדו את עצמם לדעת או איבדו את דעתם סופית, מול עיני. ה"אני המתבדל" שלי, מימי היותי בן 19, נשבר לרסיסים. עד היום אני אוסף את השברים.
מהרבה היבטים הפך יהושע קנז סופר מרכזי בזכות ההתייצבות בעמדת אליבי לספרות שלמה: הוא מכוון פנס כיס לאזורי אירוע שהספרות הקאנונית
התוצאה היא דמויות שהן יותר דפוס התנהגות מאשר דמות (דפוס הילד האנטגוניסט ב"מומנט מוסיקלי" חוזר גם בקובץ הסיפורים החדש; דפוס ההתנהגות של שמואל, רוצח העיוורת ב"האשה הגדולה מן החלומות" חוזר ב"מחזיר אהבות קודמות" בדמותו של מתווך הדירות הזוטר הרוצח את הפיליפינית וכו').
בשני ספריו האחרונים, "מחזיר אהבות קודמות" ו"נוף עם שלושה עצים", שבמרכזו הנובלה "שורפים ארונות חשמל", מתבהר שאבנר ובן-חמו ואפס-אפס מהטירונות של שנות החמישים לובשים חזות חיצונית שונה: הטירונות הארכאית של שנות החמישים לבשה חזות של בניין דירות תל אביבי, שה"ביחד" המאפיין אותו דומה דמיון מפתיע ולא מקרי לטירונות בה"ד 4 משנות החמישים.
אותה תערובת של דחיסות לצד היבדלות. הדמויות לבשו חזות שונה, אבל הפגיעות של האני שלהן היא אותה פגיעות, חייהם הם אותם חיים של סף הקטסטרופה או האסון או האובדן. רק ניסיון החדירה האלים אל התודעה של הזולת מומר כאן בניסיון לפלוש לתחומי "השטח המשותף" של בניין הדירות התל אביבי על מנת לקנות בו דריסת רגל (היינו, לגיטימציה) בכל מיני העמדות פנים ודרכי רמייה.
כישלון ההתחברות באמצעות רמייה או אלימות מזכיר ביותר מכמה אופנים את כישלונו של אבנר לחדור מבעד לעמדת ההתבדלות של מלאבס ב"התגנבות יחידים" ולזכות מתוך כך במידה זו או אחרת של הכרה, צידוק או אמפתיה. יש אפילו הזרה והגחכה של האיום הגלום בדמויות האלה, בגרסתן המאוחרת.
הן רוצחות רק עיוורים או פיליפיניות ומנהלות קיום מרתפי בדירות שהן חופרות לעצמן מתחת לבניינים התל אביביים בצפון העיר. כל שיטפון חורפי יחשוף את קלונן לאוויר העולם ("מחזיר אהבות קודמות").
מלאבס מ"התגנבות יחידים" הפך בספרים הבאים ערכה חיצונית לסיפור, היש הנעדר שלו: המעקב אחרי הדמויות, מפולות חייהן הקטנות והמצטברות, עליבותן, הופך להיות קר ומרוחק ואפילו לועג ככל שהוא נהיה מדויק ואפקטיבי מבחינה ספרותית.
יהושע קנז הסופר הולך ומשתכלל ככל שמתעצם הריחוק בעמדת התצפית וככל שמתעצמים הצינה והיעדר האמפתיה של המספר כלפי דמויותיו, ככל שהוא מגביר (בהתאמה) את המהירות של קלידוסקופ המצבים המשתק ומרסק את הדמויות האלה (הקצנה גורפת של היחס הזה מיוצגת דיה ב"שורפים ארונות חשמל").
אני סבור שסופר אינו ערכה פרטית הכותבת מתוך כאוס פרטי. הוא אולי כזה בשלבי האינקובציה שלו - שלב הבלבול של ההתחלות. מאוחר יותר - וכמובן, יש חריגים רבים וערכיים - הסופר הופך להיות מייצג של השכבה החברתית בתוכה הוא חי, של עמדת הנבדל וההתבוננות המרוחקת באותו קורפוס של דמויות כמין מריונטות, כמין תרנגולות בקרקס המרקדות לקצב חום המבער שמדליקים מתחת לבמה. לאמור, היחס של קנז לטיפוסים החדשים של אבנר, אפס-אפס, בן-חמו וסמי סוחר הסמים, אינו מקרי ואינו פרטי.
הוא מייצג, אף יותר מהסופרים הרוחקים מדמויות מסוג זה כמו מאש, את תהליך הניכור של חלקים מרכזיים בחברה הישראלית, זו המבדלת את עצמה בכל כוחה מן החלקים הפחות חזקים בחברה - גם באמצעות קריאה ברומנים של קנז.
אנו עדים לשלב נוסף בהיבדלות של האני הקולקטיבי המלאבסי, שיצר, בסיכומו של חשבון, את תהליך השיגור של שליש מהעם הזה (אפס-אפס ובן-חמו ומילר הם שליש מהעם!) בדואר חבילות לביבי נתניהו, כדי שיטפל בהם בדרכו הבדוקה ורבת המוניטין: הרעבתם, קיצוץ זכויותיהם, ביזוים הפומבי ורדיפתם עד צוואר משהפכו לבעלי חוב.
טיפול הביבים הזה כולל יצירה אמנותית של רגשי אשם עצמיים על שהם, הבן-חמו, האבנר והסמי, אינם אלא עול כלכלי על צוואר החברה המלאבסית (בנוסף להיותם עול על תודעתה), שעוד רגע יחנקו אותה למוות.
ביבי נתניהו הוא אולי הסופר הגדול של העידן הנוכחי, לפחות מבחינת הרטוריקה ויכולת השכנוע: אבנר, בן-חמו ואפס-אפס קנו את הסיפור שסיפר להם ביבי על עצמם; הצטמצמו ההבדלים הערכיים בין הרומנים של קנז בספרות והרומנים שכתב ביבי נתניהו על הבשר החשוף של הקיום. הופעת האורח של הדמויות האלה ברומנים של קנז הייתה, מתברר, שלב קצר של טירונות לבעלי כושר לקוי מראש. השלב הראשוני של הושטת הכתף הקרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
