ערן בר-גיל ממריא ברוח
במלחמת לבנון השנייה הפציץ ערן בר-גיל, טייס קרב במילואים, מטרות של החיזבאללה. בחייו האזרחיים הוא מדריך טייסים במדינות מוכות אלימות כקמבודיה ובוצואנה. שם גם נכתבו הספרים שלו שעוסקים כולם ב"עליבות החיים וסופם". ספרו החדש, "ברזל", יהפוך בקרוב לאלבום רוק ולסרט. רק אל תצפו ממנו לסיפורי מלחמה
בר-גיל הוא רץ ממוקד מטרה למרחקים ארוכים. איש שנע במסלולי מרוצים, עתירי מכשולים פנימיים וחיצוניים, אבל לא מרפה. התכונות האלה סייעו לו לפרסם בעשור האחרון שמונה ספרי פרוזה ושירה. שני אלבומי רוק הולחנו משיריו, ועכשיו הוא עובד על תסריט עם במאי הקולנוע ניר ברגמן. בר-גיל הוא יוצר שאמנים אחרים אוהבים, לא מעט בזכות הרגעים הדרמטיים החד פעמיים המציפים את גיבוריו.
רגעים משמעותיים מחייו של בר-גיל (39) מצאו הדהוד בטקסטים שלו. "כל הדמויות משתפות את הקוראים ברגעים של פעם בחיים, ברגעי ההכרעה שיעצבו את גורלן ואת עתידן", כתב דרור משעני על גב עטיפת "ברזל", ספרו החדש של בר-גיל - רומן שכולל גם קטעי שירה (הוצאת כתר). הנה כמה מהרגעים האלה.
"יחד איתה אני נושם את הקצב, ויחד איתה נרגע, והשמש עושה מאדמת החמרה ריבה"
מתוך "פרסה וכינור"
החרדה שתקפה את בר-גיל על האוכף של הסוסה גלילה באליפות ישראל, היא אחד הרגעים האלה. "התחרות היתה בשבילי איומה. לא ממש שלטתי על הסוסה הזו ולא יכולתי להתגבר עליה. היא היתה מתאבדת. לא הייתי רוכב טוב. רק בגלל שהייתי קטן ממדים העדיפו שאהיה עליה", הוא מספר.
"השאלה הגדולה היתה אם היא תפרוץ קדימה בתחרות. כשהיא מפוחדת היא נשארת תקועה במקום. במירוץ הראשון היא סירבה לפתוח. במירוץ השני היא פתחה אחרי כולם, ולפנינו עמד כל הזמן ענן אבק. בסיבוב נתתי לה עידוד
"לגלילה היו כל מיני תופעות של טירוף. ברגעים הקשים שלה, כשרציתי להחליף לה פרסות, הייתי צריך להכניע אותה. תופסים אותה בשפה ובעזרת מוט עץ על שרשרת ברזל מסובבים עד שהיא מפסיקה לזוז. זה מאוד כואב. ברגעים כאלו לא יכולתי להסתכל עליה. בסופו של דבר, המופרעות שלה גמרה לה את העניינים. היא היתה קשורה למוט עץ, נעמדה על הרגליים האחוריות והטיחה את הראש שלה במוט. נהיתה לה בצקת בחזה והיא לא יכלה לרוץ יותר".
"כאשר היה שב ממשימת ריסוס רחוקה מהמנחת, או כאשר התבקש להעביר מטוס מבארי לגליל, היתה לו שהות לטוס בטיסה מנהלתית, ולהרהר. מה היה קורה אילו היה מכוון את אף המטוס היישר אל האדמה, או מתרסק כטייס קמיקאזה יפני אל דופן הארובה באשדוד"
מתוך "מים רבים"
"לא רציתי ללכת לקורס טיס, אלא לסיירת מטכ"ל, אבל בגלל בעיות גב לא עברתי את המיונים הרפואיים של הסיירת", מספר בר-גיל. "לחשוב שקורס טיס מעצב ומשנה אותך זו סטיגמה. להיות טייס זה בסך הכל מיומנות - כמו ללמוד לנגן. קיים גם הרצון להישאר במסגרת הארוכה הזו. אני בעל מקצוע, אין לי מקצוע אחר".
הוא לא מתחבר לכל המהומה סביב חיל האוויר וכנפי הטיס לא השפיעו, לטענתו, במאומה על הדימוי העצמי שלו. "מעולם לא התמוססתי לתוך אף מערכת. רוב התיכון ברחתי משיעורים והייתי עם הסוסים. אחר כך באתי, עשיתי שירות צבאי והלכתי. להיות טייס לא הופך אותך לאדם יוצא דופן. בטיסה אתה מאוד מרוכז, בתוך העניין עצמו. המוח עובד מאוד חזק סביב נושא מאוד צר".
