מציל חיים ומנגינות: ד"ר קמרי וסלים א-נור
ד"ר יהודה קמרי לא עוסק רק ברפואה, הוא גם שולה יצירות עתיקות מתהום הנשייה. בשנים האחרונות, במקביל לעבודתו בבית החולים שיבא, התמסר קמרי לפרויקט אישי ומקליט עם צוות נגנים את השירים העתיקים של סלים א-נור, מלחין עיראקי שעלה ארצה ונשכח. "יש הרבה קווים מקבילים בין מוזיקה לרפואה", הוא מסביר
בשלוש השנים האחרונות, בשקט ובלי תשומת לב תקשורתית, עסוק דוקטור יהודה קמרי בפרויקט הנצחה של יצירותיו הגנוזות של א-נור, כיום מהנדס בדימוס בן 88 המתגורר בישראל בשם שלמה זיו-לי, בדירה בשדרות ח"ן בתל אביב.
קמרי (42) בן למשפחת עולים מאיראן והצעיר מבין שבעה אחים, חונך לאהבת מוזיקה כבר בילדותו. "אני למדתי לנגן בגיטרה. כשהייתי עם חברים ניגנתי בעיקר מוזיקה מערבית כמו ג'וני מיטשל וניל יאנג, אבל את הנעימות הפרסיות, הקפדתי לשמור בין קירות הבית".
למוזיקה הערבית נחשף לראשונה בגיל 26 באירוע משפחתי. "ניגנו שם יצירות ערביות בכלי נגינה קלאסיים כמו עוד וקאנון", משחזר קמרי. "כשחזרתי הביתה ניסיתי לנגן את המוזיקה הזאת על הגיטרה שלי, אבל לא הצלחתי כי בסולמות המייחדים אותה יש רבעי טונים. זה עורר אצלי סקרנות ורצון להכיר את המוזיקה הזאת. אחרי כמה חודשים חבר שלי קנה לי דיסק של רביע אבו-חליל, נגן עוד מפורסם מלבנון. שמעתי אותו והבנתי שזה הכלי בשבילי. נסעתי לכפר ראמי הסמוך לכרמיאל ושם קניתי את העוד הראשון שלי".
במקביל ללימודי הרפואה החל קמרי ללמוד נגינה בעוד במתנ"ס היהודי-ערבי ביפו, אצל אמנים כמו יאיר דלאל, מיכאל מארון ויוסף שם טוב. כשרצה להתקדם וללמוד עוד, קיבל המלצה חמה על א-נור. כך נפגשו השניים לראשונה. "לסלים יש 1,200 קלטות של מוזיקה ערבית קלאסית", הוא מספר, "בכל ערב היינו יושבים ומקשיבים למוזיקה. במשך שנים הוא לימד אותי את רזי הז'אנר".
גם א-נור מציין כי נהגו לשבת יחד שעות על גבי שעות, ומוסיף: "לימדתי אותו לשים לב לפרטים הקטנים בכל שיר, כי שם טמונה הייחודיות של היוצר.
הודות להאזנות המודרכות הללו נחשף קמרי ליצירותיו של א-נור, המתמחה בז'אנר שנקרא "סמאעי", יצירות הבנויות מחמישה בתים בני עשרה תווים. "הוא פשוט גאון", מתפייט קמרי, "חלק מהסולמות הוא אפילו המציא בעצמו. היצירות שלו מדהימות ביופי, בתחכום ובחדשנות שלהן".
לצד יצירותיו שכבר הונצחו בעבר גילה קמרי כי יש עוד שמונה יצירות שהלחין, אך מעולם לא הוקלטו. לפני שלוש שנים החליט קמרי שהוא חייב לשמר את המורשת של א-נור לפני שיהיה מאוחר מדי. "הבנתי שיש כאן מוזיקה ברמה עולמית שתלך לאיבוד אם לא אקבל על עצמי את המשימה", הוא אומר, "בעיניי זה שקול למציאת יצירות של בטהובן, שאיש לא שמע עד היום".
