הפוליגמיה כמשל: בין כלות המדבר לארבע נשים וגבר אחד
עדה אושפיז, יוצרת סרטים תיעודיים, ביימה את "כלות המדבר", שיוצג בפסטיבל לסרטי נשים. הסרט עוקב אחר שלוש נשים בדואיות מצליחות שחיות במסגרת משפחתית פוליגמית מחייבת
מחתונה לחתונה בלטו במיוחד התקריבים הנוגעים ללב של נשים אומללות, כלות ואורחות, בעיצומה של הילולת ריקודים צבעונית עם תמרות עשן, שלג של פיסות נייר ופעלולים טכניים, מבטן מותש, תועה, כל כך עצוב, נעוץ בשפע תכשיטי הזהב שהחתן מעתיר על הכלה, במעין תערובת של שעמום וריגושי אופרת סבון. זה היה קצה החוט של סיפורן של שלוש נשים בדואיות משכילות, מצליחות, מודעות לעצמן ולמצוקתן, המתמודדות במציאות חיים פוליגמית, הצוברת תאוצה בנגב.
יותר ויותר הובילה אותי מצלמתה של צלמת החתונות, מרים אל-קוואדר, שהיא עצמה חיה בפחד שבעלה יביא אישה שנייה לביתה, למחוזות החרדה של כל אישה בדואית, חרדה מ"זכותו" של בעלה "להתחתן עליה".
כ-30% מהנשים הבדואיות בנגב חיות במשפחות פוליגמיות, לעומת 14% בכפרים באירן, למשל. ואכן, הסרט חושף מציאות רגשית וחברתית המתנדנדת על חבל דק בין התחזקות המסורת והדת לבין פריצות דרך למכביר. החברה הבדואית, שרגלה האחת נטועה עמוק בהסתגרות ובמסורת – לא אחת מסיבות של אפליה גואה והשפלה לאומית – פרוצה באותה מידה להשפעות החברה הישראלית, על כל מושגיה המערביים: המרדף אחר איכות חיים, מתירנות, זכויות הפרט וכו'.
דומה שדווקא החשיפה וההשתלבות של הבדואים בחברה הישראלית סיפקה לפוליגמיה – אחת משיטות הדיכוי הקשות ביותר של האישה - לגיטימציות חדשות, השאולות מהחברה המונוגמית. למעשה, גבר בדואי המחפש פילגש, אהבה חדשה, זונה, יכול לספק כל תשוקה במסגרת הממוסדת המסורתית של הפוליגמיה.
התיעוד היה לא קל. לא תמיד הסכימו משתתפי הסרט להכניס את המצלמה לעולמם. לעתים מילאה המצלמה תפקיד של שק חבטות דמיוני, מוצא רגעי לכאב, אמצעי תגמול. אך מהשגרה היומיומית שהחלה
כמו בכל שיטה חברתית גם כוח הישרדותה של הפוליגמיה נעוץ בלגיטימציה חברתית עמוקה, המותירה את האישה ש"מתחתנים עליה" בודדה לגמרי. אפילו אביה הולך לפעמים עם הבעל לבקש את ידה של האישה החדשה וילדיה מקבלים את פני אמם החורגת כ"דודה". למרות המאבק האישי, המחאה וההתנגדות הגוברת של נשים בדואיות בנגב למלא את המצופה מהן, קשה להביס שיטה שמעגלי הלגיטימיות המרובים שלה יכולים לגרום לאישה לחשוש ביום חתונתו של בעלה שמא יחשדו השכנים בכאבה ויאשימוה, חלילה, שרק בגלל קנאה ומרירות היא מסרבת לעשות את החתונה בביתה.
הייחוד של הפוליגמיה בנגב מודגש עוד יותר בהשוואה לסרטה של הבמאית ילידת איראן, נאהיד פרסון, ארבע נשים-גבר אחד, המוצג אף הוא בפסטיבל. הפוליגמיה באיראן נותרה רק באזורים כפריים נידחים. הצגתה בצורתה המסורתית, כשריד של שיטה שפשטה את הרגל מבחינות רבות, אך גם אינה לכודה ברוחות הפרצים של עולמות אחרים ואינה נמצאת בעימות מתמיד עם המודרניזציה – מאפשרת לחשוף אותה במכנה המשותף הכי נמוך שלה.
האדה, הגבר המבוגר, המשופם, האלים, הגס, החובט בנשותיו ובילדיו בשוט הרועים שלו, מזיל ריר על עמדות הכוח שלו, מתייהר בחיוך אווילי על יכולתו הכלכלית לשאת הרבה נשים ("אני חוזר הביתה עם פרות, משחד אותן ועושה סקס אתן"), מרוצה מעצמו, כה מוגבל, כה פתטי – הוא מעין אב טיפוס שהפוליגמיה מצמיחה. עולמו הסטראוטיפי מהדהד גם אצל לא מעט גברים בכלות המדבר.