הוא מוצא מהמשותף לכתיבה וטיסה. "הריכוז הזה דומה למשחק שחמט. מאוד ענייני, ניקוי ראש. ביום טיסה אתה מגיע לטייסת בשמונה בבוקר, עוזב בערב, אבל טס 20 דקות. יש רגעים מאוד פואטיים בטיסה. הזדמנות לראות את העולם ממעוף ציפור. אתה עד לנוף, רגעים של שקיעה, טיסת מבנה, רגעי ההצלחה. זה מציף אותך, אתה מתרגש, אבל שנייה לאחר מכן אתה שוב בעניין. בכתיבה אתה כותב המון שעות, ימים-ופה ושם יש את ההתרגשויות. יש גם הרבה רגעים מתים".
לקראת סיום השירות עבר בר-גיל משבר זהות. "בגיל 25 לא יכולתי לדמיין את המשך החיים שלי בטיסה. אבל אני מאוד אוהב לטוס ופחדתי ממה שיקרה אחרי שאפסיק לטוס. העבודה בצבא היא מסביב לשעון, לחץ אדיר. בטיסה כל הזמן יש משהו לעשות. לא להיכנס באדמה, לקבל נתונים. העבודה מאוד מעיקה. לא מלקקים דבש. אין פה גלורי".
שירות המילואים בטייסת נתן לו את האפשרות להמשיך ולטוס, אבל פעמים רבות החליט בר?גיל לקעקע את עצמו. "המון פעמים בחרתי לא לטוס. כשזה קורה, כולם נושמים לרווחה. אומרים'הוא אמר את זה'. היו המון מקרים של תאונות שתוחקרו והתברר שהטייס היה מוטרד. לא ישנת טוב, חברה שלך עזבה אותך, אתה בתקופה לא טובה או במשבר. אם אתה טייס בוגר, אתה לא עולה לאוויר".
מה קורה כשהפחדים מתעוררים בשחקים?
"פחדים יופיעו כחלומות, חרדות לפני טיסה. אם אתה לא מתמודד עם פחד, אתה חוזר לנחיתה. גם אם קורה משהו חריגהתנגשת בקרקע, טעות מפסקים, כמעט התנגשת במבנה - אתה עוצר הכל וחוזר לנחיתה".
בר-גיל השתתף במלחמת לבנון השנייה. הוא אינו מוכן לומר מילה על התקיפות האוויריות שכתשו שכונות שלמות בדרום לבנון והרגו מאות אזרחים ללא הבחנה. "סיפורי מלחמה עושים גלוריפיקציה למלחמה", הוא אומר, "באנו, תקפנו. זה לא הסיפור שאני רוצה לספר לעצמי. אני לא רוצה מלחמה. אין גלורי בסיפורי מלחמה. מלחמה זה גועל נפש. אני לא חושב שצריך להתפאר. מטילים פצצות בצער די גדול. באיזשהו מקום אני אפילו מתבייש. קשה להזדהות עם סיפור שיש בו הרג, כלי משחית. לכן אני לא מספר סיפורי מלחמה מזווית של מיתוסים".
עם כל הביקורת לזוועות המלחמה סירב בר-גיל לחתום על מכתב הטייסים הסרבנים. "אני מכיר את המכתב מהיום שנוסח. סירבתי לחתום עליו מסיבה מאוד פשוטה: אני לא אתקוף בשטחים ואף אחד לא דרש ממני. אני לא רוצה לזרוק פצצה לתוך מקום מיושב. במהותו המכתב נכשל. הוא עורר אנטגוניזם. אני חושב שיותר מקשיבים לך בטייסת אם אתה אומר'פה אסור לתקוף' מאשר ללכת ולפרסם מניפסט".
דווקא ממך - כותב, איש רוח - מצפים לעמדה ברורה.
"אני לא איש רוח. אני כותב ספרים, מטיס מטוסים. אין בזה התנגשות אתית. שאלות אתיות מעסיקות אותי מאוד. ביום הראשון של המלחמה היה לוח בטייסת שכתבו בו כמה טון פצצות כל טייס הפיל. אמרתי שזה לא דבר שצריכים להתגאות בו, זו לא תחרות. צריך לעשות את מה שעושים באחריות גדולה ולהצטער כשאתה עושה את זה. הבעתי את דעתי והם החליטו להוריד את הלוח. בטייסת שלנו רוב האנשים הגיוניים".
