הזר בתוכי: בין פסטורליות לצער
בסרט "הזר בתוכי" שיוצג בפסטיבל לסרטי נשים שמתחיל היום ברחובות, עוטפת הבמאית אמילי עאטף את נושא הדכאון לאחר הלידה בשקט פסטורלי וצבעים רכים. אבירמה גולן על "הזר בתוכי" מתוך קטלוג הפסטיבל
תחילה נרתעתי מהסרט, שהבטיח חשיפה של דיכאון לידה. חששתי שהוא יהיה דידקטי, מונחה היטב על ידי עובדות סוציאליות או פסיכולוגיות, עשוי על פי "סיפורים מהחיים", וכך גם צפיתי בו ברבע הראשון: בחשדנות מה. עם זאת, קשה היה לי שלא ללכת שבי אחר המעברים האלימים כמעט בין האידיליה הזוגית המתוקה כמעט יותר מדי לבין הדמות הפרועה, פורעת הסדר, הנמלטת כך נראה ממשהו איום שרודף אחריה ועוד מעט תיפול, תקרוס, תתמוטט. הלב יצא אל האישה-ילדה הזאת, הנואשת.
ואז באה התפנית הדרמטית. רגע הלידה. באמצעים הפשוטים ביותר, במבט עירום ומאופק, התקרבה המצלמה אל פניה של האשה, שרק לפני רגע עדיין חייכה חיוך זוהר, כמעט כמו דוגמנית לבגדי הריון. עד לאותו רגע דמתה הסצנה לכל סצנת לידה קולנועית אחרת, אבל ככל שהתקרבה המצלמה אל פניה, כך היה ברור שלא הכאב הוא שמייסר אותה. בעוד התינוק הזעיר והרטוב, המתייפח מרה, מונח על בטנה במה שאמור להיות שיאו הנפלא של האירוע, הולכים הקולות שמסביבה ומתערבלים לרעש מציק, ופניה לובשות אימה עצובה.
מרגע זה ואילך מתחילים שני חלקי הסרט – האחד צבעוני-פסטורלי ונמסר ברצף סיפורי-עלילתי איטי והאחר שחור-לבן מטריד ועשוי קרעים קרעים של זמן ומקום תלושים ועצבניים – להתחבר זה אל זה במעשה טלאים חכם ונכון. ככל שמתקדם הסרט, ואף שלא מתחוללת בו דרמה גדולה אלא כולו נשאר בתחום הזעקה האילמת היומיומית של האם הצעירה ותינוקה, כך הוא קורע לב יותר.
אין אישה בעולם שתוכל להתבונן בסיפור הזה, המתגולל בקצב תרבותי ומנומס עד כדי כך שבא לצרוח, ולא להיכנס לתוכו חרף רצונה. האם הצעירה מרגיזה בחוסר האונים שלה, בתוקפנות שהדיכאון שלה מייצר – תוקפנות המתבטאת תחילה בשתיקה ובדחייה של התינוק, אחר כך בהזנחה ממשית שלו, ולבסוף ברגע מחריד של סיכון ממשי לחייו – ובאופן שבו היא לא מסוגלת לנהל דיאלוג עם אף אדם, במיוחד לא עם בעלה. ואף על פי כן
בסופו של הסרט (סוף טוב, אבל לא טוב-מתוק כי אם טוב הנובע מהתבגרות כואבת ומכאיבה), הבנתי שהזדהותי העמוקה לא הייתה עם הדמות דווקא, אלא עם הצער המשסע של האמהות, צער שהסרט הזה מעז לחשוף עד לשורשים ולא פוחד להתעמת עם כל השדים והרוחות שהוא מייצר ועם הנורמות המצועצעות שמנסות להשתיק אותו.
רגע אחד הייתי אתה כאם צעירה שתינוקה לא חדל לבכות והיא בטוחה שמשהו בה פגום; רגע אחר כך הייתי לידה כאמה, שהוזעקה אליה לאחר המשבר הנורא שכמעט הסתיים במותה הטרגי של הגיבורה. אם מודרנית, עסוקה בענייניה, רחוקה (רחוקה יותר מדי) פיזית ואולי גם נפשית מבתה, אבל מסוגלת, בזמן הנכון, לגייס את כל כוחותיה האמהיים והאנושיים כדי להציל את הבת.
אפילו עם הבעל הצעיר והמיוסר, ועם חוסר האונים שלו לנוכח הכוח המאכל של הדיכאון, יכולתי להזדהות. וזה אולי היה הסימן המובהק ביותר שהסרט, בניגוד לחששותיי, לא "טיפל בדיכאון לידה" אלא סיפר סיפור אנושי, אוניברסלי, אולי מערבי מובהק, ואף על פי כן נוגע כאמור לכל אישה.
לצפייה בטריילר
המאמר מופיע בקטלוג הפסטיבל הבינלאומי ה-5 לסרטי נשים ברחובות, הפסטיבל מתקיים ב-15-21 בספטמבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