בימים היה הולך קמרי לעבודתו כרופא וחוקר את הגורמים למחלת טרשת העורקים וליתר לחץ דם בבית החולים שיבא, ובערבים היה מנגן עם שבעה נגנים ערבים ויהודים. "המוזיקה וגם העיסוק ברפואה דורשות רכישה של ידע תיאורטי ומעשי לצד אינטליגנציה רגשית ורגש", הוא מסביר את הקשר שבין התחומים שבחייו. "יש הקבלה בין הרצון לחקור מהו התוכן הפנימי המביא לתחושת ההתעלות הרגשית במוזיקה, לשאיפה להבין תהליכים ביולוגיים ורפואיים ולהביא ידע זה לדרגת אמנות".
בעבודה על הפרויקט שיתף קמרי גם את בתו של א-נור, הפסנתרנית ליאורה זיו-לי. "מדובר בחמש יצירות אינסטרומנטליות של מוזיקה קלאסית ערבית ועוד שלושה שירים עיראקיים", מספרת זיו-לי, "הקושי בכתיבה של תווים ליצירות אלה נעוץ בעובדה שהמוזיקה הזאת מועברת כמו תורה שבעל פה, לכן היא גם נוזלית. חשוב לדייק מצד אחד, אבל גם חשוב להשאיר מקום לנגנים לאלתר".
"היה קשה לארגן חזרות ושכל הנגנים יהיו נוכחים בהן, כי לכל אחד גם היו עיסוקים אחרים", מספר קמרי, "במשך חודשים היינו נפגשים אצלי בבית ומתאמנים על היצירות. היינו מזיזים את כל הדברים בסלון ומפנים מקום. המשפחה שלי הייתה יושבת וצופה בנו מנגנים
גם כשכבר הצליחו לארגן פגישה של כל חברי הלהקה, נתקלו בקשיים מסוג אחר. "לחלק מהנגנים היה קשה להתמודד עם מורכבות היצירה", מודה קמרי, "חלקם חוו קושי טכני בביצוען, למרות שנים של ניסיון".
נוכחותו של א-נור בכל החזרות לא הקלה אף היא על החבורה. "ידעתי בדיוק מה אני רוצה, והתערבתי בכל פרט קטן", הוא אומר, "אבל בסוף אהבתי מאד את התוצאה. הקירות בביתי הרי ספוגים בלחנים שלי. אם יהודה לא היה מוציא אותם אל הרחוב, מישהו היה בכלל יודע מה עשיתי?".
בימים אלה מסיימים קמרי וצוות הנגנים שלו את העבודה על הדיסק, שעלותו נאמדת בכ-80 אלף שקל. הכספים הושקעו מכיסו הפרטי של קמרי, ומתרומות שגייס בסיוע המרכז למורשת יהדות בבל באור יהודה.
"סלים א-נור נחשב לאחד האמנים היהודים העיראקים הגדולים ביותר", מציין יושב ראש מרכז המורשת יגאל לושי, ומוסיף, "יהודה עשה מחקר רציני בנושא, כזה שאפילו אנחנו במרכז המורשת לא היינו מצליחים להרים. מעט מאד אנשים היו מצליחים לעשות את זה".
קמרי מתכוון להפיץ בעתיד את הדיסקים למכירה באתרי אינטרנט, ולהוציא לאור ספר התווים הכולל את כל יצירותיו של א-נור, והוא לא מוטרד במיוחד מרווחיות. "התפקיד שלי היה לתעד את המוזיקה, וזה גם ההישג שלי", הוא אומר. "מבחינתי זה פרויקט חיים שהחשיבות שלו תימדד רק בעוד 20 שנה, כשכל בני דורו של סלים ילכו לעולמם. כל מה שיבוא בעקבות כך הוא בונוס. כעת נותר לי עוד חלום אחד להגשים - לנגן את היצירות של סלים בבניין האופרה במצרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