"אני הולך למילואים/ וממלא איזה פונקציה/ באחת מהחברות/ הבטחוניות/ וכמו רבים אחרים/ מנסה לשים את היד/ על הכסף"
מתוך "אחד חלקי אחד".
לאחר שהשתחרר עבד בר-גיל כחצי שנה בקמבודיה בהדרכת טייסים מטעם התעשייה האווירית. "זה היה המקום הכי קרוב לאנרכיה שפגשתי", הוא מספר. "ב-97' היו שני ראשי ממשלות. האפיזודה הסתיימה בהפיכה. אין שם מקום לפלורליזם. ברגע ששלטון מתמוסס, הכוח של הכנופיות וחבורות הרחוב עולה. אם שוטר עוצר אותך, הוא היה שולף אקדח ואומר תביא את הכסף. אין לך ביטחון. הפשע גאה. החמר רוז' רצחו את מובילי התרבות. המקומיים אמצו את סמלי התרבות המערביים, למשל, סילבסטר סטאלון".
משהו מצא חן בעיניך בגיהנום הזה?
"האנדרלמוסיה מאוד הרשימה אותי. גם מהבחינה הספרותית. בלהסתכל ולראות יש ממד חווייתי. היה בזה משהו מאוד חופשי. הרחוב היה ג'ונגל. ראיתי תאונת דרכים קטנה ואז הוציא אחד הנהגים קלצ'ניקוב. בכל מקום היו קלצ'ניקובים מתחת לדלפק. רוב הזרים נשדדו באלימות. ירו בהם, דקרו. פעם אחת נסעתי בטוסטוס-מונית.
פתאום ראיתי אדם יורה פק-פק שני כדורים במרצדס. קפצתי ורציתי לצלם. נהג הטוסטוס רץ אחריי ולא נתן לי להתקרב. למחרת קראתי בעיתון שהנרצחת היתה אישה שעסקה בסחר בנשים. אני התחמקתי מהאלימות. כשחזרתי לדירה בשעות הקטנות של הלילה, אם היה מישהו מסתובב ברחוב לא הייתי עוצר את הרכב. עושה סיבובים עד שהרחוב מתפנה".
יצאת עם תובנות מהמסע?
"בעבר חשבתי שצבא זה דבר רע. זה עצוב, אבל החברה חייבת מוקד כוח שישמור עליה כלפי עצמה".
"אני עומד פה לבד על המדרכה, מולי, על הארץ, ערימת הקניות שלנו. כשעובר על פניי מישהו אני חושש להביט בפניו. נדמה לי שאני מטרה לעיניים. שכולם מביטים בי, שאני שונה ועלוב בעמדי אובד עצות - אדם בקליפה לבנה"
מתוך "גשר"
במשך ארבע שנים לקח בר-גיל פסק זמן מעבודה באזורי עימות בעולם. בתקופה זו סיים את לימודי הפסיכולוגיה בבר?אילן ולמד לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. לקח לו זמן להבין שהדרכת טייסים היא פרנסה טובה. עבודה לא חסר. בישראל פועלות חברות רבות המתמחות במכירת ציוד צבאי ואימון לוחמים במדינות עולם שלישי שסועות לאחר מלחמות אזרחים רצחניות. כשהכסף מתקתק בקופה אף אחד לא בודק בציציות של השליטים.
ב-2002 עלה שוב על המטוס. היעד: בוצואנה. הג'וב: הכשרת מדריכי טיסה במטוסי פרופלור. הטייסים המקומיים לא המתינו עם זרי פרחים. "הבוצואנים מאוד חשדנים כלפי הלבנים", הוא אומר. "היית צריך להוכיח את עצמך לפני שאתה מלמד אותם. אומרים הנה האיש הלבן, אנחנו יודעים מה עשה בדרום אפריקה השכנה. אנחנו כועסים. אם הם שמעו משפט שפירשו אותו כמתנשא, הם לא היו מבליגים".
בכל פינה הוא פגש את המוות. "אתה רואה אמבולנס נוסע ברחוב ולא מפנים לו את הדרך. כל הזמן יש לוויות. שומרים אותן לסוף השבוע. זה מתחיל בארוחת ערב משפחתית לפני וארוחה אחרי. חצי קרנבל, חצי לוויה".