הסרט מתמקד בעיקר בסיפורה של זיבה, האישה הרביעית. היאחזותה באהבתו המדומה של הגבר, הנתונה לה על חשבון נשותיו הקודמות, נשמטת בהדרגה ככל שעקרותה מתבררת. תחושת הריק, הכאב, הבדידות והפחד מהאישה שתירש אותה מעניקים עצמות מופרכות לצורך בילד, שייתן משמעות ואהבה לחייה ויאפשר לה לשמור על שליטתה בגבר שלה. בהרמון הטינות והתחרות הנוראה, בציפורניים חשופות, גם טוב הלב של האישה השלישית, המוותרת על תינוקה החדש ומוסרת אותו לזיבה, מוסברת על ידה ברצון שהילד ייהנה מנוכחות אביו, המדיר את רגליו מביתה.
על החיים הפוליגמיים האלה מנצחת אמו הקשישה, הנכה, של הגבר. אימהות הדוחפות את בניהן להביא עוד נשים וילדים ולחזק את השבט המשפחתי מצויות גם בנגב. אמו של האדה, החיה תחת קורת גג אחת עם נשותיו, מתענגת בעליל על דורסנותו של בנה המוקרנת גם עליה וטועמת ממנה בנגיסות גדולות. מבחינתה, האישה שמטפלת בה במסירות רבה יותר היא האישה המועדפת, ולא במקרה זאת האישה החדשה, הצעירה, המשתפת פעולה עם המשחק האכזרי.
בצחוק נטול שיניים, שנשמע כמו נביחה צורמנית, רעה וכאובה בו בזמן, משסה האם את הנשים זו בזו. בסולם ההיררכיה האינסופית של אומללויות, אטימויות ומשחקי כוח משפילים, יש לאם הקשישה מעמד אקסטריטוריאלי, אבל אפילו היא נתקפת חרדה כשבנה מביא את האישה החמישית.
בתוך מערכת צרופה של יחסי כוח כל כך עירומים, עד שהדוגמה היחידה המשתווה לכך היא עבדות, מדהים לראות כיצד קלישאות, תדמיות ודעות קדומות – השזורות בכל התרבויות והחברות, לעתים דרך מסננות של עידון כזה או אחר – אינן רק נזרקות כאן לחלל האוויר באופן בוטה וגס, אלא גם מקבלות ממד של "אמת" ומעצבות רגשות ופנטזיות בחיי הגיבורים של הסצנה הפוליגמית.
"נשותיי מזדקנות ומזקינות אותי", אומר הגבר בחיוך זימתי מתגרה, אך גם אומלל באופן משונה. "אם אתחתן עם בת 15 אהיה שוב צעיר". כאשר האישה הראשונה מתמוטטת, הגבר והאישה הרביעית – שנתיים לפני הופעת האישה החמישית שתנשל אותה ממעמדה הבכיר – מתבדחים בצוותא, ברוע, בלי רחמים, על "שברון הלב" שלה.
שיתוף הפעולה הכואב של הקרבנות בשיטה שרומסת אותם הוא המפתח להישרדותה. זהו שיתוף פעולה שתמיד יש לו סיבות טובות, לכאורה, אפילו מצוינות, מבית היוצר של תדמיות, קונוונציות, אילוצים ולגיטימציות חברתיות, שבונים את השיטה ומצדיקים אותה בדיעבד. בחברה הבדואית גירושין, גיל מבוגר (20 ומעלה), אפילו השכלה, מצמצמים את סיכויי האישה למצוא לה בעל "ראוי"; לכך מתווספים הפחד להישאר לבד, ערירית, ללא סטטוס חברתי, והצורך האנושי באהבה – שמעניקים לשיתוף הפעולה עם הרוע ממד של מלחמת קיום.
התחרות הקשה בין הנשים הבדואיות על אהבתו של הגבר שלהן, שמלכתחילה לא רצו להתחתן אתו, מחדדת את ההשפלה המובנית בעצם המניפולציה הנוראה ברגשות ובצרכים הכי מהותיים של האדם, שמשתיתה יחסי כוח בין גברים לנשים בכל החברות. וזהו לטעמי המסר העמוק ביותר של שני הסרטים.
לצפייה בטריילר "ארבע נשים - גבר אחד"
המאמר מופיע בקטלוג הפסטיבל הבינלאומי ה-5 לסרטי נשים ברחובות, הפסטיבל מתקיים ב-15-21 בספטמבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
