עברי לידר: ואם אין לך מה להגיד
שירו החדש של עברי לידר מדגים את מעמדן הנמוך של המילים בעידן הפזמונאי. לידר מתעלה בשירו לדרגה גבוהה במיוחד של חוסר קוהרנטיות, שימוש בסיסמאות אופנתיות וחריזה מאולצת
"רק תבקש" פונה לנמען גברי, ככל הנראה ארוניסט אדוק, שהדובר פונה לליבו באמצעים מאמצעים שונים ומפציר בו לצאת אל העולם, לפזר את מסך הערפל ולחיות. ההמלצות "רק תבקש/אל תתבייש/תנסה לחפש אהבה/תנסה לרגש" מגיעות אחרי כל בית, ומושרות בנימת תחנונים על ידי לידר, בתפקיד האב הרוחני.
את הפזמון, שמתעקש על חרוזי אֵש, ואמור להוות שיחת עידוד ומוטיבציה, שתאיץ בסרבן החיים לצאת אל העולם, מסיים לידר משום מה במשפט הנזיפה "ואם אין לך מה להגיד אז תשתוק". לא ברור איך העידוד הכמו-אבהי מתיישב עם חוסר סבלנות שכזה ועם סתימת הפיות. מאוד ברור, לעומת זאת, שאחרי הפזמון, הנמען, כמו המאזינים, חזר חפוי ראש לארון.
לשנינו הייתה חוויה אחרת לגמרי/ אני ראיתי כחול ואדום ראית שחור/ מיליון אנשים בעולם שמעו שאמרתי/ על חצי אוטומטי/ ערב לבד חדשות ולישון/ חזרה לארון/ נתארגן מחדש ונציע דרך אחרת
פעם היה נורא פופולארי להגיד ששלמה ארצי מלחין שירי טלפונים. היום, עם הסטנדרטים החדשים שמציבים עברי לידר ודומיו, נדמה לי ששיריו של שלמה ארצי נדמים כפיסות לכידות של נהירות סמנטית. לידר, חרף התעקשותו, לא מצליח ללכת לאיבוד יצירתי דרך מרפסות לשוניות.
הוא דווקא מנסה להיות יצירתי, ולזרום עם הכתיבה, אבל זה כל כך מקרטע לו, או במילים אחרות: זה זורם
"ילד בן שש לא צריך שיקנו לו רובה", הוא כותב, וזה יופי, אבל אז ממשיך באג'נדה של ירוק-צעצוע "הגיבור של תרבות הצריכה עכשיו אוכל אנטיפסטי/ איזה יופי שבאתי". סליחה, מה? לא הבנתי. יופי שבאתי. ומה עם התחביר? עזוב, ילד בן שש לא צריך שיסדרו לו את המשפט.
ילד גדול רק רוצה להיות מאושר/ כמו גלולה בגרון של העם הנבחר/ לפעמים המכוער/ התיאור מיותר
הרמות גבה לאין ספור נרשמות תוך האזנה לשירו של לידר, וניסיון לעשות בו איזשהו סדר. לידר לא המציא את אמנות החריזה-כעומק-השלולית, שכן רבים וגרועים עשו זאת לפניו, אבל זה בכל זאת מתמיה כל פעם מחדש. הבית השני של השיר מתעקש לפתע על חרוז בטעם אָר, שמוביל את לידר מפליטה לפליטה – עם נבחר, מכוער, מיותר, מה זה כבר משנה. העיקר ששרים.
או. אז הנה עצה ידידותית. קח לדוגמא את יהודית רביץ הנפלאה, שחוגגת בימים אלה 20 שנה לאלבומה "באה מאהבה". אלוהים חננה את יהודית בקול חזק וצלול, היא מלחינה, מעבדת, יודעת להופיע ולשתף פעולה עם אמנים אחרים. בניגוד ללידר, היא לא מתיימרת גם לכתוב לעצמה את השירים.
רביץ שרה יהודה עמיחי, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'. היא שרה גם יענקל'ה רוטבליט וצרויה להב. זה יופי של חלוקת עבודה. לוקחים טקסט שכתב מישהו שיודע לכתוב ועושים מה שיודעים יותר (נניח) לעשות. גם אם יש לך מה להגיד, הייתי אומרת ללידר לו תפסתי אותו בשלוש דקות פנויות בין להיט לאנטיפסטי, אולי עדיף ש"נתארגן מחדש ונציע דרך אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