"חודש לאחר שעזבתי את בוצואנה צלצלו אליי וסיפרו לי שאחד משמונת הטייסים שהדרכתי מת. הם לא סיפרו לי שהוא מת מ-HIV אלא מדלקת ריאות. גם הטייס לא סיפר לי שהוא חולה. אם תשאל לא תקבל תשובה. בוצואנה היא אחת המדינות שהכי נגועות באיידס. בתכל'ס אף אחד לא יודה, ייבדק או ייקח קוקטיילים. הם פוחדים מהתשובה. רק לא לדעת, רק לא לבדוק".
בארבע השנים האחרונות הוא עובד באנגולה, מדינה שעברה מלחמת אזרחים נוראה, כשהחבר' ה מהמערב מממנים את מסע ההרג על ידי אספקת כסף וכלי נשק בתמורה ליהלומים. גם שם הוא מדריך טיסה ובמקביל עובד כמנהל פרויקט כלכלי בחברה המעניקה, בין היתר, שירותים לבית הספר לטיסה.
אין בעיה מוסרית לעבוד במשטרים כאלה?
"אין לי שום בעיה מוסרית. אני לא מלמד את האנשים להילחם, אלא לטוס. היום אנגולה הבריאה ממלחמת האזרחים. לא מזמן התקיימו שם בחירות. אני לא משתף פעולה עם המשטר. אני עובד בחברה. בפרויקטים האלו אין שום דילמה. מבחינה אישית הנוכחות שלי היא חיובית".
אבל חיל האוויר הוא זרוע של הצבא.
"טייסים לא צריכים דווקא להילחם. זה כמו שיש צורך בנהגי אמבולנס, נהגי מונית. יש לזה ערך אזרחי, לאו דווקא צבאי. הרוב המוחלט זו הובלה הומניטרית של אנשים, חילוץ. העולם יותר מורכב, אי אפשר להסתכל עליו בשחור?לבן. צריך להיזהר מלשפוט בעיניים הצרות שלנו".
"יותר מכל רציתי לזיין/עד כמה שאני זוכר/מעולם לא רציתי/להיות סופר"
מתוך "אחד חלקי אחד".
רוב הרומנים של בר-גיל נכתבו כאשר שהה בחו"ל במסגרת העבודה. "פעם כתבתי אינטואיטיבי", הוא אומר, "היום אני כותב הרבה יותר מתוכנן. אני חושב היום על ספרים שאכתוב בעוד חמש שנים. הכתיבה באה מתשוקה לספר סיפור. כשאני מגלגל מחשבות בראש, אלו מחשבות על רומן חדש".
לתחקיר יש חלק מרכזי בעבודה. "אני אמור לכתוב רומן חדש על קוסם", הוא מספר, "נפגשתי עם הרבה מנטליסטים. הם אנשים מאוד חשדנים. יש ביניהם קווים משותפים: היו חנונים כשהיו קטנים והם רוצים מאוד להדהים. הם שוטפים אותך במלל. יש להם איזה נבזות. הכל טריקים. מיומנות, מיומנות, מיומנות, כמו נגן. דמות של מנטליסט היא כמו פר, היא יכולה להתפרע. אני חושב איך היכולת הזו משפיעה להם על החיים, איזה אביוז אפשר לעשות בזה".
דווקא לרומן החדש שלו, "ברזל", המביא את סיפוריהן של תשע נשים ומסופר כולו על ידן, לא ערך בר?גיל תחקיר. "לא חששתי לכתוב בגוף אישה", הוא אומר, "לא ראיתי בזה משהו קשה או מיוחד. בסופו של דבר אתה כותב על דמות. אתה לא צריך להיות גבר כדי לכתוב על גבר, או להיות קוסם כדי לכתוב על קוסם. אתה צריך להבין את הדמות, ללא קשר למגדר. הרבה יותר קשה למצוא תשע שפות שיתאימו לתשע הדמויות בספר".
ובכל זאת היית צריך לשמוע עצה מנשים?
"אני חי עם אישה, אני יכול לראות חלק מהניואנסים הנשיים. במקומות שהייתי צריך לשאול, כמו כאבי מחזור, שאלתי. אישה היא לא דבר כזה זר. אני לא רואה את ההבדל בין גברים ונשים - באכזבה, רגישות, כישלון או מיצוי עצמי. כשקראתי את 'מיכאל שלי' של עמוס עוז, לא עלה לי בראש שהדבר הכי מרשים בספר הוא העובדה שהוא נכתב בלשון אישה".
"בכל מחזור שירה/ יש זמן/ לעישון סיגריות"
מתוך "אחד חלקי אחד"
ב"ברזל" משולבים שירים שכתב בר-גיל, שאף הוציא בעבר שלושה קובצי שירה. מרבית השירים עובדו והולחנו על ידי הרכב הרוק "אחד חלקי אחד", בו חברים יוצאי להקת דבק. האלבום, שבו עובדות הגיטרות שעות נוספות, נותן תחושה דרמטית. כמו הטקסטים של בר?גיל, גם השירים המולחנים מבליטים את הפער בין הדרך המינורית, הצנועה, שבוחר בר-גיל לתקשר בקול, לבין הכתיבה שהיא עוצמתית ומרעידה את הנפש. זו לא מניירה של טייס קרב שקול וקר. הוא פשוט כזה.
המפגש הראשון עם חברי ההרכב נולד לאחר שבר?גיל הציג בפני המוזיקאי בועז ריינשרייבר ספר שירים טרי שכתב. "הוא קרא שיר ראשון, הלחין ואמר בוא נעשה תקליט. הוא צירף את גדי רונן ומור שטייגל וכל אחד מהם לקח דמות מהספר והלחין לה שירים. אחרי שהאלבום יצא התחלנו להופיע. יש קבוצה קטנה של אנשים שמגיעים להופעות בקביעות וזה מדהים אותנו. ידעתי שאני רוצה להמשיך. כתבתי את 'ברזל', הצגתי בפניהם ודיברנו על הטקסטים. הם לקחו את השירים שמופיעים בספר, צירפו שורות של פרוזה, ויצרו שירים חדשים".
השירה והפרוזה, הוא מעיד, חיות זו לצד זו בשלום. "פרוזה היא ריצה למרחקים ארוכים. שירה היא יותר הלך רוח. השירה היא קונקרטית ומופשטת. כשמתחשק לי זוועה אני חושב על משפטים כמו'חזיר בדיר'. השפה שלי מאוד פשוטה, יומיומית. אני לא כותב שיר פה ושיר שם, אלא במרוכז, ואז הם יוצאים עם נושא. אני כותב על נושא אחד בכל השירים: עליבות החיים וסופם, הכתיבה ויחסים משפחתיים".
"מבעד החלון נשקף האורן הענק שבחצר השכנים, ענף ועצום ומשופע כעשרים שלושים מטרים רצים מאד החלון אל הגזע העייף, שמכאן, מהמקום בו אני שוכבת, שטוחים לפניי, ארוכים כחיי עד הבוקר הזה; הצלול והקר כשבין ענפי האורן נלכדים שמי פלדה ומכחילים מחוסרי חמצן, כמוני"
מתוך "ברזל"
הסיפורים נוגעי הלב של גיבורות "ברזל" - אשתו של עבריין שמתלבטת אם להסגירו, אישה חולה שנפרדת מבתה רגע לפני מותה- הלהיבו גם את הבמאי ניר ברגמן ("כנפיים שבורות"), שהחליט לעבד אותם לסרט. "אמרתי שאני רואה משהו מאוד ויזואלי ודרמטי שיעבור למסך הגדול", מספר בר-גיל, "התקשרתי לניר, לא הכרתי אותו לפני כן, ואשתו ענתה לטלפון. הצגתי את עצמי והסתבר שבדיוק היא וניר קראו את הספר שלי'פרסה וכינור'. הבאתי את'ברזל' וניר חשב שאפשר לעבד אותו. כתבנו סינופסיס לקרן לקולנוע וזכינו במקום הראשון".
איך התנהלה העבודה המשותפת?
"אמרתי לניר שאני לא יודע איך כותבים תסריט. בשלב הראשון הוא שאל אותי שאלות. מי הדמות הגברית בספר - נטע - שעוברת בין כל הסיפורים של הנשים. הוא שאל אותי שאלות שאני לא שאלתי, שלא עניינו אותי. חקר את התהליכים שהדמות עוברת. עם הזמן התרחקנו מהספר. נותרו רק גרעינים דרמטיים של חמישה סיפורים".
העבודה עם ברגמן תרמה ל"ברזל"?
"זה די דומה למשחק כדורגל. אני עושה עבודת הגנה וקישור, והוא מבקיע את השערים. בשלב מסוים כתבתי את הדיאלוגים, החזרתי לו, הוא כתב הערות. ניר היה הרגל המסיימת, הוא הבקיע נהדר. חלק מההערות שלו נכנסו לתוך הספר. אפילו כתבתי סיפור חדש. בהערות שלו ניר הלך יותר רחוק. ריאליסטי, אבל דרמטי. שנינו מחפשים את הרגש הוא חידד אותו".
,
נא להמתין לטעינת התגובות
